המלאך האבוד| פרק 33 – סגירת מעגל.

"בוקר טוב!!!", צעקתי כשפתחתי את דלת חדרה של לוסי, מוצא אותה יושבת על המיטה וקוראת ספר.
"היי! ", עניה זרחו ברגע שראתה אותי ואני נכנסתי לחדר עם צלחת ענקית שעליה היה מונח וופל בלגי, מלא בשוקולד מריר, לבן וחום. מסביב מפוזרים פירות וקצפת מעל הכול; בדיוק כמו שלוסי אוהבת.
"מה זה?", היא שאלה וחייכה, ואני שמתי לב שהפנים שלה התחילו לאבד את צבעם שוב.
" וופל בלגי לארוחת הבוקר!", חייכתי בחזרה ומיהרתי לשים את הוופל על השולחן, ואז לגרור את השולחן קרוב למיטתה.
נשקתי לשפתיה של לוסי, ממהר לשבת לידה ולהביא לה כפית קטנה, "איך את מרגישה?" שאלתי.
לוסי דחסה כפית מלאה בקצפת לתוך פיה, "בסדע", היא אמרה בפה מלא וענייה נצצו באושר.
עטפתי את כתפיה בזרועי השמאלית, מלטף את גבה בעדינות. העצמות שלה שוב התחילו לבלוט, היא מאבדת משקל. לוסי אכלה את הקצפת, מתענגת על הרגע. ואז פתאום, עניה התרחבו לגודל של כדורי פינג פונג והיא זרקה את הכפית שלה על השולחן.
"מה אתה עושה כאן?!", היא כמעט צעקה.
" אוכל איתך וופל בלגי?", ניסיתי לחייך אליה אך היא נראתה רצינית ומצמצה בעניה כמה פעמים.
" מה לעזעזל אתה עושה כאן דניאל סקוט?! אתה אמור להיות עכשיו באימון!".
משכתי בכתפיי, "לא הלכתי היום."
אחרי שהעברתי את כול הבוקר בניסיונות כושלים לשכנע את ד"ר אטקינסון לנסות לנתח את לוסי; החלטתי לא ללכת לאימון.
לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי, הייתי מבולבל וכבר לא ראיתי את עצמי ממשיך לשחק.
נכון, העתיד שכנראה חיכה לי בכדורגל היה מזהיר, במיוחד אחרי המשחק לפני כמה ימים. שלושת השערים שהבקעתי בו גרמו לשם שלי להפוך לדבר הכי חם בכדורגל בימים האחרונים. אך כול מה שהצלחתי לזכור מהמשחק ההוא לא היה הניצחון המתוק, לא האושר שהציף אותי ולא תחושת הגאווה שחשתי, זכרתי רק את לוסי – עומדת ומקיאה על אותו כר דשא מקולל. לא יכולתי לחזור לשחק יותר, התמונה הזאת לא הפסיקה לרדוף אותי.
העדפתי להעביר כול רגע עם לוסי, לא מוכן לקבל את העובדה שישנה אפשרות שלא אהיה איתה ברגעיה האחרונים בגלל אימון טיפשי. אני לא אסלח לעצמי אף פעם… לא אסלח לעצמי אם היא תמות.
"לא הלכת? איך יכלת לא ללכת לאימון?! דניאל הם יכולים להעיף אותך!!! תקום מיד ותלך ל-"
"לו, תרגעי", צחקתי מהתגובה שלה. "אני כבר לא בטוח שזה מה שאני רוצה."
" מה?! מה זה אומר?", עניה קדחו בי חורים.
" אני כבר לא חושב שאני נהנה מכדורגל, כמו פעם", לחשתי לה, רכנתי קדימה ונשקתי לה.
" מה?! דניאל…אתה…קום מיד ותלך לאימון!", היא אפילו ניסתה לדחוף אותי מהמיטה עם ידייה הקטנות; אך לא היה לה מספיק כוח.
"לו", תפסתי את ידיה בידיי, "אני רק רוצה להיות איתך. נמאס לי מההתעללות הגופנית הזאת, אני לא רוצה את זה יותר."
