המלאך הפרטי שלי – פרק שני

אחרי שהסעתי ארבעה מה'אחים' שלי לבצפר היסודי, הגעתי סוף סוף לתיכון הארור שלי, תיכון פרנקלין פירס, שנקרא על שמו של הנשיא הארבע עשרה של ארצות הברית. או בקיצור, תיכון פירס.
ירדתי מהמכונית הסובארו הישנה שלי ונעלתי אותה. מי יודע איזה תעלול ירצו לעשות הי'בתניקים למכונית ה'יקרה' שלי?
התחלתי ללכת לכיתה, מורידה את ראשי באדישות. אף אחד לא עניין אותי בבצפר הזה. אני כאן רק בשביל שלפרנסיס לא יהיו דאגות נוספות מאלה שכבר יש לה. מצדי להישאר בבית היתומים ולעזור לה עם התינוקות, אבל ידעתי שאם אפסיק ללכת לבצפר, המשרד להגנת הילד יבואו ויחרימו את בית היתומים. כמובן שלא אמרתי את זה לקטנים יותר, אני לא רוצה שיהיה להם סיוטים ופחדים. מספיק לי את טומי והדמדומים שלו. אני לא מבינה למה לעזאזל הוא ראה את הסרט הזה! הוא בן חמש, בני חמש אמורים לראות את 'דובני איכפת לי' לא את 'דמדומים – ליקוי חמה'.
תחבתי את האוזניות הישנות שלי לאוזניים והגברתי את הווליום עד שלא שמעתי כלום חוץ מ'The only exception, של "Paramore. מעניין מתי אני אמצא את היוצא דופן שלי…
לפתע נתקעתי במישהו. העיניים שלי עדיין היו למטה אז לא ראיתי מי זה, אלא רק הרגשתי את הגוף שלי נמעך נגד הגוף שלו. אבל ראיתי אדום, מה שאומר שהוא מנבחרת הפוטבול. אוי לא. נבחרת הפוטבול אכזרית אליי, היא דיי שונאת אותי. אין לי מושג למה.
"סליחה." מלמלתי והמשכתי ללכת, מתעלמת מהיד הגדולה של מר פוטבול שניסתה לתפוס אותי. ידעתי שכנראה שהבחור הזה רוצה להתחיל לצעוק ולצרוח עלי שאני עיוורת מטורללת שלא רואה כלום.
הוא לא הצליח לתפוס אותי, אבל ידו הצליחה לתפוס את החוט של האוזניות שלי.
הוא משך בחזקה, גורם לי לרטון בעצבנות ניכרת.
"היי! עצרי שנייה!" קרא אחרי. עצרתי, מגלגלת את עיניי. ידעתי שאם לא אעצור, דברים רעים יותר יקרו. אסור לי לעצבן אותם יותר ממה שהם כבר מעוצבנים. מתערבת איתכם שזה הסטרואידים המטומטמים שהמאמן שם להם במים.
"את חדשה פה?" שאל, מסובב אותי אליו בעדינות. להפתעתי, גיליתי את מיטשל דברסון מולי. מיטשל הוא ליצן הכיתה, אחד הילדים הכי מקובלים בתיכון. עיניו החומות דבש סקרו אותי מלמעלה ללמטה, גבותיו מכווצות מעט במחשבה.
"אממ… תלוי למה אתה קורא חדש." התחכמתי, מחייכת חצי חיוך עוקצני. שנאתי את מיטשל. בגללו, במשך כל הבצפר היסודי קראו לי 'המכשפה שחורת השער'. היו ילדים שלא ידעו את השם שלי, בשבילם הייתה המכשפה המוזרה. תארו לכם לחיות כל יום ככה.
"מתי עברת לפה?" שאל בחביבות אמיתית. כיווצתי את עיניי בבלבול. ממתי מיטשל נחמד אלי?
"כשהייתי בת שעה אחת ויתומה משני הורים." אמרתי, שולחת אליו מבט עוין.
"שנייה, את גרה פה כל החיים?" שאל מבולבל. עיניו היו מעורפלות ונראה עליו שהוא מנסה לזכור אותי.
"מיטשל, אני למדתי איתך עוד מהגן. אתה נתת לי את הכינוי האכזר הזה, 'המכשפה שחורת השער'. בגללך כל הילדות שלי הייתה סבל. אני שונאת אותך בדם. נעים להכיר, איזבל צ'אנס." אמרתי בעוקצנות, שומרת על טון קריר. ראיתי איך פניו של מיטשל מתחילים להתבהר וסוף סוף הוא נזכר.
"זו את?!" שאל בהלם. גיחכתי למראה פניו הנדהמות.
"בפעם האחרונה שבדקתי, כן. זו אני."
"וואו! את… את… השתנית."
"מילים כפנינים, מיטשל. אתה ממש יודע לנסח משפט שיפיל בחורה מהרגליים. עכשיו, אחרי שסוף סוף נזכרת בי, התואיל בטובך לסור מדרכי?" לא חיכיתי לתשובה מפיו הנדהם. עקפתי אותו, מגלגלת את עיניי פעם נוספת. ניסיתי לשכנע את עצמי שהעובדה שלקח לו 10 דקות לזכור אותי לא מזיזה לי, אבל בתוך תוכי נעלבתי. האם אני עד כדי כך לא חשובה פה עד שילד שלמד איתי כל החיים לא זוכר אותי?! אאוץ'. כואב.