המלאך האבוד| פרק 32 – אבא.

השעה הייתה קרובה לשתיים לפנות בוקר כשהגעתי סוף סוף הביתה. שילמתי לנהג המונית ואז מיהרתי לרוץ לכניסה הראשית, נרטב עד לשד עצמותיי מהגשם השוטף שירד.
רעדתי מקור, המדים הקצרים שלי נרטבו והתייבשו על גופי יותר מידי פעמים היום.
אנדרו חיכה לי בסלון, לבוש בחלוק אדום כדם ובנעלי בית שחורות. הערתי אותי משינה לפני כחצי שעה והוא נראה זעוף ביותר.
"מה היה דחוף כול כך?!", הוא נבח לעברי ברגע שרגליי עברו את הסף.
ניצבתי מול אבא שלי, רועד ונוטף מים, אחרי שלא ראיתי אותו כמה חודשים טובים. איפה ה"שלום דניאל. מה שלומך?", איפה החיבוק האבהי? מילה קטנה וטובה לבן שלך?
"אנדרו", פתחתי. אני אשחק במשחק שלו, משחק 'חסרי לב' התמידי שלו, " אתה זוכר את הבחורה שעזרת לי איתה בתחילת השנה?", החלטתי ללכת ישר לעניין.
עניו הירוקות של אנדרו הצטצמצו, "אהמ", הוא פלט.
" הסרטן חזר עכשיו. ואני יודע " התקרבתי אליו בכמה צעדים, מנסה לדבר לליבו. "אני באמת יודע כמה אתה עסוק, וכמה אנחנו רחוקים אחד מהשני, אבל בבקשה אנדרו, אני צריך את העזרה שלך."
"תפסיק לנסות ללקק לי. מה אתה רוצה?", פרצופו הזועף לא נרפא, הוא התיישב בחבטה רמה על הספה ומלמל משהו על שתיים בלילה.
לקחתי נשימה עמוקה, מרגיש את דמי מתחיל להתרתח, "יש לה לוקמיה. אבל אתמול הורפאים מצאו תאים סרטניים בקיבה שלה. הם אומרים שניתוח לא יעזור ושמצבה אבוד." עצרתי לרגע, מקווה שאמא שלי עולה לנגד עניו באותן דקות.
"אתה זוכר ש…שגם לאמא אמרו אותו דבר? ואז מצאת מישהו שהסכים לנתח?", ניסיתי את מזלי.
אנדרו נעץ מבט בנקודה מסויימת בקיר שמאחורי, הוא שתק כמה דקות ואני קיוותי שהוא מנסה להיזכר בשמו של הרופא שהגיע מלונדון במיוחד בשביל לנתח את אמא שלי, כמה שעות מאוחר מידי.
"אהמ", אנדרו אמר שוב.
באותו רגע רציתי לחבוט בו, אולי הוא יועיל בטובו פעם אחת בחייו לעשות משהו למען הבן היחיד שלו?
אבל במקום לפתוח ריב נוסף שתקתי ונשכתי את שפתיי, יודע שאם הוא יעזור זה יהיה רק בדרך שלו.
"הרופאים אמרו שאין מה לעשות?", קולו נשמע אחרי דקות שהרגישו כמו נצח.
"כן אבל-"
"אז אין מה לעשות דניאל. תמצא לעצמך חברה חדשה", הקול שלו היה קר .
"מה זאת אומרת?!" עכשיו כבר עמדתי להתפוצץ.
"תתרכז בכדורגל לפני שהבחורה הזאת תגרור אותך לאבדון." הוא מלמל ופנה לצאת מהסלון.
הוא לא אמר את זה עכשיו. הייתי בטוח שהפנים שלי האדימו בבת אחת, נעמדתי מולו לפני שהוא יצא מהחדר.
"זה מה שאמא עשתה לך?", שאלתי בארסיות. אם הוא לא מבין מהי שפת בני האדם אני יכול גם לדבר בשפה שלו.
אנדרו נעצר ונעץ בי מבט חד, "זוז לי מהדרך אידיוט." הוא ניסה להזיז אותי אך אני דחפתי אותו בחזרה לסלון.
"זה מה שאתה מנסה לעשות? לא הצלחת להציל את אמא ועכשיו אתה חי בגיהנום משל עצמך! אתה רוצה שגם אני יאבד את האהבה שלי? " דחפתי אותו שוב.
"דניאל!!!", הוא שאג, עניו נצצו בכעס, בדיוק כמו שלי.
" פעם אתת, אנדרו! פעם אחת בחיים אני מבקש מימך לעשות משהו שאתה-"
"פעם אחת?!", הוא ירק, "כול החיים שלך אתה מבקש ממני דברים חתיכת מפונק אידיוט שכמותך! תלמד שלא כול מה שתרצה אתה תקבל!", הוא המשיך לצעוק.
" אני רוצה שאבא שלי יעזור לי!!!", עניתי לו בצעקה, "איבדת את אמא שלי אנדרו! אתה לא יכול לתת לי לאבד גם אותה."
