המלאך הפרטי שלי – פרק תשיעי

לאחר יום ארוך, מתיש וחסר תועלת לחלוטין, הגיע הצלצול המיוחל והודיע שאפשר לחזור הביתה. התחלתי לאסוף את הדברים שלי באיטיות, פניו של מיטשל כל הזמן בראשי. כל היום הוא היה עצוב, מוטרד, שום בדיחה או צחוק לא יצאו ממנו. וכן, דאגתי. הוא ישב לידי, כל היום אני רואה מה עובר עליו. שיגעה אותי העובדה שאין לי מושג מה עובר בראשו!
כבר אספתי את כל הדברים שלי חוץ מהקלמר השחור שלי. לא מצאתי אותו בשום מקום. זה היה ממש מוזר, רגע אחד הוא היה על השולחן, חצי פתוח, וברגע הבא… נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
התחלתי לחפש אותו, מסתכלת לכל הכיוונים, יורדת על ברכיי וממששת את הרצפה הקרה. איפה הקלמר הזה?! בגללו אני אאחר, ולא יהיה ארוחת צהריים לקטנים, ופרנסיס תרצה לרצוח אותי… אוי, קלמר מפגר שכמותך, איפה אתה לעזאזל?!
לבסוף התייאשתי. החלטתי שזה לא כזה משנה, הרי אני במילא לא לומדת. אז למה להתאמץ בשביל קלמר?
לקחתי את תיקי ושמתי אותו על כתפי. רק אז שמתי לב שכולם הלכו, חוץ ממני וממיטשל, שעמד ליד הדלת באופן… מחשיד במיוחד.
הגעתי לדלת, עומדת מול הגוף גדול המימדים של מיטשל, וחיכיתי שהוא יזוז. הוא, מצדו, רק הסתכל עלי באותו מבט מודאג שהיה לו כל היום. הרמתי את גבותיי והעברתי משקל מרגל לרגל. כמה זמן אני אצטרך לחכות עד שהוא יזוז מהדלת המטופשת?!
אחרי חמש דקות ארוכות החלטתי שאני חייבת לעשות משהו. כחכחתי בעדינות בגרוני, מתופפת עם כף רגלי על הרצפה בקוצר רוח.
"מה?" שאל, נשען מעט על השולחן שלידו.
"זוז מהדלת, אולי?" גלגלתי את עיניי בעייפות.
"אני צריך לדבר איתך." אמר, בלי שום קשר לשיחה.
"ואני צריכה להגיע הביתה. אני אודה לך מאוד אם רק… תזוז מהדלת." ניסיתי להזיז אותו, אפילו רק כמה סנטימטרים, מהדלת. לא לקחתי בחשבון שהוא גורילת פוטבול וכל מה שיצא לי מזה זה כלום.
"אני צריך לדבר איתך." חזר על דבריו.
"אני אוויר. אוויר לא מדבר."
"אז תהפכי לשנייה לבנאדם כי אני צריך לדבר איתך."
"זה קשור לזה שכל היום היית מדוכדך?"
"שמת לב לזה?" שאל מופתע. הוא לא ציפה לזה.
"אתה יושב לידי, איך אפשר לא לשים לב?"
"זה… זה ממש מחמיא לי, את יודעת…"
"אל תתלהב, גורילה. אני לא יכולה שלא לשים לב. תאמין לי שאני לא רוצה לדאוג לך אבל-"
"שנייה, שנייה, שנייה. את דואגת לי??" שאל, פיו פעור מעט בהלם.
"אממ… 'דואגת'… אל תגזים…" מלמלתי, מנסה לחפות על הפליטת פה שלי.
"טוב, אנחנו מעט… סוטים מהנושא." מלמל סמוק והכניס את ידיו לכיסי הג'ינס השחור שלו. הוא העביר יד בשערו, פורע אותו מעט ונותן לו מראה יותר טבעי. מקודם הוא סתם נראה מוזר, עכשיו הוא נראה דווקא דיי… חמוד…
"בל? הכול בסדר?" שאל, מעיר אותי מהמחשבות המוזרות. לעזאזל! מאיפה זה בא? נראה לי שהשתגעתי…
"כן, כן. אממ… על מה אתה רוצה לדבר?" חזרתי לעצמי, מנערת מעט את ראשי ונותנת לכמה שערות יחידות ליפול על פניי. הרגשתי יותר טוב ככה. כאילו יש משהו שמפריד ביני לבינו. כאילו אני לא חשופה לגמרי. יש כמה שערות לפני שיגנו עלי.
"אני… אני צריך את עזרתך. רציתי לדבר איתך על זה בפארק, אבל… ביקשת ממני לעוף לך מהבית ומהחיים, אז… לא חשבתי שזו הזדמנות כל כך טובה לדבר על זה."
