המלאך הפרטי שלי – פרק שמיני

למחרת בבוקר הגעתי לבצפר, כולי סחוטה מאתמול. אחרי שמיטשל הלך הייתי צריכה לעזור לטומי לתקן את הכלב השומר שלו, אדוארד ניסה לאכול אותו וזה הסתבך לריב הכי גדול שלהם. תודה לאל שהם לא מדברים עכשיו.
"ביי, הלכתי!" זרקתי ומיהרתי לעזוב את הבית. לא לקחתי איתי את שון, אדוארד, ג'ון וג'ני כמו כל בוקר. הפעם הייתי צריכה לנסוע לבד. בשבילי. להזכיר לעצמי שאני אוויר, שאין לי שום משמעות.
אם רק יכולתי להיות בלתי נראית כמו אוויר…
החניתי את המכונית דיי רחוק מהכניסה לבצפר, רציתי קצת ללכת ברגל. אותו יום היה מסוג הימים האלו שהשמים חשוכים, עוד לא יורד גשם אבל… מרגישים באוויר את הקור, את החורף. אותו יום היה מסוג הימים האלו שראיתי הכול, את כולם, בהילוך איטי. קלטתי כל מבט, כל חיוך, כל… תנועה קטנה של כל אחד. העיניים שלי ראו הכול. הרגשתי כאילו עובר נצח, אבל עברה רק דקה. הרגשתי כאילו אני לא מצליחה לנשום, כאילו לעולם לא אצליח לנשום, אבל מסתבר שעברה רק שנייה אחת ללא אוויר.
אותו היום היה מסוג הימים האלו שאתה יודע ששום דבר טוב לא יצא ממנו, שהיה בעצם כדאי לך להישאר בכלל בבית, אבל במקום לרוץ חזרה אל מקלט בטוח, אתה מושך בכתפיים וחושב: 'מה כבר יקרה?' וממשיך הלאה.
טעות. טעות ענקית.
רוץ הביתה, כנס מתחת לשמיכה ותאטום את כל העולם. ביום כזה, הכי כדאי לשים אוזניות ולהתבודד בחדר.

התיישבתי במקום שלי באנחה, עוצמת את עיניי ונותנת לדאגות שלי לשקוע עמוק עמוק לתוכי. כרגע אני בבצפר, אני צריכה לשים על עצמי מסכה מחויכת ופשוט… לגמור את היום הזה.
הצצתי לצדי וראיתי את מיטשל, מבטו רציני ביותר. תהיתי מה מטריד אותו, למה הוא לא מחייך כמו תמיד, אבל אז תפסתי את עצמי בידיים ואמרתי שהוא ילד גדול, הוא לא צריך אותי שאדאג לו.
"שלום, תלמידים!" המורה נכנסה לכיתה בחיוך גדול. כמה זמן לא ראיתי אותה נכנסת לכיתה בבוקר… כל פעם הייתי מגיעה אחריה…
"גברת צ'אנס! אני רואה שסוף סוף החכמת והגעת מוקדם!" קראה ומחאה כפיים בשקט, מסמנת לי 'כל הכבוד' בשפתיה הצבועות באדום לוהט.
הנהנתי בעדינות, מחייכת בביישנות. כמה תלמידים הסתכלו עלי, מופתעים לראות אותי בכיתה. טוב, הבנתי למה. כל פעם הייתי מגיעה מאוחר, לוקחת כמה דקות של מהשיעור בשביל נזיפה. הפעם השיעור התנהל ברוגע, שיעור שכל מורה הייתה רוצה להעביר.
"למה הגעת מוקדם?" שאל מיטשל, בוהה בלוח במבט ריקני.
"רציתי לראות איך זה." עניתי, בולעת את רוקי ונזכרת בשיחה שלנו אתמול.
"אה. יופי." הפטיר ועצם את עיניו. הוא הניח את ראשו על השולחן בעייפות, נאנח מעומק לבו. קול קטן בתוכי המשיך לתהות למה הוא כל כך טרוד. מה כבר יכול להוות אצלו בעיה? החיים שלו מושלמים.
העפתי במהרה את הקול המעצבן מראשי, מנסה לשכנע את עצמי שמיטשל ממש לא צריך את הדאגה שלי, והתחלתי להתרכז בשיעור.
אחרי חמש דקות וויתרתי.
לא יכולתי להבין מילה ממה שהמורה אמרה. התחלתי לקלוט ששנים של חוסר הקשבה בסוף השפיעו עלי. מסתבר שאני בקושי יודעת משהו. אין לי מושג איך אני עוברת את המבחנים…