המלאך האבוד| פרק 36 -משפחה. פרק אחרון !!!!!!!!!!!!!!!!

לפני שהפרק מתחיל אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד תודה ענקית לכול מי שקרא והגיב אצלי. אתם מדהימים! אף פעם לא חשבתי שבאמת אסיים את הסיפור הזה אבל נתתם לי כול כך הרבה מוטיבציה לכתוב!
מקווה שתאהבו את הפרק האחרון, הוא יצא סופר ארוך :)
אוהבת המון,
ושוב תודה!

—————————————————————————————————

——חמש שנים לאחר מכן ———-

הכבישים של ליברפול אף פעם לא היו עמוסים יותר. למרות שבחוץ שררו אפס מעלות הדלקתי מזגן על קור בתוך הרכב, מרגיש שהסוודר שלי מתחיל להידבק לגבי המזיע.
קיללתי בלי סוף, צופר על ימין ועל שמאל ומנסה לצאת מהפקקים הארורים.
"פול, אני עדין תקוע בפקק! זה לא יעזור אם תתקשר כול עשר דקות!", מלמלתי לעבר הפאלפון שלי שבדיוק צלצל ושמו של פול הופיע על הצג.
" עדין לא יצאת משם?!", קולו של פול בקושי נשמע מבעד לשריקות ההמון.
"לא!", עניתי בהתרסה. צופר לעוד אידיוט שניסה לעקוף אותי מימין. מי נותן לאנשים האלה רישיון?!
"דניאל!", קולו של פול נשמע כמו זעקה, "אתה תפסיד את תחילת המשחק!".
הצצתי לעבר השעון שעל ידי, מחמיץ את פני, "מה אתה אומר." פלטתי לעבר הנייד שלי ושמעתי את פול נאנח בצד השני.
"היית צריך לצאת איתי בשבע בבוקר!", פול אמר ואני גלגלתי עניים, מתרגז עוד יותר.
"סלח לי שהיו לי דברים חשובים יותר לעשות", הפטרתי והוספתי עוד קללה עסיסית לעבר נהג אחד שחסם את דרכי לנתיב הקרוב.
"טוב תזדרז!", החבר הכי טוב שלי צעק ואז ניתק.
אני פלטתי עוד קללה, מנסה להידחף בין שתי מכוניות בלי לגרום לתאונה.
"ארורה תהיי, ליברפול", סיננתי בין שיניי מוסיף עוד צפירה עצבנית.

האצטדיון הענק של ליברפול לא השתנה כלל עם השנים, אלפי אוהדים התקבצו סביבו, צוהלים ושרים את שירי הקבוצה, כולם לבושים בחולצות אדומות ועטופים בצעיפים תואמים. למזלי הייתה לי חניה שמורה בדיוק בכניסה לאצטדיון, אחרת לעולם לא הייתי מצליח להחנות את הרכב בקרבת מקום. נדחפתי בין ההמון, מציץ בשעון של כף ידי. המחוגים הראו שמונה וחצי בערב, המשחק התחיל לפני חצי שעה! נאנחתי ומהרתי למצוא את דרכי בין ההמון, דוחף אנשים בגסות לכול עבר ומלמל 'סליחה' מידי פעם. ידעתי שהולכים להרוג אותי על האיחור הזה, אבל האשמתי בכול את הפקקים של ליברפול.
שמעתי מישהו צועק ' היי זה דניאל סקוט' לפני שנכנסתי לאחת הכניסה, ממהר לברוח לפני שיזהו אותי ויגרמו לי לאחר עוד יותר.
נכנסתי ליציע מספר ארבע, היציע הכי טוב באצטדיון, ומהרתי לרדת במרגות לכיוון הדשא. בשורה השניה הבחנתי בשיערו הבלונדיני של פול, ראשו הסתובב לכל עבר ואני הנחתי שהוא מחפש אותי. מהרתי לעבר מקום הישיבה שלי, מלמל התנצלויות לאנשים בזמן שהסתרתי להם את המגרש.
"היי!", קראתי לעבר חבריי, מנסה להרים את קולי מספיק חזק כדי שישמעו אותי מבעד לצעקות האוהדים שכמעט החרישו אותי.
"דן!", פול משך אותי לעברו כמעט מיד.
הוא חיבק אותי חזק ואני גלגלתי עניים, "ראיתי אותך לפני שמונה שעות!".
