המלאך הפרטי שלי – פרק חמישי

"אז… אתה רוצה להיות בנעליי?"
"כן."
"אוקיי, סבבה. אם זה מה שאתה רוצה.
"תאר לך, מר מיטשל דברסון, שאתה ישן. לא על המיטה הנוחה שיש לך בחדר, לא ולא. אתה ישן על… מזרן ישן ששייך לך עוד מגיל 10. אתה חולם על משהו טוב, על עתיד… טוב יותר ממה שיש לך עכשיו. אתה חולם על העתיד כי ההווה שלך בחרא. אתה מת שיהיה לך מכונת זמן, רק כדי לנסוע קדימה, לגיל 18. אבל לפתע, באמצע החלום על העתיד הטוב שלך, אתה מתעורר למציאות. אתה מתעורר לקול של צרחות, צווחות ואיומים. אתה מתעורר לבוקר בבית היתומים ג'פרסון.
"אתה שומע צעקה מלמטה, איום מפי פרנסיס, בעלת הבית. הצעקה נשמעת כמו איום, כל בוקר איום שונה. כוונתו של האיום היא לגרום לך לקום מהמיטה המחורבנת שלך, להזיז את התחת העצלן שלך מהמזרן, אחרת פרנסיס תבוא ותחבוט בראש שלך עם מחבת מלוכלכת. אתה קם ללא ברירה, נאנח ושואל את אלוהים למה זה מגיע לך.
"אתה חושב מה לעשות קודם, להתלבש או להתרחץ? אתה לא מספיק להחליט וכבר מישהו פותח את דלת החדר שלך, נכנס אל תוך המקום היחידי בבית הזה שיש לך בו פרטיות. ה… יצור הזה, הפולש הזה, נכנס לחדר בצרחות איומות, קופץ עליך שעליו תחתונים בלבד, של ספיידרמן, אם אפשר לציין, וצורח לך באוזן שאחיך בן השמונה, אדוארד, עומד להשפריץ עליו ברובה מים. אלוהים יודע למה פרנסיס קנתה לאדוארד רובה מים, הרי זה ברור לכולם שאם יהיה נשק איכותי בידיו של הילד הזה, הוא יהרוס את כל העולם.
"אתה מאיים על אדוארד שאם הוא לא יעוף מהחדר שלך אתה תעיף לו מכות. כצפוי, הוא בורח מהחדר בצרחות אימה. לאחר מכן, אתה לוחש לטומי, הקופיף הקטן שתלוי על הצוואר שלך, שאם הוא לא יצא מהחדר שלך אתה תלשין לפרנסיס שיש לו כבר שבועות סיוטים מצפיית דמדומים. גם טומי בורח מהחדר שלך ואתה נאנח בהקלה. אתה אומנם אוהב את עשרת הילדים האלו, שאתה קורא להם אחים, אבל לפעמים הם יכולים להיות הדבר הכי מעצבן בעולם.
"אחרי שהתלבשת, אתה יורד למטה. פרנסיס צורחת עלייך שתיקח ארבעה מהאחים שלך לבצפר. אתה מגלגל את העיניים ועושה את מה שהיא אומרת בלי מילים.
"אתה מעלה את האחים שלך למכונית המתפוררת שלך ומתניע. לא נסעת אפילו חצי מטר והם מתחילים עם התלונות: 'תוריד את הווליום!', 'תעביר תחנה!', 'ישבתי על שקית צ'יפס!'. ככה זה נמשך חצי שעה, וגם זו הסיבה לכך שאתה מאחר לבצפר כל יום. אתה מוריד אותם בבצפר היסודי, וממשיך לכיוון התיכון שלך.
"אתה נועל את המכונית שלך, מי יודע מה יקרה לה במשך היום? ומתחיל ללכת אל עבר הכיתה. אתה מתעלם מכל ההשמצות שזורקים אלייך כשאתה עובר ליד אנשים, מכניס את האוזניות לאוזניים ושומע מוזיקה בשיא הווליום. הרי זו הדרך היחידה להתנתק מהמציאות הכואבת הזו, המציאות שאתה כל כך שונא.
"עד שאתה מגיע לכיתה, השיעור כבר התחיל. המורה דופקת בך מבט נוזף, אבל אתה מתעלם. כל יום אתה מקבל את המבט הזה. אחרי כמה זמן זה מפסיק להשפיע. אתה מתיישב במקום שלך, מגלגל עיניים ומוציא את הציוד לשיעור.