ראיתי אותו נושם עמוק, "אין לי מה לעשות", הוא אמר את זה בלחש, גורם לי לאבד את העשתונות לגמרי.
"אתה יכול! אתה יכול לעשות הכול עם הכסף שלך!!! ואני צריך אותך עכשיו!".
" אתה לא מבין שיום אחד היא תמות?!", הוא צעק לפתע, "יום אחד היא תמות וצפוי לך גורל עלוב כמו שלי, ילד טיפש שכמותך!".
"אני אוהב אותה!", הדיבור בנינו נהפך לקרב צעקות, שנינו עמדנו אחד מול השני עם פרצופים אדומים וזועמים.
" גם אני אהבתי את אמא שלך!".
"אתה בגד בה במשך שנים! איזו מין אהבה זאת?!", לא הצלחתי לשלוט בעצמי.
" מי אתה שתדבר איתי על אהבה?", הוא צרח והלך לקראתי, דוחף אותי מחוץ לסלון וידעתי שעד מהרה הוויכוח הזה יהפוך לאלים.
" אני צריך שתעזור לי אנדרו! ואתה תעזור לי!!!", דחפתי אותו בחזרה.
" המוח הדפוק שלך צריך לקלוט דבר אחד דניאל! היא תמות וזה לא משנה מה תעשה!", הוא תפס את ידיי והדף אותי ממנו, מנסה שוב להימלט לחדרו.
" חתיכת בן זונה!", צעקתי, "בגלל שרע לך בחיים אתה מנסה לגרום לי להיות אומלל כמוך! אתה לא תצליח! אני באמת אוהב אותה! אני לא בן זונה כמוך שיבגוד בה מתחת לאף ואז ייתן לה למות לבד מסרטן-" האגרוף של אנדרו תפס אותי לא מוכן. הוא חבט בי בכול הכוח ונהדפתי לקיר האחורי.
"אל תדבר אליי ככה! תגיד תודה שנתתי לך כול מה שהיית צריך בחייך!", ראיתי שהוא רועד. זאת הפעם הראשונה בחיים שהוא הרים עליי יד, הפעם הראשונה בחיים שהצלחתי לחדור את לב הקרח שלו עם המילים שלי.
"נתת לי הכול?", הרגשתי דם בתוך פי אך לא היה לי אכפת, השנאה כלפי האיש שמולי גאתה בי.
" אתה לא יודע מה זה לאהוב אנדרו! אתה הבן אדם הכי עלוב שהכרתי בחיי!", לפני שהוא חבט בי שוב תפסתי את ידו ודחפתי אותו לריצפה. הוא איבד את שיווי משקלו ונפל על הגב, ואז זינקתי עליו ונתתי לו אגרוף ישר ללסת.
ואז עוד אחד ועוד אחד. עד שהוא הפסיק לזוז מתחתיו, "וזה בשביל אמא שלי חתיכך זבל! היית צריך למות במקומה", הנחתתי עליו אגרוף אחרון בדיוק כשהאור במסדרון שמחוץ לסלון נדלק. שמעתי את קולו של פול, והדבר הבא שהרגשתי הוא אז זרועותיו תופסות אותי וגוררות אותי מעל אנדרו.

לא העפתי אפילו חצי מבט לכיוון אנדרו ששכב מוטל על הריצפה, מדמם קצת מאפו. אם פול לא היה מגיע כנראה שהייתי חונק אותו במו ידיי. ברגע שפול העיף אותי למסדרון מיהרתי לעלות לחדר שלי, פושט את המדים ונכנס למקלחת.
מים קפואים זרמו על גופי, מצננים את הכעס שעדין שכן בי. איך מגיעים למצב בו אבא שונא כול כך את הבן היחיד שלו?
מה בכלל קרה בנינו שהיחסים שלנו הדרדרו עד כדי כך? איפה אבא שלי שבגיל חמש היה מבלה איתי כול דקה פנויה? נראה כאילו אנדרו הפך לבם אדם אחר בעשר השנים האחרונות. לא הרגשתי שום קרבה אליו.
דלת חדר האמבטיה כמעט יצאה מצירה כשפול התפרץ לחדר ושאג : "אתה השתגעת?!".
הוא הסיט את הוילון ונעמד מולי, מתעלם לגמרי מהעובדה שאני ערום.
"אם לא אכפת לך פול…" ניסיתי לסגור את הוילון בחזרה, קצת מוטרד מהחשבה שהחבר שלי אוהב בנים ואני עומד מולו ערום.
אך פול תפס את הוילון ולא נתן לי להזיז אותו, "אני אחנוק אותך!!! אתה הרגע הרבצת לאבא שלך חתיכת אדיוט!", הוא המשיך לצעוק.
הגוף שלי התחיל לעקצץ מהמים הקרים ופלטתי אנחה, "הוא התחיל", אמרתי כמו ילד בן חמש.
