המלאך הפרטי שלי – פרק שלישי

כרגיל, איחרתי לכיתה. וזו בכלל לא הייתה אשמתי! הכול בגלל מיטשל הסנוב, חושב את עצמו מלך העולם. אפילו מלכים זוכרים את הילדה המוזרה בבצפר שלהם!
נכנסתי מתנשפת ומתנשמת, כולי בלחץ ממה שהמורה תעשה לי. לצערי, המורה התחילה להעביר מקומות בכיתה. היא בדיוק התכוונה להעביר את צ'לסי הפטפטנית ליד מיטשל הארור. אתם מבינים, לשבת ליד מיטשל, זה סיוט. כל המורות יודעות את זה. הוא כל הזמן צוחק ומפריע, מורח עלייך דברים מגעילים שרק אלוהים יודע איפה הם היו קודם, שורק ושר שירים שאחר כך נשארים בראש במשך שבועות, משתלט על השולחן, צובט ומכה כשהמורות לא רואות וכדומה בזה. בגלל זה הן תמיד מעבירות את הילדים שמעצבנים אותן ליד מיטשל. זה העונש הכי גרוע. כולם יודעים את זה.
הפעם היא העבירה את צ'לסי, שגם הצרחות הכי גרועות לא גורמות לה להפסיק לדבר בשיעורים, לידו. אני נכנסתי בדיוק כשצ'לסי קמה, יודעת שהחודשים הקרובים הולכים להיות סיוט שלא נגמר, והמורה שלחה אליי מבט קטלני.
"גברת צ'אנס." סיננה בקול ארסי. צמרמורת עברה בי, היא מתכננת לי משהו רע.
"אני… אממ… מצטערת שאיחרתי…" מלמלתי, מדברת בין הניסיונות לנשום כראוי.
"למען האמת, הגעת בדיוק בזמן. את עוברת ליד מיטשל." חיוך חורש רוע נפרס על פניה של מורתי 'האהובה'.
"אבל צ'לסי עוברת לידו!" התפרצתי. לא הייתי מוכנה לשבת ליד הילד הזה, אותו ילד ששכח שאני בכלל קיימת, למרות שאנחנו לומדים ביחד עוד מהגן.
"אני מחליטה לאן כל אחד יעבור. לא את."
"אני לא יושבת לידו. אין סיכוי." שילבתי את ידיי על חזי, מאתגרת את המורה שלי בחיוך נינוח.
"את עוברת לידו, אחרת את בריתוק, כל השנה." אמרה לאט, מבהירה כל מילה בחידוד. ידעתי שהיא משתמשת בנשק היחידי שלה. היא יודעת שאני לא יכולה להיות בריתוק, יש לי את בית היתומים על הראש. פרנסיס לא יכולה לטפל בעשרה ילדים לבדה! אני צריכה לעזור לה!
גלגלתי את עיניי ובצעדים איטיים, ניגשתי אל מקומי החדש. מיטשל ישב בסוף הכיתה, נשען על כיסאו אחורה ומפוצץ מסטיק ברעש מעצבן במיוחד. איכשהו, הילד הזה הצליח להפוך כל דבר למעצבן.
התיישבתי וקיללתי בשקט את המורה. מיטשל שמע אותי וגיחך. הוא חזר לשבת באופן נורמלי, מחזיר את הכיסא לרצפה ברעש מחריד. לאחר מכן, פוצץ בלון מסטיק סנטימטר ליד האוזן שלי. הרעש היה מגעיל, דביק ומעורר בחילה. רציתי להעיף כאפה לפנים היפים שלו. כן, אני מודה. מיטשל היה… חתיך. אבל זה היה הדבר היחיד שטוב בו. כל השאר היה רע, מגעיל ודוחה. לא הייתה בו תכונה אחת טובה. אפילו החוש הומור שלו היה דוחה!
"תעיף. את. הפה. שלך. מהאוזן. שלי." סיננתי, מתאפקת לא לצרוח עליו ולתלוש את שערותיו בזעם.
