המלאך הפרטי שלי – פרק שישי

התיישבתי על אחד מהספסלים הרבים שמוקמו ברחבי הדשא, מאחורי הבצפר. הוצאתי את הכריך העלוב שלי והרהרתי, בערך בפעם המאה, בשיחה שלי ושל מיטשל. היה בי חלק שלא יכל להניח לזה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה שהגעתי לכזו רמה של פרטיות איתו. זה כנראה יום ממש חרא לאלוהים, אחרת הוא לא היה נותן לי לסבול ככה.
הסתכלתי על הילדים שעברו, צוחקים עם חברים או הולכים בזוגות עם ידיים משולבות. קינאתי בהם. לא היה לי אף אחד לצחוק איתו, או סתם ללכת איתו. לא היה אף אחד שישמע את תיאוריית בובת העצבים של אלוהים שלי. לא היה אף אחד שיקשיב לצרות שלי בבית היתומים. לא היה אף אחד. נקודה.
ו… זה היה חסר. אני מודה. היה חסר לי ידיד, או חבר, שיקשיב. אני רוצה עוד דעות חוץ מזו של פרנסיס. אני רוצה… אני רוצה לחבק מישהו, לאהוב מישהו. בינתיים, היחיד שהקשיב לי, היה… השטן הפרטי שלי. ואותו אני שונאת. מתעבת.
אם כבר מדברים על המרושע, הנה הוא מתקרב אליי. שנייה, מה הוא עושה? למה הוא בא אליי? למה לעזאזל יש לו פרח ביד?! מה אתה עושה, מיטשל?!
"היי." חייך, מתנודד על קצות אצבעותיו בהתרגשות.
"עוף מפה, זו התאבדות חברתית. אם יראו שאתה מדבר איתי אתה תעוף מראש הפירמידה החברתית." אמרתי במהירות, מסננת את מילותיי לפני שמישהו ישמע אותי.
"זה לא כל כך אכפת לי. הפירמידה החברתית דיי משעממת, הגיע הזמן שנעשה שינוי." אמר, חיוכו מתרחב עוד יותר.
"מיטשל, עוף מפה. אני לא רוצה לדבר איתך, אתה לא מבין?" טון קולי היה כעוס, מלא בזעם. הסיבה היחידה שכל כך 'דאגתי' שהוא יעוף מראש הפירמידה החברתית הייתה בגלל שידעתי שהוא כל הזמן יהיה איתי, כי אני אהיה היחידה שתדבר איתו. וחוץ מזה, רגשות האשמה יאכלו אותי מבפנים. אני לא אוכל לישון בלילות!
"היי, הנה הפח אשפה שחיפשנו כל כך הרבה זמן!" שני גורילות פוטבול הגיחו מאחורי, חיוכים מרושעים על פניהם. בלעתי את רוקי בלחץ, עיניי מתרוצצות כמו עכברים מבוהלים.
"אממ… אני צריכה… ללכת…" מלמלתי בלחץ, מנסה למצוא פרצה בין שלושת המעילים האדומים. חיוכו של מיטש ירד מפניו והבעה דאוגה עלתה במקום. שני הגורילות האחרות עמדו לצדי גופו, צוחקים בלעג מרושע.
"את לא הולכת לשום מקום, זבל קטן." אמר אחד מהם, עורו חום מוקה ושיניים לבנות מבצבצות מבין שפתיו הכהות. זה היה ג'ורדן, אחד משחקני נבחרת הפוטבול הכי מרושעים ומפחידים שיש בבצפר. המורים הכשילו אותו בכוונה כדי שיישאר בנבחרת, עד כדי כך הוא היה טוב.
"למען האמת, גם אני צריך ללכת." אמר מיטשל, הולך לאט אחורה.
"חשבתי שאתה רוצה לזרוק את הזבל אל הפח, מיטש." אמר השני, אוחז בחזקה בזרועו של מיטשל המבוהל.
"אממ… אני אזרוק אותו בדרך… זה בסדר."
"למה לחפש אחר כשיש לך אחד ממש פה?" שאל אותו ג'ורדן, מבטו חורש הרוע נעוץ היטב בי.
"צודק, דן. כדאי שאני… אזרוק את ה… הפרח הזה." אמר מיטשל, מסתכל עלי במבט מתחנן. ידעתי שהוא יעשה את זה. ידעתי שלא יהיה לו עד כדי אומץ כדי לברוח משם עם הזנב בין הרגליים.
"הממ… זה לא רק הפרח, מיטש. ראיתי מקודם שיש לך פחית קולה חצי מלאה. אתה מוזמן לשפוך אותה פה." הגורילה השנייה הגישה לו את הפחית ה'חצי' מלאה. זה לא היה חצי, אפילו מהמקום שעמדתי בו ראיתי. וזה גם לא היה רק קולה. היו שם עוד דברים, אולי בוץ, אולי חתיכות של שניצל מהקפיטריה. לא ידעתי מה בדיוק היה שם, אבל זה הסריח כמו חרא של כלבים.
"אממ… כן, בטח, צודק. הקולה… צריכה ללכת לפח…" מיטשל לקח את הקולה, הכניס בתוך הפחית את הפרח וביד רועדת שלח את ידו מעל ראשי. הוא אמר ללא קול 'מצטער' ולאט לאט שפך את הנוזל על שערי.
זה היה נורא.
הרגשתי איך ה'קולה' זורמת במורד גבי, מרטיבה את בגדיי, נכנסת לעיניי. היה לה ריח מסריח, נורא יותר מכל דבר שאי פעם הרחתי. גושים של… משהו לא מוכר נדבקו לגופי, מעוררים בי חלחלה נוראית. סגרתי בחזקה את פי, שחס וחלילה לא ייכנס לי הטעם לפה.
אבל הכי גרוע היה שהרגשתי… מושפלת.
הרגשתי שרומסים את הכבוד שלי עד לאפר.
הרגשתי כאילו הם לוקחים את מי שאני, את מה שבניתי מעצמי במשך כל השנים האלו, ופשוט… דורכים על זה. מתייחסים לזה יותר גרוע מזבל.
והם נהנו מזה.
הם היו מרוצים מההרגשה שלי.