"אבל…אבל דניאל זה כדורגל!!! זה הדבר שאתה הכי אוהב! זאת האהבה הכי גדולה שלך! אתה לא יכול לפרוש…אתה פשוט לא יכול! אני לא אתן לך לפרוש בגלל המחלה הטיפשית הזאת, אני לא רוצה שתשב לידי כול היום", היא דיברה מהר, חצי מגמגמת וגרמה לי לצחוק מהתגובה שלה.
משכתי אותה אליי, מחבק אותה חזק, "את האהבה הכי גדולה שלי", נישקתי אותה באיטיות והפעם היא לא התנגדה לי, ואני לא הייתי מוכן להפסיק לנשק אותה, משאיר את הקצפת שעל הוופל בלגי לנימוס ולנזול על כול השולחן.

לוסי לא קיבלה את הידיעה שאני שוקל לפרוש מהכדורגל בעין יפה, היא נסתה לגרום לי להתקשר לאיגנסיו ולהגיד שאני חולה, להתנצל שלא באתי לאימון. כשראתה ששום דבר לא משכנע אותי היא אפילו התקשרה לפול וגרמה לי לאבד רבע שעה מחיי בהקשבה לצרחות שלו. פול האשים אותי בחוסר אחראיות ובהחלטות שגויות דרך הטלפון עד שהאוזן שלי כמעט נשרה ממקומה. הייתי בטוח שעד הצהריים הפלאפון שלי יקרע לגזרים מכמות השיחות והאסאמסים הזועמים שבוודאי אקבל מאיגנסיו או מאחד העוזרים שלו. ציפיתי להודעת פיטורים מלווה בהרבה קללות; אך במקום זאת הנייד שלי שכב חסר חיים ולא ציפצף אפילו פעם אחת.
אחר הצהריים איזבל באה לבקר את לוסי, ואני חמקתי מהחדר בחוסר חשק מוחלט, נותן להן קצת זמן איכות של אמא ובת.
התיישבתי בחדר ההמתנה ותהיתי ביני לבין עצמי האם כדאי להזמין סושי, כי זה מה שלוסי רצתה מהצהריים. חשבתי גם ללכת לאחיות ולבקש מהן לצרף לחדרה של לוסי מיטה מתקפלת, כדי שאוכל לישון שם תמיד. לא רציתי לזוז אפילו לשנייה אחת מחדרה.
"היי", תחילה אפילו לא זיהיתי את הקול שדיבר. לא טרחתי להרים את מבטי כי הייתי משוכנע שלא דיברו אליי.
"דניאל?". מל עמדה מולי, התסרוקת הקצרה שלה גרמה לה להיראות לגמרי אחרת. היא החזיקה שקית אפורה וגדולה וניסתה לחייך לעברי.
"היי מל", מלמלתי, לא רוצה לפתוח ריב אך גם לא לדבר איתה.
מל התיישבה לידי בלי הזמנה, והניחה את השקית האפורה על ברכיה.
"קניתי קצת אוכל סיני", היא אמרה, מראה לי את השקית.
"הקדמת אותי. גם אני רציתי", השבתי.
היא שתקה כמה דקות לפני שפתחה את פיה, "אני באמת מצטערת דניאל."
נאנחתי, לא רציתי לפתוח את הנושא הזה. הרגשתי שחלפו שנים מאז שמשהו קרה ביני לבין מל, כאילו חיים שלמים עברו מאז.
" הכול בסדר מל." לחשתי, משחק עם אצבעותיי.
" אני יודעת שאתה שונא אותי", היא כנראה לא הולכת להניח לזה. " ואני יודעת שאני כלבה ונצלנית, וכול מה שתגיד הוא נכון. אבל הייתי צריכה את הכסף, אנחנו היינו צריכים את הכסף. וראיתי בך הזדמנות ואני מאוד מצטערת על זה עכשיו." היא דיברה מהר ואני נאלצתי להסתכל עליה.
" זה כבר מאחורינו", אמרתי וראיתי אותה מנסה לחייך חיוך מזוייף.
" אני פשוט מתנצלת-"
"מל, דיי, זה בסדר." אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
היא הנהנה בראשה ואז קמה, "אני רק אקפוץ לאחותי לכמה דקות. הינה", היא הושיטה לי את השקית, "אני אשאיר את זה לכם, תאכלו ואני כבר אבוא מחר בבוקר, כשתיהיה באימון, אוקיי?".
העברתי את מבטי בינה לבין השקית המושטת לעברי ואז תפסתי בידה ומשכתי אותה להתיישב בחזרה בכיסא שלה.
