המלאך הפרטי שלי – פרק עשרים וחמש

כשנשמע הצלצול, מיהרתי לקחת את התיק שלי ולברוח מהפנים הזעופות משהו של מיטשל. כל השיעור לא דיברנו, אפילו לא הסתכלנו אחד על השני. בקושי יום הוא בחיים שלי וכבר אני בריתוק. מה פרנסיס תעשה עם הילדים? זו האחריות שלי לעזור לה. היא לא יכולה להתמודד עם זה לבד.
טוב, דיי להתלונן. אני צריכה למצוא את טום. לספר לו מה קרה. לבקש ממנו עצה, משהו. אני בטוחה שהוא יוכל לעזור לי.
למזלי, ראיתי אותו בקיוסק, קונה טוסט מכספו האישי. הלכתי אליו במהירות, מחכה בצד עד שהוא יגמור לקנות ולצאת מהעדר שעטה על המוכר המסכן. לאחר כמה דקות ראיתי אותו נחלץ משם, עם טוסט חם ביד וחיוך מרוצה. הוא התחיל ללכת לכיוון השכבה, כשקראתי לו: "טום!"
הוא הסתובב לכיווני, השמש מנצנצת בשערו השחור. חיוך רחב נפרס על פניו, מלא בהקלה.
"היי, ילדה שאני צריך למצוא לה כינוי." אמר והתקרב אליי.
"היי. לא הצלחת לעלות על אחד בשיעור?" צחקקתי, שוכחת לרגע מכל צרותי.
"לא, לא חשבתי כל כך על הכינוי… יותר חשבתי עלייך." הוא חייך, מהופנט מהסומק שפרח על פניי במהירות.
"הפרעתי לך ללמוד?" שאלתי בנימת התנצלות, מורידה את מבטי בביישנות. אף פעם לא אמרו לי דבר כזה. מה עושים במצב הזה?
"אל תדאגי לציונים שלי. אני אסתדר." הוא חתך חצי מהטוסט שלו והגיש לי. הסתכלתי על ידו המושטת בחוסר הבנה. מה הוא רוצה? למרוח לי את הטוסט על החולצה? אבל זו החולצה האהובה עליי… חשבתי שהוא שונה.
"קחי כבר, נו." האיץ בי, מעביר את החצי טוסט הרותח ליד השנייה.
"ל… לקחת? כאילו… למרוח את זה? או… מה?"
"למרוח? על מה את מדברת? קניתי את זה בשביל שנינו. אני לא יכול לאכול הרבה, בדרך כלל אני זורק חצי מהאוכל… אז חשבתי למה לא להתחלק איתך."
"איתי? אתה לא מתכוון למיטשל?"
"לא, איתך! מה לא ברור, איזבל?" הוא חייך אליי ושם בידי את הטוסט שכבר הספיק להתקרר מעט.
"ת… תביא את זה למישהו אחר." אמרתי, למרות שבטני גוועה ברעב.
"את לא רעבה?"
"אני רעבה… אבל אני לא רוצה לקחת ממך אוכל."
"אני לא שואל אותך, את אוכלת את זה."
"אבל, טום-"
"בלי אבל טום. את אוכלת את זה. אני צריך לדאוג לך, את רזה מדי."
"אני לא רזה מדי! אני שמנה." אמרתי והורדתי את מבטי אל הבטן שלי. הבטן שכמעט ולא אוכלת מרוב דאגות.
"כמה ארוחות ביום את אוכלת?"
"אממ… ארוחת בוקר לא, כי אין לי זמן. ארוחת צהריים, בקושי, כי אני צריכה לדאוג לאחים שלי. וארוחת ערב."
"עכשיו אני באמת דואג לך. שלא תהפכי לי לאנורקסית."
"אני לא הופכת לאנורקסית, פשוט… יש לי יותר מדי דאגות, יותר מדי עניינים על הראש, פחות מדי זמן. נגיד, היום, המורה השאירה אותי בריתוק. ואני לא יכולה להישאר בריתוק, כי פרנסיס לא יכולה לטפל ב10 ילדים ו-"
"שנייה, שנייה, מי זאת פרנסיס? יש לך 10 אחים? זה בכלל הגיוני?"
"הם לא האחים שלי, לא מבחינה ביולוגית. אין לי אחים. אין לי גם הורים. פרנסיס מנהלת את הבית יתומים שאני גרה בו, ואני עוזרת לה כי אני הכי גדולה שם."
"את… את יתומה?" במקום להתרחק ממני, להיגעל ממני, כמו שכל האחרים עושים, עיניו התכחולות של טום התמלאו בכאב וצער.
"כן. מגיל שעה אחת." צחקקתי, מנסה לשבור את המתח שנוצר בינינו.