"חצי הממלכה בשביל מלכתי." חייך בציניות.
"טוב לדעת שאתה מודע לכך שאני המלכה שלך." לא הסתכלתי עליו. לא יכולתי. הוא הגעיל אותי מכל הבחינות והצורות.
"מצטער על ה… תקרית בחצר." אמר, בפעם הראשונה בנימה רצינית.
"זה בסדר, הייתי אמורה לצפות לזה." משכתי בכתפיי באדישות. אסור לי להראות לו שנפגעתי. זה רק ייתן לו עוד כוח, עוד סיבה לרדת עלי.
"לא, את לא. אני הייתי נורא. את היית צריכה להעיף לי כאפה, או משהו!" גבותיו התכווצו בבלבול ושפתו התחתונה בלטה. הוא לא הבין למה לא התרגזתי, למה לא צעקתי עליו.
"אתה לא מבין. אתה אף פעם לא תבין." הסתכלתי קדימה, מתעלמת ממבטו החשדן. מה קרה, אלוהים? הלחץ בעולם יותר מדי גדול אז באת אלי, למרר את חיי? כי הם כבר סיוט, אתה יודע. אבל אתה בוודאי רוצה להפוך אותם לגיהינום. מהלך חכם, להושיב אותי ליד הילד שמירר את ילדותי!
"אז תסבירי לי."
"מיטשל, אנחנו מכירים, או לפחות לומדים ביחד, 14 שנים. 9 מהן, הפכת לסיוט ארוך שאין לו קצה. אני שונאת אותך. לא סתם שונאת, אלא… מתעבת. ואתה? אתה בכלל לא מכיר אותי. 14 שנים אנחנו רואים אחד את השני, 14 שנים אנחנו באותו גן, באותה כיתה, באותו בצפר, ואתה בכלל לא מכיר אותי. אתה לא זוכר אותי. מה שהופך אותך לבנאדם הכי שונא עלי בעולם, ביקום, בגלקסיה!"
מיטשל הסתכל עלי, ראשו זז הצידה מעט ושערו החום – בלונדיני זז איתו. הוא קימט את אפו, לא מרוצה ממה ששמע.
"לא, זה לא אני. אני… אני בחיים לא התעללתי במישהו. בחיים! אני הילד שכל שנה בוחרים בו בתור הילד הכי נחמד וטוב לב בבצפר! כולם אוהבים אותי, וזה כולל אותך."
"אם אתה תגיד לי איך קוראים לי, שם פרטי ושם משפחה, אז אני אוהב אותך. רק תגיד את השם שלי ואני אסלח על כל הדברים המרושעים שעשית לי במשך 9 שנים אומללות."
מיטשל בלע את רוקו בלחץ. עיניו התרוצצו, מחפשות סביב אחר שמי המלא. ידעתי שאין לו שמץ של מושג מה השם שלי. הוא לא ידע במשך 14 שנים את השם שלי, רק קרא לי המכשפה. אז למה שהוא יידע עכשיו?
"נו? אני מחכה." דחקתי בו. אני מודה, נהניתי לראות איך הוא נלחץ, נושך את שפתיו הרכות, סוקר בראשו את כל השמות שהוא מכיר, מריץ פרצופים ומנסה למצוא את השם הנכסף, השם שיהפוך אותו סופית לילד הכי נערץ בבצפר.
"אממ… גברת צ'אנס?" משך בכתפיו בחוסר אונים. ידעתי שהוא ישתמש בכינוי שנתנה לי המורה.
"שם פרטי, מיטשל דברסון."
"אני יודע את זה! את בטוחה שלמדנו ביחד 14 שנים?"
"דיי בטוחה, אחרת אני מתבלבלת באדם הכי שנוא עלי בהיסטוריה."
הוא קילל בשקט ורגלו התחילה לקפצץ מתחת לשולחן, מרעידה אותו כל כמה שניות.
"אני… אני מצטער. באמת שאני מצטער, אבל… אני לא יודע." הודה לבסוף, חושק את שיניו בכישלון.