המלאך הפרטי שלי – פרק שש עשרה

הסתכלתי עליו מופתעת. לא ידעתי מאיפה זה בא. לא הבנתי מאיפה הגיעה הדאגה העצומה הזו אליי. לא הצלחתי לקלוט שכל מה שהוא רוצה זה שאני אהיה… מאושרת. שאני לא אדאג. בחיים.
"מולי מחכה לך. לך אליה." מלמלתי לאחר דקות ארוכות שעיניו הפנטו אותי.
"היא יכולה לחכות. עכשיו זה רק אני ואת." אמר בשקט, חיוך קטן וקצת עצוב עולה על פניו.
"אתה אוהב אותה?"
"כן. היא קשה, ואנחנו רבים המון, אבל בסופו של היום… אני רק רוצה להיות איתה." משום מה, מילותיו הכאיבו לי.רציתי להיות שמחה בשבילו, לחייך ולהגיד לו שזה נהדר, אבל… לבי אמר אחרת. הלב שלי התמלא בעצב זר כשמיטשל דיבר עליה.
"אני… אני לא מבינה למה היא שונאת אותי…" אמרתי, עוצמת את עיניי בעייפות.
"היא לא שונאת אותך. היא… מקנאה. היא רכושנית כלפיי. אם זה היה תלוי בה, היא הייתה שמה אותי בכלוב. היא אוהבת לראות שאני רק איתה, שרק עליה אני חושב. היא משוגעת, החברה שלי." צחקקתי מעט, מודעת לכך ששנינו יודעים כמה הצחוק הזה מזויף.
"היא משוגעת עלייך. אפשר להבין אותה. כל הבצפר רודף אחריך." אמרתי, מבינה את ההיגיון ברצון המופרך שלה, בהגבלה שלה עליו.
"לא נכון. לא כל הבצפר רודף אחריי."
"אוקיי, כל הבנות בבצפר רודפות אחרייך." תיקנתי את עצמי.
"את לא רודפת אחרי." לחש, עיניו נעוצות בי, זיק של דאגה בהן.
"כי… כי אתה השטן הפרטי שלי." אמרתי בשקט, יודעת שהלב שלי מת לרדוף אחריו, רק לרדוף אחריו. ידעתי שאני משוגעת, שאני הוזה, שאין סיכוי שבעולם שאני באמת ארדוף אחריו, אבל… רציתי את זה. רציתי אותו. באותו רגע, כשהחברה שלו נמצאת מאחורי הדלת, וזה היה רק שנינו במסדרון, הבנתי. הבנתי ש… יש חלק בי ש…. יש מקום אצלי בלב ש… אלוהים, קשה לי אפילו לחשוב על זה.
"בל?" פקחתי את עיניי, מרגישה איך רעד עובר בי. לא יכולתי להסתכל עליו אותו הדבר, לא כשאני יודעת מה הלב שלי רוצה.
"מה?"
"חייכי. את נראית יותר טוב עם חיוך." לחש לי, וכמטה קסמים, חייכתי.
"יש לך חיוך יפהפייה." הוא לחש, וצחקקתי. הרגשתי איך המצב רוח שלי מתעודד, הופך להיות קצת יותר טוב.
"תחזור אליה." לחשתי, מניחה את ראש על ברכיי, כל כך קרובה אליו אבל גם כל כך רחוקה.
"בטוחה שאת בסדר?" שאל, מסתיר את דאגתו בעזרת חיוך ממיס.
"אני בסדר גמור, מיטש. לך אליה." אמרתי, מחייכת מעט כדי להוכיח את טענתי. הוא הסתכל עליי עוד דקה ארוכה, וקם. במהירות הוא נכנס אל החדר, חזרה אל מולי. ואני? אני נשארתי עוד דקות ארוכות במסדרון, תוהה בחלל המוזר שלפתע נוצר בי, ברגע שהדלת נסגרה ועיניו החומות נעלמו ממני. תהיתי איך זה קרה. איך… בן רגע, קלטתי משהו בלתי אפשרי. איך לעזאזל… מיטשל הפך ל… ל… מה שהלב שלי רוצה. מה שהלב שלי צריך. הוא השטן הפרטי שלי!!! הלב שלי אמור לכעוס עליו, לשנוא אותו, במקום זה… הוא רוצה אותו. לב מטופש!