"אל תיהיי טיפשה, מל. את מוזמנת להישאר איתנו ולאכול. בדיוק חשבתי ללכת ולבחור כמה סרטים, מה את אומרת?", חייכתי אליה.
אני לא יכול לעשות להן את זה. אני לא יכול למנוע מלוסי להיות עם אחותה הגדולה רק בגלל מה שקרה בנינו לפני. בשביל לוסי אני אעשה הכול, אפילו אשלים אם מל אם זה מה שצריך.
מל נראתה מופתעת לכמה שניות, "אני…אמ".
"נו בחייך, יהיה כיף!", ניסיתי לעודד אותה, מבין את ההתלבטות שלה.
"אני ממש אשמח", מל חייכה ונעצה בי את עניה.
"אתה אוהב אותה, נכון?", היא הוסיפה אחרי כמה רגעים.
"מאוד", עניתי והיא הנהנה בראשה, ממצמצת בעניה מהר; מנסה לחסום את הדמעות שעלו בעניה.
"טוב!", קמתי מהכיסא שלי, לוקח את השקית מידה של מל והיא התרוממה מיד, מחכה לראות מה אעשה. "אם ככה בואי ניסע לבחור כמה סרטים, ואני חושב שכדאי לקנות עוד קצת אוכל."
"אוה, אני חושבת שיש מספיק לשלושתינו. קניתי המון סושי ו-"
"אני חושב שגם אדין יצטרף אלינו", אמרתי וראיתי שמל מהססת קצת.
"אוה, אם ככה אני חושבת שכדי שאלך…אני לא רוצה-"
"את אוהבת אותו, נכון?", החזרתי לה באותו מטבע.
מהיום שבו ראיתי את מל ואדין מתנשקים על הספסל מחוץ לאצטדיון ידעתי שהיא אוהבת אותו ולא אותי. זה מה שהכאיב לי באותו רגע יותר מהכול, שהיא מאוהבת בו. בחבר הכי טוב שלי, ולא בי.
עניה של מל התרוצצו לכל עבר והיא נשכה את שפתה התחתונה.
"אני חושב שגם הוא עדין מאוהב בך", חכייתי אליה וראיתי את ההקלה בעניה.
"באמת?", היא לחשה.
צחקתי, "בואי כבר."

האמת שבהתחלה לא הייתי בטוח בכלל שאדין ירצה להצטרף אלינו, ידעתי שהוא ירגיש מוזר, ואולי אפילו לא יבין למה אני עושה את זה.
אבל לא פעם ולא פעמיים תהיתי למה לאדין אין אף אחת מאז מל, חשדתי שהרגשות כלפיה עדין בוערים בו.
ברגע שהגענו לחנות הדי וי די שבה אפשר להשכיר סרטים חייגתי לחברי הטוב.
"דאניאל!!! איפה אתה?! אני לחשוב שקיבלת מכות בראשה! למה לא להגיע לאימון בוקר?", אדין שאג לתוך הטלפון ברגע שענה.
צחקתי, "לא אדין, לא קיבלתי מכות בראשה", חיקיתי אותו וראיתי את מל צוחקת בזמן שבחרה דיסקים עם סרטים.
"אז מה בעיה?", אדין נשמע היסטרי, כהרגלו.
"איפה אתה? " ,התעלמתי מהשאלה שלו, מופתע שפול עדין לא התקשר לכול החברים שלי וסיפר להם שאני מפגר ורוצה לפרוש.
"בבית."
" אתה מעוניין להצטרף לערב סרטים וסושי אצל לוסי בחדר?", שאלתי בחיוך.
" בארור! אני לשמוח מאוד", ההיסטריה נעלמה מקולו כאילו לא הייתה.
"יופי, גם מל באה."
ואחרי שאמרתי את זה נאלצתי להתרחק מעט ממל ולתת לאדין הסברים. כשהוא ניתק עדין לא ידעתי אם הוא יבוא, וכשמל נפנפה אלי בידה והראתה לי את הסרטים שבחרה היא לא שכחה לשאול מה אדין אמר, אני רק משכתי בכתפי ואמרתי לה שהוא יגיע. לא מזכיר את העובדה שאדין התחיל לגמגם ברגע ששמע את שמה.
