המלאך הפרטי שלי – פרק שביעי

חזרתי הביתה, מסריחה כולי מהזן החדש של הקולה ששפכו עלי. פרנסיס הסתכלה עלי למשך שנייה אחת ושתקה, יודעת שאסור לה להגיד כלום ליד הקטנים. חוץ מזה, היא בדיוק האכילה את התינוק החדש, בידיה שני התאומים הבלונדיניים ורגלה הימינית משחקת עם ג'ורג' בן השלוש. אני נשבעת, לאישה הזו יש לב ענק, אין לי מושג איך היא מחלקת את התשומת לב שלה לאחד עשר ילדים בגילאים שונים.
"בל, תכיני ארוחת צהריים, בבקשה." זרקה אלי פרנסיס. הנהנתי מבלי לדבר, יודעת שזה יותר פקודה מאשר בקשה.
"בל! תראי מה הכנתי בגן!" קרא אליי טומי, מחויך ומלא ב… דבק. הוא החזיק בידו עיסת נייר שהייתה אמורה להיות כלב.
"וואו, טומי… זה ממש יפה. מה זה בדיוק?" הרמתי את טומי על ידיי, אוחזת בזהירות ב… דבר שהכין.
"זה כלב, הכלב שלי! הוא ינבח על האויבים בבית שלי, כדי שהם לא יאכלו את המאפין שלי." אמר בגאווה של ילד בן חמש.
"למה האויבים רוצים לאכול את המאפין שלך?"
"כי זה המאפין הכי טעים בעולם! מי לא ירצה לאכול אותו?"
צחקתי והנחתי אותו על הרצפה. הוא רץ אל אדוארד ומשך לו בשער, צורח מהנאה. הסתכלתי במשך כמה דקות על שניהם, כמו חתול ועכבר, אף פעם לא מפסיקי לריב ולהתווכח.
ניגשתי אל המקרר, מתחילה להוציא מצרכים בשביל הארוחה. עוד לא ידעתי מה אני בדיוק אכין אבל ידעתי שזה צריך להיות משהו שהם לא יתלוננו עליו. שניצלים? אוי, אני לא יכולה לאכול שניצלים. עולה בי בחילה בגלל הקולה המטופשת שמיטשל המטופש שפך עלי.
הממ… אני אכין להם פסטה עם רוטב עגבניות. שיאכלו ויסתמו, אני בינתיים אלך להתקלח לפני שפרנסיס תספיק לשאול שאלות מיותרות ומעצבנות.
לפתע נשמעה דפיקה מהוססת על הדלת. לא הרמתי את ראשי מהמקרר, זה בטח שוב השכן שבא להתלונן על הבכי של התאומים. אלוהים יודע מאיפה יש להם כל כך הרבה דמעות.
"אממ… איזבל פה?" קול מוכר, מוכר מדי, הגיע לאוזניי. לא האמנתי שהוא בא לפה, שהוא ככה נכנס ל… מקום היחידי שהוא עוד לא הגיע! בית היתומים זה הבית שלי. זה המקום הפרטי שלי.
אלוהים, חבל שהתעוררתי היום. הייתי אמורה פשוט להמשיך לישון עד שהיום המקולל הזה יעבור.
"בל! איזה בחור חמוד בא לפה!" צעקה לי לילי הקטנה, המלאך של בית היתומים.
"אממ… תעיפי אותו מפה!" צעקתי לה, מגלגלת את עיניי ולוחשת לעגבנייה שהחזקתי בידי שהיא הנשק היחידי שלי כלפיו.
"אבל הוא חתיך מדי!" התלוננה לילי, רוקעת ברגליה הקטנות.
"איזבל! עופי לראות מי זה!" צעקה עלי פרנסיס, מאכילה את שני התאומים בכפית אחת.
"ילד מטופש עם ייסורי מצפון מטופשים…" מלמלתי וקמתי מהמקרר, זורקת את הנשק שלי לתוך המזווה והולכת בלב פועם אל הדלת. כן, זה הוא. מיטשל דברסון. אידיוט שכמותו. לא האמנתי שהוא באמת בא לבית היתומים, ועוד בשבילי. אני באמת צריכה לעשות משהו לגביו. אולי להוציא צו הרחקה או משהו. העיקר שיתרחק מחיי. שיצא לי מהווריד.
"היי, בל." קרא שראה אותי. שלחתי אליו מבט קטלני, מתעלמת מכל העיניים הגדולות שהסתכלו אלי מלמטה. דחפתי אותו בעזרת ידי הימנית, עיניי לא זזות מעיניו. סגרתי אחרי את הדלת עם ידי השנייה והמשכתי לדחוף אותו עד ששנינו היינו בחוץ, בדשא.
"אאו, את דיי חזקה יחסית לבת…" מלמל ושפשף את המקום שבו דחפתי אותו.
"אתה דיי חלש יחסית לגורילת פוטבול." סיננתי בכעס, מגלגלת את עיניי ומשלבת את ידיי על חזי.