"אז היית צריך לכלוא אותי פה כדי לדבר איתי?"
"עד כמה שזה נשמע מוזר, כן."
"אני… אני לא מבינה. למה שבחור עם חיים מושלמים כמוך ירצה את העזרה שלי? במה אני כבר יכולה לעזור? הרי אני בטוחה שיש לך מלא חברים שתוכל לפנות אליהם."
"קודם כל, אין לי חיים מושלמים. החיים שלי ההפך ממושלמים ושלא תעזי להתנגד לעובדה הזו, כי בואי נודה בזה, יש לי מושג קצת יותר טוב ממך על החיים שלי. שנית, הגעתי ממזמן למסקנה שלאנשים שאני קורא 'חברים' לא ממש אכפת ממני. כל מה שהם רוצים זה להגיע לראש הפירמידה החברתית, וברוב הפעמים אני הטרמפ לשם."
"אוקיי… ומאיפה יש לך את הביטחון הזה שאני אעזור לך? שלי אכפת יותר?"
"אני יודע שהסיכויים לא בעדי וכנראה אני אצא מפה עם חבורות, אבל… במקרה הזה, את באמת היחידה שתוכל לעזור לי."
שילבתי את ידיי על חזי והסתכלתי עליו בגבה מורמת. ציפיתי שהוא יתחיל להשתפך בכמה החיים שלו גרועים, אבל… הוא עשה בדיוק ההפך. הוא התחיל לדבר עליי.
"אממ… את היחידה שתוכלי לעזור לי כי את יתומה, ו… את גרה בבית יתומים."
"תהיה קצת יותר ברור, מיטש. אני לא יודעת איך בדיוק לעזור לך עם העובדה שאין לי הורים, אחד מת מבחירה ואת השני אפשר לומר שהרגתי בעזרת מחלה, ושאני גרה בבית יתומים יחד עם עוד עשרה ילדים."
"יעזור אם אני אספר לך מה הבעיה בחיים המושלמים שלי?" שאל, חיוך עצוב על פניו.
"אני יותר מאשמח להיות אשת הסוד של מר דברסון." אמרתי בנימה רשמית, גורמת לו לגחך מעט. הוא התיישב על הכיסא שליד השולחן שקרוב אליו ונשען לאחור. החלקתי על השולחן, עד שגבי פגש בקיר. הצמדתי את ברכיי אליי, בוהה בו. פניו היו דוממות, עיניו עצומות בעייפות. היה משהו בחזות הגברית שלו, ב… בקשיחות שלו, שהיה כל כך שברירי. כל מה שרציתי לעשות זה… לגשת אליו ולחבק אותו, עד שכל הצרות ייעלמו, עד שכל העולם יימחק ורק הוא יישאר, מאושר לנצח.
"אני חייבת להגיד לך, מיטש. אני לא אוהבת לראות אותך ככה." אמרתי, עיניי הירוקות מציצות אליו מעל ברכיי.
"למה? פעם ראשונה את רואה את הצד האפל שלי וכבר בורחת?" התבדח, למרות ששום זיק של חיוך נראה בפניו.
"לא. פשוט… יש לי חולשה כלפי אנשים עצובים. אני לא יכולה לראות אותם ככה. כנראה התרגלתי להיות מרכז העצב עד שאני לא יכולה לחלוק את הדיכאון שלי עם אחרים." הוא חייך מעט, נהמת צחוק עמוקה יוצאת מגרונו.
"אני לא בטוח שתביני אותי, את ה… בעיה שלי. זה קצת יותר מורכב מ… סתם בעיה של גיל טיפש-עשרה."
"כשזה מגיע לבעיות רציניות, אני המומחית."
"זו אימא שלי. גדלתי בלי אבא, זה תמיד היה אני והיא. אין לי מושג איפה הוא. כנראה ברח כשאימא שלי גילתה לו שהיא בהריון. לא כל כך אכפת לי מזה, אני מצליח לשרוד בכוחות עצמי. אבל… אימא שלי אף פעם לא הייתה הטיפוס היציב. תמיד ריחפה, כמעט אף פעם לא התייחסה ברצינות למשהו. זה תמיד היה אני והיא, היא ואני. לא היה לנו מישהו אחר. היא סמכה עלי ואני סמכתי עליה. עשיתי הכול כדי שתהיה גאה בי. אבל… זה הדרדר. בערך לפני שנה גיליתי שהיא… אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל…. חזרתי הביתה וראיתי אותה עם מזרק ביד. אני לא טיפש. ידעתי מה היא עושה. רק לא האמנתי שדווקא היא עושה את זה. הייתי מעדיף שזה יהיה אני ולא היא. רק לא היא."