המלאך הפרטי שלי – פרק שמונה עשרה

"אני… אני חושב שכדאי ש… תתחילי לבלות איתו זמן. הרי בסופו של דבר, הוא ייפרד מחברה שלו. מה שאת צריכה לעשות זה להפוך את עצמך למקום הראשון והיחידי שהוא ילך אליו אחרי הפרידה." היה נראה עליו שקשה לו לבטא את המילים האלו. כאילו… אבן גדולה נמצאת על לבו, כאילו הוא משקר.
"אני לא חושבת שהחברה שלו תאהב את הרעיון הזה… היא רכושנית כלפיו, נחושה בדעתה להפוך אותו לשלה, ואך ורק שלה. היא קנאית. מאוד."
"אבל את אפילו לא הולכת… להילחם עליו? לנסות להפוך אותו לשלך?"
"אני… אני לא יודעת. עוד לא החלטתי. אני בכלל לא בטוחה שמה שאני מרגישה אליו זה… רציני. ובכלל, מה אני מדברת על זה איתך? איך הגעתי למצב הזה?" העברתי את מבטי אליו, מתרחקת מעט ממנו. הרגשתי איך ידיו מתכווצות כשזזתי מעט, אפילו טיפה, מגופו. זה היה נראה כאילו לרגע, הוא ממש לא רוצה שאני אעזוב. כאילו… הוא רוצה לשבת איתי, לדבר ולפתוח את מה שאני מנסה להסתיר כל כך עמוק בפנים.
"לפעמים… בנאדם רק צריך לדבר עם מישהו, לא משנה מי. אני הייתי פה בשבילך, זה לגמרי נורמלי שתדברי איתי."
"לא בשבילי. זה פשוט… לא נכון." קמתי במהירות, לפני שאתחרט. התקדמתי אל המחשב, כשלפתע הרגשתי את ידו מחזיקה בזרועי, עוצרת אותי. הסתכלתי אליו בשאלה, לא מבינה מה קרה. עיניו היו עמוקות, מסתירות משהו שלא רציתי לדעת.
"מה קרה, מיטשל?" שאלתי בקרירות, יודעת שיש לי מספיק מהבעיות שלי, אני לא צריכה את הבעיות שלו גם.
"כבר מאוחר. מחר יש לנו יום ארוך. את לא רוצה ללכת לישון?"
הסתכלתי עליו למשך דקה ארוכה, תוהה אם זה באמת מה שהוא רצה להגיד. הסתכלתי לעומק עיניו, מהרהרת אם זה באמת מה שהלב שלי רוצה או שזו סתם הייתה חולשה רגעית ומטופשת. יכול להיות שאני יכולה לצאת מזה לפני שכל המצב הזה מדרדר? אני יכולה להרחיק את הרגשות שלי, להדחיק אותם באיזו מגירה קטנה בנבכי מוחי ולשכוח מהם. אני יכולה להתמודד מולו במשך שנה שלמה, להתמודד מול החברה המושלמת שלו, להתמודד מול כל הפחדים והחששות והרגשות. אני יכולה. אני מסוגלת לזה. אני רק צריכה לשכוח.
"כן, בטח." עניתי בחביבות, מחייכת מעט. הלכתי אל עבר הארון, עיניו הבוחנות של מיטשל עוקבות אחרי. הוצאתי מכנס טרנינג בהיר וחולצה שחורה, הפיג'מה הרגילה שלי, ויצאתי מהחדר, סוגרת את הדלת מאחורי. התחלתי ללכת לעבר השירותים כששמעתי את הדלת נפתחת מאחורי. יכולתי להריח את ריח המנטה החזקה שאפיין את מיטשל.
"חכי! אני אתלבש בשירותים, תתלבשי בחדר שלך." הוא אמר, שנייה לפני שנכנסתי לשירותים.
"תהנה." מלמלתי, מחייכת אליו בנבזיות דקיקה והולכת לעבר החדר שלי.
סגרתי את הדלת, מקללת את הבנאדם שבנה את המבנה הזה ולא חשב לשים מנעול בחדר שלי, ומיהרתי להתלבש.
לאחר עשר דקות, שמעתי דפיקה על הדלת. כבר הייתי לבושה, אבל החלטתי להתעלל קצת במיטשל.
"לך! אני עדיין מתלבשת!" קראתי לעבר הדלת, מתפרסת על המיטה שפעם הייתה שייכת רק לי. אפשר היה להבחין בריח המתוק והמעורר חלחלה של מולי שנדבק לסדינים, ולריח המנטה החריף של מיטשל, שתמיד גרם לי לעקצוץ באף. יום אחד בלבד הוא נמצא פה וכבר הריח שלו מוטבע בחדר שלי. מעולה.