"אתה לא מקשיב למורה, לא ממש אכפת לך על מה לעזאזל היא מדברת. המידע שהיא מעבירה לא יעזור לך בחיים, ואתה יודע את זה. אתה בבצפר הזה רק בשביל פרנסיס, אתה סובל את הדבר הזה במשך שנים רק בשביל להקל על פרנסיס. הרי אתה יודע שאם תפסיק ללמוד, אם תנשור מהלימודים, זה רק יוסיף לה בעיות. וזה הדבר האחרון שאתה רוצה. יש לה מספיק צרות על הראש, התפקיד שלך הוא להקל עליה כמה שיותר.
"לאחר שעתיים משעממות במיוחד שלא עזרו לך בכלל, מתחילה ההפסקה. אתה שונא הפסקות. זה הדבר שאתה הכי פוחד ממנו בתיכון. אתה יוצא מהכיתה, מסתכל לצדדים, בודק שאין י'ב מאיימים שמחכים להתנפל עלייך, ורץ לשירותים. זה המקום היחיד שאתה קצת יותר בטוח בו משאר הבצפר.
"בלי שאתה בכלל שם לב, שלושה בנות נכנסות לשירותים. בשבילך מיטשל דברסון, הן שלושת הבנות הכי נחמדות ויפות שאי פעם הכרת בחיים. בשבילי, איזבל צ'אנס, הן הגרסה הנוראית ביותר של השטן. הכר את האויב הכי גרוע שלי: צ'לסי, ליז וסטפני."
"שנייה, שנייה, אני חייב לעצור אותך. איך לעזאזל צ'לסי, ליז וסטפני הן גרסה יותר גרועה של השטן?! הבנות האלו ממש נחמדות, את יודעת. הן כל הזמן מחמיאות לי, כל הזמן צוחקות מהבדיחות שלי. איך הן הופכות להיות כל כך נבזיות כשזה מגיע אלייך?"
"זה נורא פשוט, מיטש. אתה מקובל, אני לוזרית."
"אבל… זה לא נכון. הן נורא נחמדות גם ללוזרים. אני לא מאמין שהן כאלה… מרושעות עד שאת קוראת להן גרסה גרועה יותר של השטן. אה, ודרך אגב, העובדה שאת קוראת לי מיטש, ולא מיטשל, מפחיתה את… השנאה שלך כלפיי?"
"בכלל לא. אני שונאת אותך יותר מהיטלר. השם שלך פשוט יותר מדי ארוך אז אני משתמשת בכינוי הדפוק שלך."
"את שונאת יותר מהיטלר? אלוהים, אפשר לחשוב שאני נאצי!" גיחך וגלגלתי את עיניי.
"אתה הנאצי שלי, מיטש."
"או, מחמם את הלב." לבש פרצוף של גור כלבים.
"דפוק." מלמלתי.
"עדיין לא הבנתי איך שלושת הבנות הכי מתוקות שאני מכיר, הן סוג של שטן."
"תאר לך שאתה נכנס לשירותים, אתה בטוח שזה המקום היחיד בבצפר שאף אחד לא יציק לך. אבל פתאום, נכנסות שלושת המנוולות. הלב שלך דופק בחזקה, אתה מרגיש איך הפחד מזדחל לתוכך, ממלא את כל כולך. הן ניגשות אלייך, חיוך מרושע של שטן על הפני בובה שלהן, ומתחילות לקרוע, למשוך, לשרוט, להכות, לפעמים גם לירוק.
"אחרי טיפול מסור שבסופו כלב רחובות עם שלושה רגליים ועין אחת נראה טוב יותר ממך, הן יוצאות מהשירותים, מצחקקות ומאושרות, משאירות אותך בוכה ומושפל.
"אתה בכלל לא מסוגל לצאת החוצה מרוב הבושה. בגלל זה אתה תמיד שם בגדים נוספים בתיק. אתה מתלבש, מתעלם מהכאבים שתוקפים אותך וממשיך הלאה, יודע שאין שום דבר שאתה יכול לעשות בנוגע לזה.
"וככה הופכות הבנות הכי נחמדות ומתוקות בבית הספר ל… חיות פרא אכזריות." סיימתי לדבר וקמתי מהכיסא, אוספת את חפצי ויוצאת מהכיתה, יודעת שהצלצול יישמע בעוד כמה שניות. התעלמתי מהמבטים שמיטשל נעץ בי, ידעתי שכנראה הדבר הכי נכון מבחינתי זה להתעלם ממנו סופית, לשכוח את השיחה המוזרה והאישית שחווינו דקות לפני. הוא האויב הכי גדול שלי, אני צריכה להיזהר שהוא לא ייכנס ללבי.