המלאך האבוד| פרק 34 – תן לנו זמן.

אנדרו סקוט. הבן אדם ששנאתי יותר מכול בן אדם חי אחר, והקטע המצחיק הוא שזה אבא שלי.
אחרי שאמא שלי נפטרה, הסתגרתי בחדר שלי במשך חודש. לא רציתי לראות אף אחד, לא הלכתי לבית הספר. בקושי נגעתי באוכל שרוזי הייתה מביאה לי ; גם אם הארוחה כללה רק ממתקים ושוקולד. הייתי ילד קטן ומתוסכל שכועס על כול העולם, ובעיקר על אמא שלו שפשוט החליטה להרים ידיים ולא להילחם כדי להישאר בחיים.
אנדרו, שבעצמו היה אז ילד מגודל, טיפש ומפוחד אפילו לא חשב עליי באותם ימים. הוא לא ניסה להתקרב לחדר שלי, לדבר איתי. למעשה בפעם הבאה שראיתי אותו אחרי ההלוויה של אמא שלי הייתה כשחודש וחצי אחרי, כשאמא של פול ברחה מהבית, ופול כמעט הועבר לבית יתומים. אנדרו התייצב לבית המשפט ולקח משמרת על פול, דיבר איתו ושיחק איתו אצלנו בבית, מתעלם מקיומי לגמרי. הייתי כמו אוויר בשבילי, כמו זר מוחלט שנכנס אליו הביתה שלא נעים לו לגרש.
פול היה הדבר הכי קרוב לבן שאנדרו ידע. הם היו מכינים שיעורי בית ביחד, יוצאים לטיולי שטח ודייג. אנדרו היה הולך לאספות ההורים של פול בבית הספר ואני הייתי הולך עם רוזי.
היה לי קל לגדול ולפתח שנאה כלפי האיש הזה שבכול כוחו ניסה לדחוף אותי מחוץ לחייו, אך תמיד תהיתי למה זה הגיע לי; הרי הייתי רק ילד בן שלוש עשרה, אבוד ולגמרי לבד בעולם. מה גרם לאבא שלי לשנוא אותי כול כך?
מל ואדין הלכו לפני כשעה, ברגע שראו שלוסי מתחילה להירדם. ניקיתי את כול השאריות אחריהם ולאחר מכן כיביתי את האור וזחלתי לצידה של לוסי, עוטף אתה בזרועותיי.
הייתי בטוח שהיא נרדמה כבר מזמן והלחישה שלה הקפיצה אותי קלות: " אני מפחדת".
תחילה לא חשבתי ששמעתי נכון, אבל אז לוסי הסתובבה לעברי וראיתי את הפחד בעניה.
"ממה, לו?", ליטפתי את פניה.
"אני לא יודעת. פשוט…הניתוח הזה מלחיץ אותי." היא נאנחה והיד שלה חפרה מתחת לחולצתי, מלטפת את עורי החשוף.
נשקתי למצחה, "אין לה ממה. עברת ניתוחים רציניים יותר! הם רק יוציאו את הגידול מהקיבה-"
"ואם אני אדמם למוות?", עכשיו באמת ראיתי לנגד עניי ילדה מפוחדת ולא את לוסי שלי, שבדרך כלל לא מנידה עפעף כשמדובר בתהליכים רפואים.
"למה שזה יקרה?", העלתי על פניי את החיוך הכי משכנע שלי. " את הולכת לעבור את זה כמו גדולה, ואחר כך אנחנו נעבור ללוקמיה וננצח גם אותה, שמעת?", ניסיתי לעודד אותה כמה שיכולתי, בזמן שבתוך תוכי הפחד כרסם בי.
לוסי הנהנה ואז קברה את פניה בחזי. אני המשכתי ללטף את ראשה ולחשוב על מה יהיה הלאה, האם ככה החיים של שתינו יראו? נישן מכורבלים ביחד במיטת בית חולים בין ניתוח אחד לאחר?
"אתה יודע שהלוקמיה תנצח בסוף, נכון?", הקול שלה היה כול כך שקט, כאילו היא דיברה לעצמה.
"לוסי דיי-"
"שתינו יודעים את זה דניאל, בבקשה אל תכחיש." נאנחתי בקול, מהדק את האחיזה בה. לא היה לי טעם להתכווח איתה, אבל לא יכולתי לסבול את העובדה שהיא כבר בדרך להרים ידיים. היא הבטיחה לי שתילחם. היא חייבת לי לפחות את זה.