פול הזעיף את מבטו, " אין בך טיפת רגש." הוא מלמל וחזר להביט במשחק. מל, שישבה מימינו של פול, פרצה בצחוק ואני מהרתי לעבור את חברי כדי להגיע אליה.
השיער של מל היה אסוף בקוקו זעיר ופוני כיסה את מצחה, היא לבשה מעיל שחור וקצר שהבליט את הבטן שלה.
בעטתי ברגליו של פול כשהוא ניסה לגרום לי למעוד וליפול, מצחיק את מל עוד יותר. כרכתי את ידיי סביבה, מחבק אותי בחיבוק מוחץ.
" איך את?", שאלתי ונשקתי לראשה.
" בסדר גמור, אנחנו גדלים!", היא חייכה ואני הנחתי יד על בטנה העגולה והגדולה.
"הוא בועט כבר?", שאלתי, מנסה להרגיש משהו מבעד לעשרות השכבות שהיא לבשה.
הזזתי את פול למושב שלי והתיישבה לידה של מל, מלטף את בטנה. "לפעמיים כן. הבעיטות שלו גורמות לי להתכווץ מכאבים רוב הזמן." היא אמרה בחיוך.
"יהיה שחקן כדורגל כמו אבא שלו!", פול אמר ואני צחקתי, מפנה את מבטי לעבר המגרש.
"איך הולך?", התכוונתי לתוצאת המשחק.
מל משכה בכתפיה, "נראה צמוד. לרובין ואדין היו כמה מסירות טובות, אבל שום מצב ממשי."
פלטתי אנחה והתיישרתי בכיסא שלי, מנסה לאתר את חבריי הטובים על המגרש.
ראיתי את אדין רץ באגף שמאל בזמן שרובין מסר לשחקן אחר וחייכתי, "על הפנים. אתם רואים שהם לא מצליחים לנצח בלעדיי?".
פול צחק ומל חייכה, היא נראתה זוהרת מאז שנכנסה להריון, כבר לא יכולתי לחכות שתלד את בנה הבכור, ואני אהפוך לדוד הכי מפנק שיש.
"איך עבר המבחן?", מל שאלה בדיוק כשכדור שאדין בעט שרק ליד המשקוף.
"האמת שטוב מאוד." השבתי.
"בטח שטוב מאוד…לא נתת לי לישון במשך ארבע ימים עם הלימודים שלך", פול קיטר עם חיוך על פניו ומל הניחה את ראשה עליי.
"אני שמחה בשבילך", היא תפסה בידי ולחצה אותה ואני שוב נשקתי לראשה, מחייך לעצמי.
"היי, אני מרגיש מוזנח", פול מלמל ואני רכנתי לנשק גם אותו כשמל פרצה בצחוק ופול הדף אותי, מלמל שאני אדיוט.
"איפה אדי?", שאלתי לפתע, נזכר שהיא צריכה להיות כאן.
"אוה היא הלכה לקנות לי נקנקייה בלחמניה." מל נראתה מובכת, "אני רעבה תמידית!".
בזווית העין ראיתי את אדין פורץ באגף שלו ומתקרב עם הכדור לשער. אני ופול רכנו קדימה כמעט אוטומטית ואז אדין בעט, ישר לידיו של השוער.
"אני הולך לתלות את בעלך על הפספוס הזה!", פול שאג ומל הניפה את ידייה לצדדים.
"זה מה יש." היא חרצה לפול לשון והוא תפס את ראשו בידיו.

אחרי עשר דקות נוספות הגיע השער הראשון במשחק. אני ופול קפצנו מהכיסאות שלנו בשאגות שמחה, כמו שאר אלפי האוהדים ברחבי האצטדיון. אדין היה זה שגנח את הכדור לתוך השער עם ראשו, ועכשיו הוא עשה מין ריקוד משעשע על כר הדשא עם שאר חבריו לקבוצה, גורם למל לצחקק.
" אני לא מכיר אותו. מה זה הריקוד הזה?", פול התישב בכיסא שלו, צוחק גם הוא.
"זה מזכיר את הריקוד בחתונה שלכם!", אמרתי למל והיא תפסה את בטנה מרוב צחוק, מנהנת בהסכמה.
