המלאך הפרטי שלי – פרק שלושים(הגדול והמיוחד והספשייל)

מיטשל הסתכל עליי במבט אטום. הוא לא אמר מילה, אפילו לא ביקש ממני לחזור על דבריי. הוא פשוט בהה בי, מתעמק בעיניי הירוקות. ברכיי רעדו מפחד, מ… חשש לעתיד. מה יקרה? מה הוא יעשה?
"מה אנחנו עושים עכשיו?" שאל אותי בשקט, חזו עולה ויורד בקצב מהיר.
"מה… מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" עניתי לו בחזרה. אני כבר חשפתי מספיק מעצמי בשעה האחרונה, הגיע הזמן שהוא יעשה משהו.
"אני לא יודע. באמת שאני לא יודע. מצד אחד יש את מולי, ואני ממש לא רוצה לפגוע בה… כלומר, להיפרד ממנה ככה סתם יהיה פשוט אכזרי, את לא חושבת?" הסתכלתי עליו המומה. למה הוא מתכוון בלהיפרד ממולי? על מה הילד הזה מדבר?
"מיטשל… מה אתה מתכנן?" שאלתי בשקט, טון קולי מסוכן וזהיר.
"שנהיה ביחד, כמובן." אמר בפשטות, כאילו הכריז שהוא רוצה לאכול, או משהו נורמלי אחר.
"נהיה ביחד? אתה השתגעת?!" זעקתי.
"מה? זה לא מה שאת רוצה?" שאל מבולבל, מעביר יד בשערו.
"בוא נתחיל מזה שאין לי שום כוונות להיות חברה שלך, אוקיי? אין סיכוי, מצטערת. לא ולא ולא. זה ש… אני רוצה להיות קצת יותר מידידה שלך, ושים לב למשפט הזה כי אני לא אמרתי שאני רוצה להיות חברה שלך, כי את זה אני ממש לא רוצה, אמרתי שאני רוצה להיות קצת יותר מידידה שלך. אתה לקחת את זה למקום פשוט… קיצוני. ועוד יותר קיצוני יהיה להיפרד ממולי! הבחורה מושלמת! אתה… אתה לא באמת התכוונת להיפרד ממנה כדי להיות איתי, נכון? כאילו… זה אף פעם לא היה מצליח. לא כשאני הלוזרית שכולם שונאים, ואתה המפורסם שכולם אוהבים."
"אז זה בגלל זה? את מפחדת ממה המפגרים האלו יגידו? בגלל זה את לא רוצה להיות חברה שלי?"
"מה?! זה בכלל לא קשור! אני לא רוצה להיות חברה שלך, כי מולי היא החברה שלך. אני לא מתאימה לך. וזה לא משנה מה אני רוצה, או מה אני חושבת, כי אנחנו, אני ואתה, בחיים לא נהיה בני זוג. וכדאי שתפנים את זה, כי מי שמתאימה לך היא הפוסטמה הזו, ולא אני."
"מה זה משנה מי מתאימה לי? אני זה שבוחר. אני זה שרוצה אותך, ולא אותה. את לא מבינה? אני רוצה אותך. עזבי את מולי עכשיו, עזבי אם היא מתאימה לי או לא, עזבי הכל! תקשיבי לי ותפנימי – אני רוצה אותך."
הסתכלתי עליו ארוכות, בוחנת את עמידתו המתחננת שאבין. שאקלוט ואפנים, שהוא רוצה אתי. הסתכלתי ולא הבנתי.
לא הבנתי למה הוא רוצה אותי.
מבין אלף בנות שרוצות אותו, ובניהן מולי, לא הבנתי למה דווקא אותי.
"את… את מבינה מה אני אומר? אני רוצה אותך." אמר בקול רך, מתקדם אליי עד שכל מה שנשאר בינינו זה זרזריף אבק.
"למה אני?" שאלתי בשקט, מהופנטת למבטו.
"אני שואל את עצמי את אותה שאלה כל יום." הוא לחש בקול רך, מתקרב אליי עד ששפתיו היו מילמטר ממני. לא האמנתי. לא האמנתי שהוא באמת יעשה את זה.
הסתכלתי לעיניו, מנסה להעביר לו במבטי שלא יעשה את זה, שיש לו חברה, שאסור לו לנשק אותי מכל כך הרבה סיבות שונות. ניסיתי להגיד לו את זה, אבל הייתי משותקת. העובדה ששפתיו נמצאת כל כך קרוב אליי, מתות לעבור את המעצור ולנשק אותי, לקחת אותי למקומות שלא חלמתי להגיע אליהם, שיתקה אותי.
"נשקי אותי. תראי מה יקרה, מה יש לך להפסיד?"
בלי לחשוב בכלל, כרכתי את זרועותיי סביב צווארו, מקרבת אותו אליי עד שכל מה שיכולתי להרגיש זה את חום גופו. קירבתי את שפתיי ועשיתי את הצעד.
נישקתי אותו.
שפתיו היו רכות, מלאות בתשוקה שעטפה את שנינו. הוא החזיק בי במותניי, ממשש את בד חולצתי ומנסה לקרב אותי עד שכל מה שישאר בעולם האכזר הזה זה רק אני והוא. ידעתי שהוא ציפה לזה בדיוק כמוני. ידעתי שהוא חיכה לי, הבין בדיוק מה אני מרגישה. ידעתי שבמשך הזמן הזה, שניסיתי לשכוח אותו, הוא רק ניסה להזכיר לי אותו. הוא ידע מה אני רוצה.
הוא ידע שאני רוצה אותו.
אבל באותם רגעים לא הצלחתי לחשוב על זה, לכעוס עליו על זה שהוא סידר אותי, לא יכולתי לאהוב אותו על זה שהוא אירגן את זה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הוא.
המגע שלו.
הנשיקה שלו.
השפתיים המהממות שלו.
העובדה שהוא רוצה אותי.
העובדה שאני מנשקת אותו.
כל העבודה הקשה שעשיתי, כדי לשכוח אותו.
נעלמה.
כי הוא פשוט טאטא הכל מהראש שלי, הוא השכיח ממני כל דאגה וכל מחשבה רעה,
רק בזה שהוא היה שם.
בשבילי.
כמו שאני הייתי שם, בשבילו.
אבל מה עכשיו?