חזרנו לבית החולים בשבע שבע בערב. האמת שאני ומל בקושי דיברנו, עדין שרר בנינו מתח מעיק. הייתי צריך להזכיר לעצמי שאני עושה את זה רק בשביל לוסי, ושבסך הכול עברו הרבה חודשים מאז הבגידה של מל. לזכותה יהמר שהיא הייתה סבלנית ונתנה לי את כול המרחב שבעולם. היא אפילו התווכחה איתי ושילמה לבד על הסרטים שהשכרנו. בדיוק כשעמדנו לדפוק על דלת חדרה של לוסי איזבל יצאה ממנו. היא נראתה מופתעת לכמה דקות כשראתה את מל עומדת לידי אך לא אמרה דבר בנושא. במקום זאת היא הצביעה עליי עם חיוך : "לוסי שואלת עלייך."
מיהרתי להתנצל ולחלוף על פניה של איזבל, נכנס לחדר של לוסי ומשאיר את מל לדבר קצת עם אמה.
" הי!!! חיפשתי אותך!", לוסי קפצה מהמיטה שלה וניגשה אליי.
הרמתי אותה על ידיי, מנשק אותה "אני תמיד כאן".
הפלתי על לוסי על המיטה, עולה עליה. היא צחקקה ושמתי לב שהשעות בהן בלתה עם אמא שלה עשו לה טוב, המצב רוח שלה היה מרומם. "מה דעתך על ערב סושי וסרטים?", שאלתי אותה בין נשיקה לנשיקה.
ענייה נצצו, "אין משהו שאני ארצה יותר מי זה".
ידייה נכרכו סביב צווארי, "איך היה עם אמא שלך?", שאלתי.
"טוב. התגעגעתי אליה קצת", היא נשקה לי. "אמא אמרה לי שאחותי כאן", ראיתי צל קטן חולף בפניה, היא כרגיל חששה מהתגובה שלי למל. חייכתי, מעניין איך היא תגיב כשתשמע שאני ומל דיברנו היום בלי לריב.
לוסי הביטה בי, "אכפת לך לדחות קצת את הסושי? אני אשב עם מל חצי שעה ואז-"
"האמת שמל מצטרפת לערב סושי. מל ואדין" אמרתי, משאיר את לוסי עם פה פעור.
"מה?", היא שאלה אחרי כמה שניות.
"בדיוק חזרתי עם אחותך מספריית הוידיאו, היא בחרה את הסרטים", אמרתי בדיוק כשנשמעו שלוש דפיקות על הדלת ומל הכניסה את ראשה.
"אפשר להפריע?", היא חייכה ונפנפה בשקיות של הסושי.
התגלגלתי מעל לוסי עם חיוך, ומל קיבלה את זה כאישור; היא נכנסה לחדר ורצה לאחותה הקטנה, מוחצת אותה בחיבוק דוב.
נתתי לבנות כמה רגעים ובנתיים הוצאתי את הסושי מהשקיות. שמעתי את לוסי אומרת שהיא התגעגעה נורא והעפתי לעברה מבט, ראיתי דמעות של התרגשות בעניה והיא הביטה בי ובמל בהפתעה גמורה.
"אנחנו בסדר", חייכתי לעברה.
מל הנהנה, "כן! אפילו בחרנו סרטים ביחד!".
לוסי תפסה את מל לחיבוק נוסף, ומאחורי גבה היא לחשה לי 'אני אוהבת אותך' ואני לא הפסקתי לחייך, מה לא אעשה בשביל הבחורה שלי?

אדין הגיע. אומנם באיחור של חצי שעה אבל הוא בא, והביא עוגת שוקולד וכמה בקבוקי קולה.
לוסי ממש שמחה לראות אותו ואפילו לא הבחינה עד כמה לחוץ הוא היה כשנעמד מול מל ומלמל 'היי' נבוך. גם מל נראתה על סף עילפון ורק הנידה בראשה לעברו. אפילו אני הרגשתי קצת לא נעים בדקות הראשונות, מודע לכול המתח שהיה בין שלושתינו. אבל ברגע שהסתכלתי על לוסי וראיתי עד כמה היא שמחה שאני ואחותה מסתדרים התחושה הלא נעימה נעלמה כלא הייתה.