מכול הזוגות שיש בעולם הכי פחות ציפיתי שמל ואדין יצליחו. והינה הם, כבר שנה חמישית מוכיחים לי שהם הזוג החזק ביותר שהכרתי. הם התחנו לפני שנתיים, בחתונה צנועה בכנסיית סן טרופז בליברפול. אני הייתי איש הכבוד של אדין, והאחראי לריקודים המטופשים שהוא הציג אחרי שהשקתי אותו בכמויות אדירות של אלכוהול.
בזמן שמל מטפחת בטן עגלגלה ומשגעת אותי בכול שיחת טלפון לגבי שמות אפשריים לילד שהולך להיוולד להם בקרוב, אדין מככב בקבוצה של ליברפול והופך לכוכב הכי גדול שלהם.
" דניאל!", הקול העליז של אדיסון הקפיץ אותי ממחשבותיי. הג'נג'ית המדהימה הזאת רק הולכת והופכת ליפייפיה יותר ויותר עם השנים. שיערה היה מפוזר לאורך גבה, וענייה הכחולות הביטו בי, מנצנצות. היא מיהרה להושיט לפול ולמל נקנקיות חמות בלחמנייה ואז עברה את מל וחיבקה אותי, חיבוק מוחץ ואוהב.
נשקתי ללחי שלה, "יפייפיה כמו תמיד אדי." חייכתי אליה.
אדיסון החזירה לי חיוך, "התגעגעתי אלייך ילד מעצבן! אתה נעלם לנו!".
"זה גם מה שאני אומרת", מל מלמלה בפה מלא ואני צחקתי.
"הלימודים מתישים", משכתי בכתפיי ואדיסון מיהרה להזיז את פול ולהתיישב לידי, בזמן שחברי מקטר.
"איך הולך לך? עוד שנייה אתה מסיים ללמוד לא?", אדיסון הפגיזה אותי בשאלות.
"זאת השנה האחרונה, ואז אני מתחיל את ההתמחות-"
"וזה אומר שלא נראה אותו בכלל", מל קטעה אותי ואני גלגלתי את עני.
אדיסון מחאה כפיים בהתלהבות של ילדה בת ארבע, "איזה כיף לשמוע! תראה מה זה דניאל, בסוף יצאת הכי מוצלח!".
פול כחכח בגרונו, "סליחה, אני לומד הנדסת חשמל…זה עוקף את דניאל."
" אולי בחלומות שלך", פלטתי והצצתי במשחק, מוודא שלא נפספס שער עם כול הדיבורים בנינו.
בין שריקות ההמון לבין השירים שהאוהדים שרו אדיסון הצליחה לספר לי שהיא חושדת שטרוי, הבן זוג שלה בשנה האחרונה, עומד להציע לה נישואין. אני צחקתי ואמרתי לה שזה צפוי, כי מי המפגר שייתן לבחורה כמו אדיסון ללכת ממנו? ובתגובה זכיתי למרפק בצלעות ממנה, אדי אף פעם לא שכחה לי את העובדה שאני הייתי אותו מפגר שנתן לה ללכת.
היא עדין עוסקת בדוגמנות, אבל זה כבר עסק שולי. היא גרה עם טרוי בליברפול ואחל משנה הבאה מתחילה את לימודיה במכללה לעיצוב פנים בעיר.
"אני גאה בך." אמרתי לה בדיוק שניה לפני שהשופט שרק למחצית ואדי הביטה בי והנהנה.
"גם אני גאה בך, דניאל."

המשחק נגמר בשתיים אפס לטובת ליברפול, ואני הבנתי כמה התגעגעתי ללכת עם פול פעמיים בשבוע לכול משחק אפשרי. אפילו התגעגעתי מעט לכר הדשא, לשחק בעצמי. עקצוץ של קנאה הופיע בבטני כשראיתי את רובין ואדין ושאר חבריי לשעבר חוגגים על הדשא, הייתי אמור להיות שם איתם. אבל העיקצוץ נעלם באותה מהירות שבה הופיע, ונשארתי לשבת מחוייך ושמח שחבריי מצליחים ומרימים את הקבוצה.
" בואו נלך לאכול המבורגר!!!", מל קפצה ממקומה כול כך מהר שכמעט מעדה ואני מהרתי לכרוך את זרועי מסביבה.
"תזהרי על האחיין שלי", אמרתי לה והיא צחקה, מעבירה את ידה שוב על בטנה.
