המלאך הפרטי שלי – פרק שלושים וארבע

אחרי חצי שעה של ישיבה שקטה רחוק אחד מהשני, החופר חזר.
"נרגעת?" שאל בטון נסער.
"כל הזמן הייתי רגועה." אמרתי באותו טון אדיש וסתמי.
"תני לי לנסח את זה בדרך אחרת: הפסקת להיות כלבה?"
"לא." אמרתי והפכתי דף בספר, ממשיכה לעקוב אחר העלילה המעניינת.
"את מוכנה לחזור לעצמך כבר?! אני רוצה להתחיל לדבר על מה שקרה! עלינו!" אמר והתיישב בחבטה על הכיסא לידי.
"אני אף פעם לא השתניתי, מיטש." לא הייתה בי אפילו טיפת סימפטיות אליו. לא עכשיו ולא אף פעם.
"אני צריך אותך עכשיו הגיונית. אני צריך אותך שפויה, חמה, עדינה."
"אני צריכה אותך עכשיו לא חופר. אבל בנתיים כל מה שקיבלתי זה חתיכת חפירה ענקית על כמה אני אמורה להיות הגיונית כשאתה אמור לסתום את הפאקינג פה. החיים לא הוגנים."
"מה קרה לך?"
"כלום! כלום לא קרה לי! אתה מוכן פשוט לעזוב אותי בשקט?!" קמתי עצבנית מכיסאי, האוזנייה נשמטת על השולחן והמבט בעיניי פשוט רותח.
"סוף סוף! את מראה קצת רגשות! משהו!" צעק גם הוא ונעמד מולי, ראשו מתנשא מעליי.
"אני מראה רגשות כי אתה עולה לי על העצבים! אתה לא מפסיק לחפור לי על כמה שאני אדישה! דיי!"
"אני חופר לך על כמה שאת אדישה כי אני לא רואה שאכפת לך!"
"כי לא אכפת לי, מיטשל! ממש לא אכפת לי! לא אכפת לי מה תעשה או עם מי תלך! מצדי תהיה הומו! מצדי תלך להתחתן עם זקנה בת תשעים! לא אכפת לי! פשוט לא אכפת לי!"
"בא… באמת לא אכפת לך?" הוא הלך צעד אחורה, עיניו החומות מוכות בהלם.
"כן. ממש לא אכפת לי."
"למה לא אכפת לך? בבוקר היה הכי אכפת לך, והכי רצית אותי."
"זה היה לפני הריב המפגר הזה איתך ועם טום. דיי, אני לא חפץ שלכם. אני לא צעצוע שאתם רבים עליו."
"אני… אני לא מבין…"
"אז תתחיל להבין." אמרתי והתיישבתי, לוקחת את האוזנייה בחזרה ושוקעת בסולו הגיטרה שמילא את אוזניי.
"אבל אני רוצה אותך."
"תרצה." הפטרתי, נושמת עמוק, מחפשת בתוכי את הכוחות לא להתפרץ עליו שוב.
"אני אוהב אותך."
"תאהב."
"אני אעשה הכל בשבילך!"
"תעשה."
"למה את לא רוצה אותי? מה עשיתי? איך הרסתי?"
"שיחקת יותר מדי באוכל שלך לפני שהכנסת אותו לפה, זה מה שהרס."
"בואי הנה." אמר ומשך אותי אליו לפתע, הופתעתי מהעוצמה של החוזק שלו, בדרך שבה הוא דרש אותי לעצמו. מיד השתחררתי ממנו, והסתכלתי עליו בזעם.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעקתי, קמה ולוקחת את דבריי.
"חכי! איזבל!" קרא, מסתכל על גבי מתרחק.
התיישבתי במכונית, וחשבתי על כל היום המסריח הזה. על כמה שאני נפגעת ממיטשל ומהדברים שהוא עושה. אפילו אם אני כן אכנע לרצון הזה להיות איתו, לתשוקה הלא מובנת הזו לאהוב אותו, אני עדיין לא אצליח לעשות את זה. הכאב שאני מרגישה בגללו גדול מדי, והכאב שאני ארגיש בגללו רק יגדל.
דמעות החלו להציץ בעיניי, והרגשתי איך המחנק בגרון מתגבר. הרגשתי שכל מה שאני רוצה לעשות זה לשכוח מה קרה, לשכוח את הכעס והכאב שלי עליו, ופשוט… לחבק אותו חזק.
וכאילו הוא קרא את מחשבותיי, מיטשל הופיע בחלון המכונית, פרצופו חלק ועיניו עמוקות מתמיד. הוא פתח באיטיות את דלת המכונית, ומשך אותי לקימה.
"אני יודע שאת לא רוצה את זה. אני יודע שאת לא אוהבת אותי ולא אכפת לך. אבל לא משנה כמה פעמים תגידי לי את זה, אני לעולם לא אפסיק להילחם. כי בשבילך הנשיקה הזו הייתה רק נשיקה. בשבילי הנשיקה הזו הייתה הכל. בשבילי את הכל. ואני מוכן לעשות הכל כדי שתאהבי אותי, שתרצי אותי כמו שרצית אותי אז."
"פגעת בי."
"גם את בי."
"הכאבת לי."
"גם את לי."
"אני לא יודעת אם כל הדברים האלו שאתה אומר הם אמת."
"תנסי להאמין. למרות הכל, תנסי להאמין בהם."
"אני חושבת שזה נגמר, אפילו אם זה לא התחיל."
"זה לא נגמר, תפסיקי להגיד שכן. אני לא מוכן. אני לא מוותר. זה לא נגמר, ואת יודעת את זה."
"זה אפילו לא התחיל! אז איך זה יכול בכלל להיגמר?!" הדמעות כבר ירדו על פניי בחופשיות, ידו החמימה תפסה את ידי והרגשתי איך העולם קורס עליי. זה לא התחיל, זה לא נגמר, אין לזה התחלה ואין לזה סוף, אז למה אני מרגישה כאילו הוא זה כל מה שחשוב לי?
"שבי איתי, חבקי אותי, תגני עליי, תכירי אותי. שכבי לידי, תאחזי אותי בידייך וספרי לי הכל עלייך. הלב שלך יהיה מול החזה שלי, השפתיים שלך יהיו לחוצות לצוואר שלי, ואני אפול אל מול עינייך, אפילו אם הן לא מכירות אותי עדיין. תנשקי אותי כמו שאת רוצה שאני אוהב אותך. בואי נתחיל את הסיפור הזה ביחד. תהיי איתי, ואני לעולם לא אעזוב. תאהבי אותי, ואני לעולם לא אפגע בך. פשוט… תתחילי את זה, איתי."