המלאך הפרטי שלי – פרק אחת עשרה
עבר שבוע מאז השיחה שלי ושל מיטשל. תכננו שביום שלישי, היום שבו אמו נכנסת למוסד גמילה, הוא יבוא אליי עם כל החפצים והבגדים שלו בתיק. אני אגיד לפרנסיס שאין לו איפה לישון בגלל שאימא שלו בחו'ל, היא לא תוכל לסרב לו ותיתן לו לישון אצלנו. הכנתי מקום בארון שלי כדי שיהיו לו איפה לשים את הדברים שלו. אחרי יומיים הוא יצא מבית היתומים וילך איתי לבצפר. אחרי הלימודים הוא יתגנב דרך הדלת האחורית ואני אכניס אותו לחדר. וזהו. הוא סופית יהיה ילד בבית היתומים. וואו, מרגש.
"היי." זרקתי אל מיטשל והתיישבתי במקומי.
"היי." ענה ועזר לי להניח את התיק על הכיסא.
"לחוץ?" שאלתי, מחייכת אליו מעט. כדאי שאני אתחיל להתרגל אליו, הוא הרי הולך להיות אצלי בבית, במשך פאקינג 12 חודשים.
"בהחלט. מתרגשת?"
"מפחדת."
"למה?"
"יש הרבה סכנות פה. זה לא כל כך פשוט, אתה יודע."
"אבל סיכמנו את זה עשרים אלך פעם. אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות."
"אני יודעת… אבל אני עדיין חוששת."
"אל תדאגי. הכול יהיה בסדר."
"אני מקווה." מלמלתי והתרכזתי במורה שנכנסה לכיתה. היא זרקה מבט קצר אליי והרימה את האגודל לאות: 'כל הכבוד'. הנהנתי אליה פעם אחת וחייכתי מעט בלחץ. היום הגעתי מוקדם כי התחמקתי מהבית. הייתי חייבת להגיע מוקדם, להסדיר פרטים אחרונים עם מיטשל. אבל… מסתבר שלא צריך להסדיר כלום. אני סתם לחוצה.
למזלי, היה יום קצר בבצפר. חתכו לנו את השיעור האחרון בגלל הגשם שהתחיל לרדת.
אני ומיטשל חיכינו שכולם יצאו מהכיתה ורק אז מיטשל לקח את התיק שלו. יצאנו החוצה, אני רוטנת ומקללת את הגשם, ומיטשל מדוכדך ונרגש בו זמנית.
"בטח מנקים אותה עכשיו…" מלמל לעצמו אך אוזני ה'חדות' שמעו אותו.
"מנקים ממה?"
"מסמים. רק ככה היא תוכל להתחיל את התהליך."
"אה." מלמלתי. לא ידעתי מה בדיוק להגיד. ההיכרות היחידה שלי עם… העניין הזה הוא בנאומים ארוכים ושיחות מייגעות שבסופן הבנתי רק דבר אחד: אם אני אי פעם אשתמש בסמים, אני אהרוס את החיים שלי ואהפוך למנודה. אה, ופרנסיס תרצח אותי.
"על מה את חושבת?" שאל לפתע, עיניו הדבשיות מציצות אליי בסקרנות מהולה בעצב.
"על פרנסיס והעובדה שהיא כנראה הולכת לרצוח אותי." מלמלתי בלי לשים לב למה אני אומרת.
"למה?" נעצר לשנייה ומיד המשיך ללכת.
"כי… סתם, לפרנסיס יש המון סיבות לרצוח אותי." אמרתי במהירות, הסומק פורח על פניי ומסגיר את מחשבותיי.
"חבל. את חמודה מדיי כדי להירצח." אמר בחצי חיוך מיוחד. מיד בלמתי, רגליי מסרבות להמשיך יחד איתו בדרך. מה לעזאזל הוא אמר?!
"בל? את מתכוונת להמשיך ללכת או פשוט להשאיר אותך כאן?" מיטשל נעצר גם הוא, כמה מטרים ממני. עיניו סקרו אותי במהירות, רק כדי לוודא שאני בסדר ולא נפצעתי או משהו. נשמתי עמוק, מנסה להירגע מדבריו.
"מה אמרת?" סיננתי, לחיי כל כך אדומות עד שיש חשש שהן יתפוצצו. ברצינות.
"להשאיר אותך כאן?" גבה אחת שלו עלתה מעלה בבלבול קל.
"לפני זה."
"את מתכוונת להמשיך ללכת?"