"המבורגר?", פניתי לחבריי.
"מה המבורגר? אתה רופא! איפה הרגלי האכילה הבריאים?", אדיסון שאלה בצחוק ופול נחר בבוז.
"את מבינה אדי, הוא עדין לא למד לבשל."
גלגלתי עניים בזמן שהתקדמנו לכיוון היציאה מהיציע, אני עדין אחזתי במל, מפחד שתמעד ואדין יערוף את ראשי.
"אין לי זמן לבשל! ופול כול כך מניאק שהוא מבשל רק לעצמו, מבינה אדי?", עקצתי את פול בחזרה ואדיסון ומל צחקו.
"התגעגעתי אליכם נורא." מל אמרה ואני נאנחתי, גם אני התגעגתי אליהם נורא, אבל הכאב עדין היה מכרסם בי בכול פעם שהבטתי במל.
חיכינו לאדין ורובין מחוץ לאצטדיון, כשמידי פעם אוהדים היו נעצרים לידינו ומבקשים להצטלם איתי. פול והבנות לא הפסיקו לצחוק עליי בזמן שפניי התחילו לקבל סומק קל ולא הפסקתי לגמגם 'תודה' לעבר כול אוהד שטען שאני אבדה גדולה לעולם הכדורגל. הייתי בדרך להפוך לכוכב העולה החדש של ליברפול, ואז זרקתי הכול לעזעזל ועברתי לצד השני של המדינה כדי להתחיל חיים אחרים.
"אפילו אליי לא ניגשים כול כך הרבה אוהדים!", שמעתי את קולו של רובין כשעוד אוהד מרוצה צילם איתי תמונה והלך לדרכו.
"אתה כבר לא באופנה", קרצתי לו וחיבקתי אותו. עם השנים לרובין התחילו להופיע שערות לבנות על ראשו וקמטים זעירים סביב עניו. בכול פעם שדיברנו בטלפון נהגתי לציין בפניו את היום הולדת המתקרב שלו ורובין נהג לרטון בלי סוף.
עכשיו עיגולים שחורים וחדשים עיטרו את עניו ואני שיערתי שזה בגלל אליאנה, התינוקת החדשה שנולדה לו ולגרייס לפני חצי שנה. רובין היה מבקר אצלי בלונדון כול שבועיים, מגיע ביחד עם גרייס ושני הילדים. בנו הנרי היה זורע הרס בדירה שלי ופול תמיד נראה על סף בכי כשהיינו מתחילים לנקות אחריו.
"דאניאל!!!", ראיתי את אדין רץ ועובר על פני כמה אוהדים, משליך את גופו על שלי וגורם לי למעוד וליפול על גבי.
"אני הורג אותך, אדין." נאנקתי בכאב בזמן שאדין לא הפסיק לחבק אותי.
"אני להתגעגע מאוד!", לבסוף אדין התרומם ומשך אותי איתו, מקפץ מטה ומעלה. אדין לא השתנה בכלל. אומנם האנגלית שלו השתפרה אך עדין היו לו טעויות בדיבור, מה שהזכיר לי את השנים שבהן רק התחלנו להכיר.
"גם אני אדין", הגב שלי כאב קצת מהנפילה אך לא יכולתי שלא לצחוק.
"אנחנו הולכים לאכול המבורגר." מל עידכנה את הבנים וחיוך ענק הופיע על פניו של רובין.
"מצויין! אני כל כך רעב שאני תכף אוכל את אדין!", הוא אמר ומיד התחיל ללכת, פניו מועדות להמבורגריה מקומית שהייתה ממוקמת מאחורי האצטדיון, מקום בו תמיד אכלנו כשרק הצטרפתי לקבוצה.
אדיסון כרכה את זרועה סביב ידה של מל והבנות הלכו עם רובין, מצחקקות על המשחק. אני, פול ואדין הלכנו מאחורה, כשאני באמצע.
"אתה צריך לבקר יותר", אדין אמר.
"אני אשתדל. שנה הבאה מתחילה ההתמחות שלי", אמרתי בחיוך; גאה בעצמי.
אדין שרק, "ד"ר סקוט." הוא אמר ואני ופול צחקנו.
"ד"ר בתחת שלי. היה לי חום לפני שבועיים והוא לא התייחס בכלל", פול רטן כהרגלו.