"את לא צריכה להיות מרושעת, באתי להתנצל." הוא חזר לחייך את החיוך המשועשע שלו, שיניו מבצבצות מבין שפתיו.
"מיטשל, עוף לי מהבית. אין לי כוח למשחקים החולניים שלך. אני לא רוצה 'סליחה', אני לא רוצה שתהיה פה בכלל. תצא מהחיים שלי!"
"בואי איתי לפארק." אמר לפתע, חיוכו מתרחב בציפייה.
"מה הבעיה שלך?" שאלתי, פרצוף מזועזע על פניי.
"אין לי בעיה. לך יש בעיה?"
"אתה הבעיה שלי."
"אז בואי איתי לפארק!" קפץ כמו ילד קטן מהתרגשות.
"אני… אין לי מילים כדי לתאר לך כמה אני לא סובלת אותך. אני… אלוהים, אני מתעבת אותך בדם. הדם שלי מהול בשנאה אלייך, מיטשל. אני לא מבינה איך ללכת איתך לפארק יעזור לי."
"הבעיה שלך תיפתר."
"אתה תיאכל על ידי סנאי או משהו?" הרמתי גבה.
"לא… למרות שאני דיי בטוח שאת כבר מדמיינת את זה."
"אני עוד אאמץ את הסנאי הזה אם הוא יהרוג אותך."
"אני בטוח בזה. אבל… לא, אני לא איאכל על ידי סנאי או אדרס על ידי מכונית מתפוררת. אבל… בואי איתי לפארק, נדבר."
"אני לא הולכת לשום פארק איתך. למען האמת, אני לא הולכת לשום מקום שאתה נמצא בו, אלא אם כן החוק מכריח אותי. אז, בבקשה, עוף לי מהבית, קח איתך את ההתנצלות שלך, ו… תיעלם מחיי. אל תדבר איתי בשיעורים, אל תנסה להתנצל, אל תיצור שום קשר איתי, אני פשוט אוויר. בלתי נראית. אני אפילו לא גז בישול, אתה לא מריח אותי, אתה לא רואה אותי, אתה לא מרגיש אותי, כי אני אוויר. אז תקלוט את זה מהר ותלך מפה, אחרת לילי תשתגע. יש לה חולשה כלפי בנים… חתיכים."
"את חושבת שאני חתיך?"
"אני אוויר, מיטשל, אוויר. לאוויר אין דעה, רק רצון שתעוף." אמרתי בתוקפנות.
"אוקיי, אוקיי, אני הולך! לא צריך להיות בולדוג." אמר וגיחך. הוא המשיך להסתכל עלי במשך כמה שניות, ואז הסתובב והחל ללכת. לצערי, לאלוהים יש כנראה יום ממש, אבל ממש, חרא, כי מיטשל הסתובב בחזרה אליי. הוא לא נעצר כמה מטרים ממני, כמו כל בנאדם נורמלי. הו, לא, הבחור הזה עלוקה עד הסוף!
הוא נעצר שני סנטימטרים ממני, עיניו החומות נעוצות בעיניי, שום זיק של חיוך על פניו. הרחתי את הבל פיו המרענן, מנטה חזקה. הייתי כל כך מודעת אליו, לנוכחות שלו, שני סנטימטרים ממני. יכולתי להרגיש את חום גופו קורן ממנו, יכולתי לראות את המאמצים להתקרב אליי בעיניו, יכולתי… יכולתי לראות הכול. כל דבר קטן בו.
הוא היה ממש קרוב אליי.
"אתה מסתכן בחייך, מיטש." לחשתי, לבי פועם בחזקה.
"בואי איתי לפארק." ביקש שוב.
"אני אוויר." הזכרתי לו. או לי?
"אתה האוויר הכי יקר בעולם. אם רק הייתי יכול לנשום אותך אליי, להפוך אותך לשלי, הייתי עושה את זה." אמר בשקט, שפתיו כמעט ולא נעות.
"אני אוויר, אני לא שייכת לאף אחד."
"אני יודע. אבל מותר לי לעשות הכול כדי שתהפכי להיות שלי."
"אתה מבזבז את הזמן והכוח שלי ושלך. אני לא שלך, לעולם לא אהיה שלך. אני לא רוצה להיות שלך, מבחינתי להתרחק ממך כל חיי. עוף מהבית שלי, עוף מהחיים שלי. לך לעזאזל מבחינתי. לא אכפת לי מי אתה, או מה תעשה. העיקר שתתרחק ממני." התעלמתי ממבטו המהפנט והסתובבתי, כל גופי רועד ומתרגש. לא היה לי אכפת מה הוא יעשה, לא היה אכפת לי אם הוא ילך או יישאר לעמוד בחצר כל הלילה, כבר לא היה לי אכפת מכלום. הייתי אוויר.
נכנסתי אל תוך הבית, נושמת אוויר חסר מנטה חזקה אל ריאותיי.
תגידו לי, העולם התהפך על כנו שישנתי או מה?