"לפני זה, מיטשל!" טון קולי עלה באוקטבה אחת, ממש בלי שליטה שלי. אני שונאת את העובדה שלפעמים אין לי בכלל שליטה על מה שאני עושה. זה הגוף שלי, הלב שלי, הרגשות שלי. אמורה להיות לי שליטה מלאה על כל מה שהולך לי בפנים. אבל לא! אלוהים רוצה שאני ארגיש משהו מסוים בזמן מסוים, כשאני רוצה להרגיש משהו אחר באותו זמן מסוים. כמו שאמרתי, בובת העצבים של אלוהים. לפעמים זה פשוט עובר את הגבול.
"שאת חמודה מדיי כדי להירצח?" שאל, החיוך שלו אומר לי שהוא ידע בדיוק למה נעצרתי.
"אתה חושב שאני חמודה?" לקחתי עוד צעד אחורה, מרוב ההלם. חוסר שליטה מזורגג!
"חמודה מדיי כדי להירצח." תיקן אותי והלך צעד לקראתי.
"יש לך חברה." פלטתי את הדבר הראשון שחשבתי עליו.
"זה לא אומר שאני לא מסתכל על בנות אחרות." גיחך ושם את ידיו בכיסיו.
"אתה לא יכול להסתכל עליי! אתה השטן הפרטי שלי! אתה אמור לאמלל את חיי! לא להסתכל עליי ולחשוב מחשבות על רמת החמידות שלי!" צווחתי, חוששת שבקרוב רק כלבים יוכלו לשמוע אותי.
"את רוצה שאני אמלל את חייך?" שאל כשחיוך שאנן תלוי על פניו.
"אתה רוצה להפסיק להסתכל עלי ולחשוב עד כמה אני חמודה?" שילבתי את ידיי על חזי.
"את יותר חמודה כשאת כועסת." חיוכו התרחב ורק הגדיל את הרצון להעיף לו בוקס ולהסיר את החיוך המעצבן הזה.
"אתה יותר מעצבן כשאתה… אתה!"
"זה בכלל הגיוני?" גלגלתי את עיניי, יודעת שכנראה הוא צודק, ועברתי אותו. למה הוא היה צריך להגיד את המשפט המטופש הזה?! למה הוא היה צריך להרוס את ההסכם הקטן שלנו? עכשיו כל פעם שאני אראה אותו אני אחשוב על זה שהוא מסתכל עליי ואהפוך ליצור מוזר וביישן שמגמגם מהעובדה שהוא מדבר איתי! אני לא רוצה להיות ככה. אני רצה להיות איזבל צ'אנס, הילדה עם השער השחור שלא מדברת עם אף אחד וטוב לה ככה. אני רוצה להיות אנונימית, שאף אחד לא יכיר אותי. אני רוצה להיות בלתי נראית, כדי שמיטשל דברסון לא יסתכל עליי ויחשוב שאני חמודה. והכי חשוב, אני לא רוצה ללכת לידו, שמחשבות ארורות מטרידות אותי וגורמות לי להרהר בסיבה האמיתית לכך שהוא החליט להישאר בבית היתומים במשך שנה.
תגובות (12)
תודה לאל שהמשכת.. חשבתי שאני עומדת להתחרפן!
איזה חמודים הם! למה הם עוד לא ביחד למה?! /:
תמשיכי (:
3>
יייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייישששששששששששששששששששששששששש
אני עם אמהלאב!!!!
איזה נווושים!
*~*
מהההמם מדדהייים מקקסים !!!!
תמשייכי
ייייייייייייששששששששששששששש!!!!!!!!!,
סוףףףףףףףףףף סוףףףףףףףףףףף!!!!!!!!!!!!!!!
תודה לאללללללללללללל!!!!!!!!!
ועכשיו שהמשכת תמשיכי!!!!
^.^
XP
אייייייייייייייייייייייייייייייזה מדהים ואני מסכימה עם כולן!!
אה ועוד שאלה:
מתי לעזעזל תמשיכי את משחק מסוווווווווווווווווכן?!?!?!
ומתי את תיתחברי לפייייייייייייייייייייייייייייייס?
היי הדר
אהבתי מאד מאד את הסיפור שלך ומבקשת שתמשיכי ♥♥♥♥
בתודה בקי ♥♥
חחח… מסכימה עם כולן =)
תמממממממשיכי D:
תמשייייייככייי D;
מסכימה עם כולן, תמשיכי הכי מהר שאת יוכלה =]
אוהבת את הסיפורים שלך!!!!
תמשיכי מהר =]
תמשיייייייייכייייייי כבבבבבבבבבבבבבר…
ומתי תמשיכי כבר את משחק מסוכן וכשאת ממשיכה אותו את ממשיכה 4 פרקים למחר 5