אני ואדין סחבנו שתי כורסאות מאחד החדרים הפנויים וכולנו התמקמנו מול הטלווזיה בחדרה של לוסי. אני התרכבלתי איתה על המיטה, מלטף את גופה מתחת לשמיכה. ראשה נשען על חזי והחיוך לא ירד מפניה.
היא תחלים. היא חייבת להחלים. לא הצלחתי לדמיין לעצמי עולם אחר בלעדיה, איך זה ירגיש להעביר יום בחיי בלי לראות אותה? בלי לשמוע את קולה שתמיד הרגיע אותי? עולם כזה לא יכול להתקיים, לוסי חייבת לשרוד את זה.
" הוא חושב על לפרוש", שמעתי את קולה של לוסי, שהחזיר אותי למציאות.
"אה?", שאלתי בבילבול.
"באמת דניאל?", מל בדיוק לעסה סושי, " אתה רוצה לפרוש מהכדורגל?".
"אה…אני-"
"דאניאל להשתגע", אדין נאנח ומל צחקה.
"אני חושב, אדין, שזה כבר לא בשבילי", נעצתי בו מבט והוא משך בכתפיו.
"כמו שאני להגיד…אתה להתשגע." הפעם גם לוסי הצטרפה לצחוקה של מל ואני רק נאנחתי וחזרתי לאכול את הסושי שלי. הם בחיים לא יבינו למה אני חושב על פרישה.
"לדעתי נולדת לשחק", מל אמרה והפתיעה אותי. העפתי לעברה מבט והיא הניפה את ידה לצדדים, "אני רק אומרת."
בדיוק כשפתחתי את פי כדי לזרוק לה עקיצה הדלת של החדר נפתחה בתנופה קלה ואני קפצתי מהמיטה של לוסי במהירות, מופתע שמישהו נכנס לכאן בשעה כזאת.
ד"ר אקינסטון עמד בפתח החדר ונעץ בנו מבטים, פניו נראו זועפים. " גברת דולסון, שעות הביקור נגמרו מזמן. מה הולך כאן?".
"אה", מהרתי לעמוד מול הרופא, "ד"ר אנחנו רק באנו לשמח קצת את לוסי."
"זה לא מקוב-"
"אנחנו לא מפריעים לאף אחד", ניסיתי לחייך אליו והנחתי יד על כתפו, חתיכת רופא מעצבן!
"טוב", הד"ר נאנח, "אני מניח שזה בסדר. כול עוד אתם שומרים על השקט הדרוש."
"בוא תתכבד בסושי ד"ר", לוסי התרוממה ממיטה ולקחה צלחת עם סושי מהשולחן, מזמינה את אקינסטון להתכבד.
הרופא חייך ולקח מנה אחת מהצלחת, " רק באתי לבשר לך שהניתוח שלך מתקיים מחר דולסון. אז כדי שבקרוב תפזרו את ההפגנה הזאת ו-"
"ניתוח?", נכנסתי לתוך דבריו והוא מצמצץ לעברי.
"כן דניאל, ניתוח. אנחנו נסיר את הגידולים מהקיבה שלך מחר בשעה שש בערב, לוסי".
"אבל-", מל קפצה במקומה.
"החלטתם לנתח?", לוסי שאלה בדיוק באותו הזמן.
" אנחנו לא. אבל מתברר שיש רופאים שמאוד בטוחים ביכולות שלהם." הוא הביט בי ואז חייך לעבר כולנו. " לילה טוב, חברים. ותקפידי להפסיק לאכול עד חצות דולסון!".
ד"ר אקינסטון עמד לצאת מהחדר, משאיר את כולנו מבולבלים והמומים מהבשורה, אני מהרתי בעיקבותיו, מניח יד על כתפו וגורם לו להיעצר בפתח הדלת.
"כן, דניאל?".
"ד"ר…אני לא מבין…חשבתי שאתה לא רוצה לנתח." המצח שלי התקמט בבלבול.
"ד"ר אלטמן הוא רופא מצויין", הוא חייך לעברי. "לוסי תיהיה בסדר גמור".
"מי זה אלטמן?", שאלתי שוב, מתעצן מהתשובות הקצרות של הרופא.
"אני לא מבין דניאל, איך אתה לא מעודכן בשום דבר?", הרופא נאנח, "ד"ר אלטמן זה הרופא שאבא שלך עזר לנו להביא מלונדון כדי לנתח את לוסי."