"אז… את לא יודעת איך ההורים שלך נראים? במה הם עבדו? מה הם עשו?"
"לא. שום דבר."
"וואו. אני… אני מצטער." הוא אמר, מסתכל עליי לפתע בזווית חדשה. נבהלתי. אנשים מתרחקים ממני בגלל דברים כאלו. בגלל שאני יתומה. במקום לעזור לי להתגבר על הכאב העצום הזה, שתוקף אותי מדי פעם, כשכבר אין לי לאן ללכת, הם מתרחקים. נגעלים. למה? כי אין לי הורים. אין לי משפחה. אף פעם לא ידעתי מה זה נשיקה של אמא. אף פעם לא ידעתי מה זה חיבוק של אבא. התבגרתי ללא המצרך הכי חשוב: תמיכה. תמיכה במה שאני עושה, במי שאני. מהרגע שנולדתי, הייתי דחויה. אמא שלי מתה לפני שהיא הכירה אותי. אבא שלי העדיף להתאבד מאשר לטפל בי. מעולם לא הייתי במקום הראשון. מעולם לא הייתי מרכז התשומת הלב, מרכז הטיפול, מרכז החיים או מרכז העולם. לא קיבלתי את הדבר הכי חשוב. למה? כי החיים מעדיפים להתאכזר אליי. החיים מעדיפים להראות לי את הצד הרע שלהם. במקום להביא לי ליטוף, הם נותנים לי מכה. במקום להאיר לי פנים, לתת לי הזדמנות להוכיח את עצמי, הם משפילים אותי, מורידים אותי לרמה נמוכה כל כך עד שמשווים אותי לפח זבל.
בגלל זה, באותו רגע אמרתי לטום: "אני אבין אותך אם לא תרצה לדבר איתי יותר."
"לא… לא לדבר איתך יותר? למה?" קולו היה רך, וקרוב אליי. כל כך קרוב עד שיכולתי להרגיש את נשמתו הרעננה על פניי. הוא דיבר אליי, ואך ורק אליי.
"כי אני יתומה. אנשים מעדיפים לא לדבר עם מי ששונה מהם."
"אני לא אנשים. אני שונה, איזבל. כדאי שתדעי את זה כבר עכשיו. אני לעולם לא אפנה לך את הגב." ולפתע, הוא חיבק אותי.
טום חיבק אותי.
הוא כרך את הידיים שלו, מחוספסות ושריריות, סביב מותניי וקירב אותי אליו עד שזרזיף אוויר נותר בינינו.
"מה אתה עושה?" שאלתי בלחש, מצפה למכה שעתידה לבוא לי. הרי זה לא ייתכן שהוא יחבק אותי בלי לפגוע בי. לא קיים מצב כזה. לא בעולם שלי, לפחות.
"את מתגעגעת אליהם?"
"כן. מאוד."
"מתי הם מתו?"
"אמא שלי בלידה… אבא שלי התאבד שעה אחרי."
"לא היו להם קרובים?"
"אני לא יודעת. אין לי מושג. אף פעם לא חשבתי על זה."
"למה? יותר מדי כואב?"
"גם… אבל בעיקר בגלל שאני מעדיפה לא להקדיש לזה מחשבה. הם מתו, אין לי עבר. אין לי שורשים. בזה זה מסתכם." לאט לאט, בלי שהרגשתי בכלל, התחילו הדמעות לרדת. לא רציתי להראות לו שזה כן מפריע לי, שאני כן מקדישה לזה מחשבה, כמעט בכל לילה כשאני הולכת לישון.
"למה את בוכה?" קולו היה רך כמו חמאה, כמו האור בקצה המנהרה, כמו התקווה של אדם מיואש. העיניים שלו, שהיו מלאות ברוך, הסתכלו ישר אל תוך נשמתי, ללא קושי בכלל. הוא הצליח לחדור דרך כל כך הרבה חומות ששמתי מסביבי, תוך שניה.
"סתם, אני רגשנית מדי. תביא את הטוסט המזורגג הזה, אני גוועת." אמרתי ולקחתי מידו את הטוסט שהתחיל את כל העניין, ונגסתי בעדינות. בזווית עיניי ראיתי איך טום צופה בי אוכלת באיטיות את הטוסט, כשדמעות שקטות מתגלגלות במורד עיניי. הוא שלח את אצבעו הארוכה ותפס דמעה אחת, מוחה אותה מלחיי.
"לראות אותך בוכה זה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם." אמר בקול שקט, חיוך עצוב מתווסף למבטו התכול.
"זה רק הבכי שלי. זה לא כל כך… חשוב."
"את לא יודעת כמה את טועה. זה לא רק הבכי שלך, זה העצב שלך. זו העובדה שכואב לך בלב, ו… אני לא יכול להועיל לך."