צחקתי וכרכתי את זרועותי על שני חבריי הטובים. מהרנו להגביר את הקצב ולצמצם פערים עם האחרים. לא הצלחתי להוריד את החיוך מפניי, הינה עוד אחר צהריים מושלם עם האנשים שהכי חשובים לי בחיים. לא משנה כמה שנים יעברו, או כמה משברים נעבור – אני יודע שתמיד יהיה לי את הגב של חמישתם.
הסכמתי עם אדין, אני בהחלט צריך ללמוד לפנות יותר זמן ולבלות אותו איתם. למרות שלפעמיים המפגש עם מל גורם לגוש מחניק להתקע לי בגרון, היא דומה מידי ללוסי.
עלינו במהירות במדרגות שהובילו להמבורגרייה ואדין מיהר לעזוב אותנו ומיהר לכיוון מל, מוודא שהיא עולה בבטחה.
"טוב שבאנו", מלמלתי לפול.
פול הנהן וחייך, " הם המשפחה שלנו, אה?".
משכתי בכתפיי, כן, אומנם החבורה הזאת היא העוגן שלי למשך כול חיי אבל…
"אתה המשפחה שלי פול, תמיד היית." אמרתי ופול לחץ על זרועי כאות הסכמה.
"זה אני ואתה נגד כול העולם, זוכר?", הוא שאל ואני צחקתי והנהנתי.
נכנסתי אחרי חבריי לתוך ההמבורגריה, יודע שאני ופול נחזור מאוחר הלילה ללונדון, ושיש לי שעות רבות לבלות עם המשפחה המורחבת שלי.

אתם בטח תוהים לעצמכם מה איתי. אז אני גאה (או לא כול כך גאה.) לספר שאני אותו דניאל שהייתי לפני חמש שנים.
טוב, אולי בכול זאת השתנתי קצת.
אנדרו מכר את הבית הענק שלנו בליברפול, קובר איתו אחת ולתמיד את כול הזיכרונות של אמי ושל ילדותי הכואבת. הוא עבר להתגורר בבולטון, פרבר שנמצא לא רחוק מליברפול. אנחנו עדין לא מדברים בנינו, ואני יודע שהוא בחיים רק כי הוא מתקשר לפול פעם בשבוע ושואל מה מצבנו.
אני ופול עזבנו את ליברפול ועברנו ללונדון. יש לנו דירה בינונית עם ארבעה חדרים וכלב קטן בשם סיזר. אני רק רוצה לציין שאת שמו הוא קיבל מפול, אין לי כול קשר לעניין.
פול לומד הנדסת חשמל ובעיקר משגע אותי עם השגעונות המיוחדים שלו. הוא ורון נפרדו לפני שלוש שנים, אחרי שרון החליט לעבור ללמוד באירלנד. אני חושב שהתקופה ההיא הייתה התקופה הכי חשוכה בחייו של פול, ולי נדרשו כוחות רבים לגרד אותו מהמיטה בכול בוקר. אבל זה מאחורינו, ולאחרונה הוא אפילו התחיל להעלם בערבים ל"פגישת לימודים עם סטיב".
ואני? טוב אז אני פרשתי מהכדורגל לפני חמש שנים. ומילד שהיה צריך להפוך לכדורגלן עולמי הפכתי לגבר שלומד רפואה. זאת השנה האחרונה שלי באוניברסיטה ושנה הבאה אני מתחיל את ההמתחות שלי בבית החולים המרכזי בלונדון בתור אנקולוג.
אני יודע שזה אירוני שהחלטתי להיות אנקולוג, אבל מאז שלוסי הלכה זה הדבר היחיד שרציתי לעשות; להציל אנשים אחרים מסרטן, ולהצליח בזה.
וכך קרה שהפכתי למצטיין השכבתי, ובית החולים המרכזי רצה אותי להתמחות של מצטיינים. פול כמובן היה אמא תרזה גאה מאוד וסיפר לכולם בגאווה שמילד פרוע וטיפש גמור הפכתי למצטיין בכוחות עצמי.
אך זה לא נכון. לא הפכתי למצטיין בכוחות עצמי. הפכתי למצטיין בזכותה.
לוסי הייתה אהבת חיי, אין לי ספק בכך.
כשהיא הלכה כול עולמי קרס, וכול מה שרציתי הוא למות ולא להרגיש את כול הכאב שאכל אותי מבפנים. הייתי מבלה שעות על גבי שעות ליד קברה, ממרר בבכי ומבקש שתיקח אותי איתה.