"כמה זמן לוקח לבנאדם להתלבש?! זו רק פיג'מה!" הוא צעק. דמיינתי בראשי את פניו הזועפות, איך השער שלו מזדקר לכיוונים שונים מרוב שהוא פרע אותו פעם אחר פעם, כמו כל פעם שהוא לחוץ, פוחד או כועס.
"היי! אני סבלתי במשך 10 שנים בגללך! עכשיו תורך לסבול 10 דקות בגללי!"
"נו, בל! אחת מהילדות הקטנות בוהה בי פה! אני מרגיש בובה!"
"אתה בובה יפה מאוד, מיטשל. תמשיך ככה!"
"בל!!! זה לא מצחיק!"
"אין לי מושג מה איתך, אני צוחקת לי פה!"
"נו! תני להיכנס! את כבר לבושה!"
"איזה לחוץ! תירגע קצת, תנשום עמוק ותספור עד 10, בקרוב מאוד תיכנס לחדר."
"מצחיק, אני נקרע פה. תפתחי את הדלת!"
"יואו! איזה לחוץ! זו רק דלת, מיטש! לא צריך לזעוף." פתחתי לרווחה את הדלת, מצחקקת למראה פניו האדמדמות מרוב כעס.
"סבלנות משתלמת, מיטש." אמרתי בגבות מורמות, מתאפקת לא לפרוץ בצחוק למראה פניו.
"סבלנות בתחת שלי! אני עייף, אני זועף, ואין לי כוח. כל מה שאני רוצה זה ללכת לישון."
"אתה זוכר את הכללים, נכון?"
"איזה כללים? יש כללים? תעשי טובה, די עם הכללים שלך."
"בלי ידיים. זה כלל אחד, לא כללים."
"אבל את יודעת שזה לא בשליטתי!"
"בעיה שלך. אם בבוקר אני מוצאת את עצמי מחובקת ומכורבלת בך, אתה עף מהבית."
"את ממש רעה, את יודעת?"
"זה בא בטבעיות." חייכתי אליו מאוזן לאוזן, מפנה לו דרך אל המיטה שלי. רק אז שמתי לב שהוא לבש מכנסיים קצרים, כאלה שהולכים איתם רק בבית, וחולצה… טוב, כנראה הוא לא חשב שיש צורך בחולצה. הרגשתי צביטה קטנה, כמעט לא מורגשת אבל כואבת במיוחד. מיד הסתתי את הצביטה הזו, מהרהרת אם עומד להיות לי התקף לב או שזה סתם כאבי גדילה מוזרים במיוחד. הרי אין סיכוי שהרגשתי צביטה לא מוכרת ומוזרה רק בגלל שמיטשל עומד לפניי חסר חולצה, נכון? תגידו לי שזה נכון, תאמרו לי שלא הרגשתי את הצביטה המטופשת הזו בגלל שהוא עומד פה חסר חולצה! תגידו לי כבר, שאני לא אלחץ סתם! עכשיו אני נלחצת! כל הכבוד! למה לא אמרתם?! אני לא מרגישה את הצביטה הזו! היא לא קיימת! נכון? נכון? אני לא חיה בהזיות, נכון? לא, זה סופי, לא הרגשתי צביטה. דמיינתי הכול, חלמתי שאני מרגישה צביטה, הייתי לרגע בחוסר הכרה! אל תאשימו אותי בגלל חוסר הכרה, אני לא הרגשתי צביטה!
"בל? הכול בסדר?" שאל מיטשל, מסתכל עלי ועל ההבעה המפוחדת שלי בבלבול.
"הכול מעולה. למה שלא יהיה מעולה? החיים נהדרים!" הקול שלי היה גבוה בצורה מוזרה במיוחד, כתוצאה מהמחשבות המלחיצות שעברו בראשי באותם רגעים. רואים?? זה מה שקורה כשלא מרגיעים אותי!
"אוקיי… את לא באה לישון?" שאל, גבותיו מכווצות.
"כן, אני באה לישון. למה שאני לא אבוא לישון? יש לי סיבה לא לבוא לישון? תגיד לי אם יש לי סיבה לא לבוא לישון!"
"אין לך סיבה לא לבוא לישון… בואי לישון כבר!"
"אני באה, אני באה, לא צריך להלחיץ!"
"את זו שלחוצה פה, מה שגורם לי להיות לחוץ."
"אתה לא לחוץ, למה שתהיה לחו-"
"אוקיי! די עם הוויכוח המפגר הזה, כנסי למיטה וזהו." החלקתי בעדינות למיטה, שומרת על מרחק מגופו. לא רוצה עוד צביטות מעצבנות, לא רוצה עוד רגשות מטומטמים, לא רוצה כלום. רק רוצה לישון.
"לילה טוב." מלמל אל גבי.
"לילה טוב." אמרתי בשקט, מכבה את האור ליד מיטתי.