" את תנצחי בסופו של דבר לוסי. אני לא אצליח לגדל את הילדים לבד", מלמלתי לעברה והיא הרימה את מבטה בבת אחת.
"ילדים?", היא שאלה בבלבול.
" הילדים שיהיו לנו. את לא מצפה ממני שאגדל אותם לבד, נכון?". חיוך ענק הופיע על פניה והיא התחילה לצחוק, סוחפת אותי ביחד איתה.
"אתה לא נורמלי דניאל", היא מחתה דמעות של צחוק מעניה.
"אני אוהב אותך", עניתי לה בפשטות והיא נישקה אותי.
"גם אני אוהבת אותך. יותר מאת החיים עצמם."

יום למחורת הרגשתי שאני הולך על קוצים רוב היום, בקושי הצלחתי לשבת על כיסא יותר מחמש דקות. לוסי נגררה לכל מיני בדיקות טיפשיות מהבוקר ואני נשארתי לחכות לה בחדר, מת מפחד.
בשלוש בצהריים, כמה שעות לפני שהכניסו את לוסי להכנה לניתוח, ראיתי את רובין מטייל במסדרונות בית החולים. מופתע לגמרי הלכתי לעברו. בדיוק לקחו את לוסי לבדיקת גסטרוסקופיה; הבדיקה האחרונה לפני הניתוח.
"רוב!", צעקתי לעברו של רובין.
רובין קפץ במקומו ואז חיוך עלה על פניו, " דניאל! לאן נעלמת לעזעזל?", הוא חיבק אותי וטפח על גבי.
משכתי בכתפיי, "אני לא חושב…" בלעדתי את רוקי. איך אני אומר לרובין שאני חושב על פרישה?
"מנתחים את לוסי היום…", פלטתי לבסוף.
"אני יודע! התקשרתי אלייך הביתה כי אתה לא עונה בנייד וחבר שלך, פול, סיפר לי", רובין דיבר מהר וביחד הלכנו לעבר הכיסאות שהיו מפוזרים במסדרון הארוך.
"הגעתי כדי לתמוך בך! ואל תדאג דיברתי עם איגנסיו וההנהלה והסברתי להם את המצב…הם מבינים הכול".
"באמת?", הייתי מופתע שאיגנסיו לא שלח את רובין כדי למסור לי שאני יכול ללכת לעזעזל.
"בטח! היה חסר לאיגנסיו לעשות משהו אחר חוץ מלהבין אותך." רובין התיישב על אחד הכיסאות והתמתח, " אל תדאג דן, הכול יהיה בסדר!".
שלחתי לעברו חיוך קטן ושברירי, מציץ לעבר השעון שלי ותוהה לעצמי מתי לוסי תחזור מהבדיקות.
ישבתי עם רובין עוד ארבעים דקות בחדר ההמתנה, דיברנו על הקבוצה ורובין סיפר לי על טבלת המשחקים הקרובה ועל כמה כולם תולים בי תקווה. אני רק הנהנתי וניסיתי להישאר מרוכז בדבריו בלי שמחשבותיי יגלשו לעבר הניתוח המתקרב של לוסי.
הספקתי לראות אותה בדיוק לחמש דקות. ברגע שהחזירו את לוסי מהבדיקות האחיות התחילו להכין אותה לניתוח, מפריעות לי ולמשפחה שלה להיפרד ממנה.
לוסי עדין הייתה מטושטשת מחומר ההרדמה שהזריקו לה לפני הבדיקות ובקושי הצליחה למקד את מבטה.
"סקוט…" היא פלטה, ממצמצת בעניה.
היא נראתה לי כול כך חלשה באותם רגעים, בחורה קטנה ושברירית שוכבת במיטה גדולה ונלחמת נגד הגוף שלה.
"אני אחכה לך כאן, בסדר?", היד שלי החזיקה בידיה, והצמדתי את שפתיי למצחה, מתענג על הרגעים האלה שהיא עדין יכולה להרגיש אותי. הרגעים האלה שהיא עדין חיה…
"אנ…", היא מצמצה בעניה בחוזקה, האחיזה שלה בידי הלכה ונחלשה.
" קדימה דניאל, תן לנו לקחת אותה." זאת הייתה האחות רוקסן שהניחה את ידה על כתפי ואילצה אותי לשחרר מלוסי.
"אוהבת אותך", לוסי הספיקה להגיד לי לפני שהידיים שלנו התנתקו ורוקסן דחפה את המיטה שלה מחוץ לחדר. משאירה אותי ואת איזבל דומעים במקומותנו.