התנתקתי מכולם, ושקעתי לתוך דכאון שממנו חשבתי שלא אצא מעולם. ואז יום אחד מל באה לבקר אותי ליד קברה של אחותה. גם מצבה של מל היה בקרשים אך היא בכול זאת מצאה כוח ובאה להביא לי מכתב שלוסי כתבה לי כמה ימים לפני מותה.
רק אחרי שעבר חודש מאז שקיבלתי את המכתב החלטתי לפתוח אותו בידיעה שהוא יקרע את מה שנשאר ממני לגזרים. בסופו של דבר המכתב היה הדבר שטלטל אותי וגרם לי לחזור לחיים. עד היום המכתב שמור אצלי במגירה העליונה של השידה ליד המיטה שלי.
מאז שלוסי הלכה, לפני חמש שנים, לא הצלחתי למצוא לעצמי מישהי. כול אחת נראתה לי לא טובה מספיק כדי להחליף את מקומה של אהובתי, והאמת שלא באמת רציתי שמישהי אחרת תחליף אותה.
אבל למדתי להתמודד עם הכאב ולחיות איתו. למדתי להלחם, כמו שלוסי נלחמה על חייה, והשגתי את כול מה שרציתי.
לוסי הצילה את חיי, מילד קטן וטיפש היא הפכה אותי לגבר נחוש ומצליח.
אני אוהב אותה תמיד, היא חלק בלתי נפרד מחיי, ותמיד תשאר בלב שלי. אולי יום אחד ניפגש, בצד השני.
אבל עד אז אני מקיים את הבקשה שלה וחי את חיי, בגעגוע תמידי אליה.

' לאהבת חיי,
אם אתה קורא את זה, כנראה שהגרוע מכול קרה ואני כבר לא איתך. תדע שנלחמתי עד הנשימה האחרונה שלי, ואין משהו שרציתי יותר מחיים ארוכים ומאושרים לצידך. אבל הגורל שלי היה חתום כבר מזמן דניאל, ואני מודה לעולם שבשנה האחרונה לחיי הכרתי אותך וזכיתי לאהוב ולהיות נאהבת על ידך.
אני יודעת שאתה שבור עכשיו, אני יודעת שאתה מרגיש שחצי מהנשמה שלך נקרעה מגופך ולעולם לא תחזור. אני יודעת שכול כך כואב לך שגם אתה נלחם על כול נשימה.
אבל אני בטוחה בך, תמיד הייתי. אני יודעת שתקום, שתלחם כמו שעשית כול חייך. אני יודעת שתמצא את יעודך בחיים ושתיתן מעצמך כול מה שאפשר כדי להתקדם ולהצליח. אני לא רוצה שתתקע בעבר, אני לא רוצה שתשב כול חייך ותחשוב עליי. אני מתחננת אהוב שלי, תתקדם. תמצא לעצמך מישהו אחרת, תרשה לעצמך לאהוב שוב.
אני לא אכעס, רק אשמור עלייך מלמעלה, ואוודא שאתה עושה את הבחירות הנכונות.
אני אוהבת אותך סקוט, אוהבת אותך עד כאב. ואמשיך לאהוב אותך לנצח, גם בעולם הבא – או מה שמחכה לי שם.
אז בבקשה, בשבילי, תקום ותלחם. עכשיו. מספיק עם הדמעות ועם כול הכאב…מגיע לך הרבה יותר.
אני מצטערת שנאלצתי לעזוב אותך, אך תדע שאני תמיד אהיה קרובה, תשמור לי פינה קטנה בלב, ותמיד אהיה שם בשבילך, ברגעים הכי קשים.
אהובי, הפכת לאדם אחר. מילד מפונק ששנא אוטובוסים הפכת לגבר הכי מדהים שהכרתי.
אני רוצה שתמיד תזכור את המסע הזה שעברת בשנה האחרונה, ותדע שיש בך את כול הפוטנציאל להצליח בחיים.
אני מאמינה בך אהובי, אני יודעת שתצליח, בשביל שנינו. תבנה לך את העתיד שתמיד רצית איתי.
אני תמיד אשמור עלייך מלמעלה,
אוהבת לנצח,
שלך,
לוסי דולסון'.