"הוא התחיל? דניאל איבדת את זה לגמרי! איך אתה מעז? איפה אתה חושב שאתה נמצא?-"
"פול, תעוף לי מהחדר בבקשה", לחשתי, שוטף את הסבון שנשאר על גופי.
" סליחה?", פול היה יותר אדום ממני, הוא ממש השתולל מזעם.
"דניאל!!!", הוא צרח, קופץ קדימה וסוגר לי את המים.
"מה אתה עושה?", יללתי.
"אני רוצה שתסביר לי מה זה היה לעזעזל!", הוא נעמד מולי, שיערו פרוע, ורק עכשיו שמתי לב שהוא כנראה התעורר משינה בגלל הצעקות שלי ושל אנדרו. יכול להיות שצרחנו חזק כול כך?
תפסתי מגבת, מתנגב מול פרצופו של פול ושותק, ומיד אחר כך מיהרתי לחדר, מתלבש במהירות בזמן שפול עוקב אחריי וממשיך לצרוח.
לקחתי את תיק היאמון שלי ודחפתי לתוכו כמה דברים הכרחיים לאימון שאמור להתקיים עוד כמה שעות ואז, בדיוק כשעמדתי להסתובב ולעזוב את הבית, נעמדתי מול פול "הוא אמר לי שהיא תמות, לא משנה מה. זה הגיע לו."
פול קפא לכמה רגעים, בדיוק מה שהייתי צריך כדי לחלוף על פניו ולצאת מהחדר.
חזרתי לבית החולים קרוב לארבע לפנות בוקר, מתגנב לחדרה של לוסי. היא ישנה, נראת שלווה ובריאה כול כך.
פחדתי להזיז אותה שמה תתעורר, ובמקום לשכב לידה במיטה הצרה לקחתי כיסא פלסטיק והתיישבתי לצידה, מניח את ראשי על המיטה. מספיק טוב כדי שאוכל לתפוס תנוחה קלה לפני האימון. עדין זעמתי על אנדרו, וגם על עצמי. מה חשבתי שיקרה? שאחרי כול השנים האלה של שנאה הדדית הוא יהפוך פיתאום להיות האב המושלם ויעזור לי?
אני טיפש. אף פעם לא הייתי צריך לדבר איתו בכלל. אנדרו איבד את החוש האבהי שלו ברגע שהגעתי לגיל שש, הוא שונא אותי ואת כול מה שקשור אליי, הוא אף פעם לא ינסה לעזור לי. במיוחד לא כשיש סיכוי טוב שאהפוך לבן אדם אומלל ובודד כמוהו.
רציתי לקחת את הדברים שלי ולעוף מהבית שלנו. לא רציתי שום קשר לאנדרו, ובמיוחד לא רציתי להמשיך להיות תלוי בו. יש לי חשבון בנק, שבטח מלא עד אפס מקום ובנוסף לזה התחלתי לקבל משכורת מהקבוצה, אני אוכל לממן לעצמי דירה קטנה. אני אוכל לממן לעצמי חיים פשוטים ונורמלים, בלי ה"עזרה" של אנדרו.
לרגע חשבתי לעבור לגור עם אדין, אך הדירה שלו מורכבת מחדר אחד, ושנינו לא נוכל לגור ביחד בחדר צפוף.
אולי אוכל לעבור לגור אצל רובין לתקופה?
הרהרתי באפשרות כמה דקות, תוהה לעצמי איך רובין יגיב כשאשאל אותו. ואז נזכרתי שיש לי אימון בוקר בעוד כמה שעות ותחושת מרירות הזדחלה במורד גרוני. פיתאום הניצחון המטורף של אתמול לא הלהיב אותי בכלל, והרגשתי שהכדורגל מכביד עליי, הייתי מעדיף לבלות עם לוסי כול דקה אפשרית במקום לקום וללכת להתאמן.
כול דקה אפשרית…שיכולה להיות גם האחרונה שלנו ביחד. לא הצלחתי למצוא ללוסי מנתח, לא הצלחתי להכריח את אנדרו לעזור לנו, אני לא מועיל בכלום!
הדבר היחיד שנשאר לי הוא להתחנן לרופאים כאן שינסו לנתח. הדבר היחיד שנשאר לי עשות הוא לתת לזמן לעבור ולראות מה קורה…אני חסר תועלת לגמרי.
המחשבות חזרו לאכול את ראשי באותו לילה, לא הצלחתי לעצום עין אפילו לשניה. רוב הזמן רק הבטתי על לוסי והתפללתי שהיא תשאר איתי לנצח. התפללתי שאהבה שלי, בדרך פלא, תצליח להחזיק אותה בחיים.
כשהשחר עלה, וסבב הרופאים התחיל, התרוממתי מין הכיסא שלי ויצאתי החוצה. הראש שלי הלם מכאב וידעתי רק שני דברים: הדבר הראשון הוא שאני חייב לעבור דירה. והדבר השני הוא, שאני כבר לא בטוח שאני רוצה להיות שחקן כדורגל, אני כבר לא רוצה להיות כמו אבא שלי.