הרגשתי כאילו כול העולם הגיע לבית החולים באותו ערב. חדר הממתנה היה מלא באנשים שאני מכיר, וכולם ישבו איתי ושתקו, ממלמלים מידי פעם שיהיה בסדר, שלוסי חזקה והיא תנצח.
איזבל התייפחה כול חצי שעה, ומל לא ישבה אפילו לא לרגע אחד. ספרתי ארבע פעמים בהם היא דחפה לי כוס קפה ליד במשך חמשת השעות האחרונות.
פול ישב מימיני, והכתף שלי התחילה לכאוב בשלב מסויים מהמשקל של זרועו, שהונחה על כתפי וסירבה לזוז.
רון ישב מצידו האחר של פול, ומידי פעם הם התלחששו בניהם.
רובין ישב מצידי השמאלי, הרגל שלו קיפצה כול הזמן והוא נאנח מידי פעם והציע לי משהו לאכול או לשתות. בזווית העין ראיתי את אדין מתרוצץ עם מל מפה לשם, ומידי פעם הוא נעצר לידי ורכן אליי, שואל אם אני בסדר.
ראיתי עוד כמה ילדים מבית הספר של לוסי, וכמה מהשכבה שלנו. גלן רובינסון ואנטוניו מקארטני מהקבוצה קפצו לשעה וישבו לידי, מנסים לשמח אותי ולהגיד לי שהכול יהיה בסדר, שלוסי תחלום ושאני אחזור לשחק בקרוב.
אחרי השעה שמונה גרייס הגיעה עם הנרי בידייה, היא נשקה אותי בלחי וסחבה כיסא כדי להתיישב מולי.
אני לא זוכר שדיברתי עם מישהו. כששאלו אם אני צריך משהו פול היה מביט בי ועונה במקומי, ודוחף לי מידי פעם מים או קפה לידיים.
לא הצלחתי לתפקד. הפחד שיתק כול תא ותא בגופי, הרגשתי שאני נמצא מחוץ לגוף שלי ומביט על כולם מהצד המרוחק של החדר. המחשבות שלי איימו לפלח את ראשי והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הייתה לוסי.
בבקשה תחזיקי מעמד. אני חושב שניסיתי לדבר עם אלוהים, או עם מי שזה לא יהיה שיושב שם למעלה ומחליט על החיים של כולנו.
אני אהיה שלה לנצח. אני אהיה הבן זוג הכי טוב שאפשר לבקש, אני אהיה הבעל הכי טוב שיכול להיות. ההבנה שהיא הדבר הכי חשוב לי בחיים הלמה בי והגוף שלי התעוות בכאב.
היא הבית שלי, מקום המפלט שלי והדבר טוב שאי פעם היה שלי. נזכרתי ביום של ערב חג המולד, כשגיליתי שפול הומו והאדמה רעדה תחת רגלי. לוסי ואני יצאנו להחליק על הקרח ואז הבנתי שאני אוהב אותה. הלב שלי האיץ בכול פעם שראיתי אותה מחליקה מלפניי ומנסה לא ליפול. נזכרתי בנשיקה הראשונה שלנו בחדר שלי, כשכול הגוף שלי רעד ולא הצלחתי להחזיק את עצמי ונישקתי אותה.
ניזכרתי ביום ההולדת שלה, כשראיתי אותה מתנשקת עם אדיוט בלונדיני וידעתי שבחיים לא אתן לה ללכת ממני. ניזכרתי איך התנשקו בשירותים של המועדון ואיך הרגשתי שהלב שלי נשרף.
היא אהבת חיי. אני אף פעם לא אמצא מישהי שאצליח לאהוב כמו שאני אוהב את לוסי. אני מוכן לעשות הכול רק כדי שהיא תיהיה איתי, וזה הדבר היחיד שבאמת חשוב. רק שאזכה שוב לחיבוק שלה, לליטוף ממנה.
רק שאזכה שוב למבט שלה בתוך עניי.
כנראה שהתחלתי לרעוד כי האחיזה של פול בי התחזקה בבת אחת, "רובין, תביא לו כוס מים." שמעתי מישהו אומר.
בדיוק כששפתיי נזכרו בטעם שפתיה של לוסי רובין דחף כוס מים ממש מתחת לאפי.
הזזתי את ראשי מצד לצד, בזמן ששמעתי את קולותיהם של חבריי מתערבבים בראשי.
אלוהים, בבקשה תן לנו עוד זמן. תן לנו אפילו עוד חודש, שבוע. רק תן לי להרגיש אותה שוב, תן לי להרגיש את אהובתי.