המלאך האבוד| פרק 31 – עד לדקה האחרונה.

המדים המיוזעים נדבקו לגב שלי. הייתי ספוג בזיעה והאוויר הקר שחדר לאמבולנס גרם לי לרעוד קלות.
לוסי שכבה על גבה על האלונקה, היא הייתה מחוברת למוניטור והפראמדיק לא הפסיק לשאול אותה שאלות.
היא בקושי הצליחה לענות על משהו מבעד לדמעות.
" זאת הפעם הראשונה שהקאת דם?", הפראמדיק היה עצום בגודלו, ועכשיו הוא רכן קדימה כדי לשמוע את לוסי טוב יותר.
היד שלה שהייתה בידי רעדה ללא הפסקה, "אנ…אני הקאתי בעבר. עכשיו זאת הפעם הראשונה…כבר…חצי שנה לא", היא גמגמה חצי, מנסה להילחם בדמעות שלא הפסיקו לרדת מעניה מאז שהאמבולנס אסף אותנו מהאצטדיון.
פול, שישב לידי, הוריד מעצמו את הסוודר שלו וזרק אותו על כתפי, "אתה תצטנן ככה", הוא סינן לעברי.
לא היה לי אכפת. שאצטנן, שאחטוף דלקת ריאות, מבחינתי שאמות. הדבר היחיד שהטריד אותי היה לוסי, וזה שהיא הקיאה דם היום.
בפעם האחרונה שזה קרה זה היה תוצאה ישירה מהכימותרפיה שעברה, אך ממה זה נגרם עכשיו?
"מה…מה זה אומר?", שאלתי את הפראמדיק, מתעטף בסוודר של פול.
הפראמדיק הרים את עניו לעברי, "אני לא יודע עדין. אני בטוח שיש לזה קשר ישיר ללוקמיה, השאלה היא מה קורה לגוף שלה שגורם לה להקיא", ראיתי רחמים בעניו לפני שהוסיף: "בואו לא נכנס ללחץ מיותר. הסימנים החיונים שלה תקינים והיא בהכרה, זה כבר טוב."
הרגשתי שהאמבולנס בקושי זז, הנסיעה נדמתה כנצח.
לבסוף עצרנו ליד בית החולים והפראמדיק דחף את האלונקה של לוסי החוצה : "נקבה בת שבע עשרה. סימנים חיונים תקינים בשטח -" שמעתי את תחילת דבריו לפני שהוא נעלם לתוך בית החולים. אני ופול מיהרו לקפוץ אחריו, אך ברגע שנכנסו ראיתי שלוש רופאים מגלגלים את האלונקה של לוסי למסדרון של המחלקה הכירורגית.
נאנחתי, ממהר אחריהם, אך פול תפס בזרועי "דן..אנחנו לא יכולים להיכנס לשם", הוא לחש.
"אני רוצה לדעת מה איתה!", צעקתי, מיואש לגמרי. איך ערב מושלם כזה יכול להפוך לסיוט ברגע אחד?
"בוא נשב-"
"אני לא רוצה לשבת פול!", הקול שלי נשבר, וכך גם אני. נתתי לפול לסחוב אותי לעבר כיסאות הפלסטיק הכחולים של חדר ההמתנה ואני כבשתי את פני בידיי.
"הכול בגללי ובגלל המשחק המטופש הזה. אסור היה לה לבוא", מלמלתי, בטוח שאם היא הייתה נשארת כאן שום דבר לא היה קורה.
"אז היא הייתה מקיאה כאן דן, זה לא באמת משנה", פול הניח את ידו על כתפי; מנסה לנחם אותי.
בדיוק כשהתכוונתי לענות לו קלטתי בזווית העין את הרופא האנקולוג של לוסי, ד"ר אטקינסון.
זינקתי מהכיסא כמחושמל "ד"ר!", צעקתי ורצתי אליו "ד"ר אטקינסון!".
"שלום מר סקוט", הרופא המבוגר חייך עליי, כרגיל רגוע ונינוח.
"ד"ר…היא פשוט התחילה להקיא דם-"
"כבר עידכנו אותי דניאל", הוא המשיך לחייך. "אני בדיוק כמוך, מבולבל ולא מבין מה קרה. אנחנו נבצע סקירות, נשלח אותי לסי טי ואז כשאבין מה הבעיה אוכל לספר גם לך."
הנהנתי קלות, כול האוויר יצא ממני. אפילו הרופא שלה לא יכול להסביר לי מה קרה לה. מה זה שווה בכלל?
בלית ברירה נתתי לד"ר לעבור אותנו ולחזור לעבודה שלו ואני ופול שוב התיישבו על הכיסאות הכחולים.
"צריך להתקשר להורים שלה", קירקרתי.
"אני אעשה את זה", פול קם מיד וראיתי אותו יוצא לאוויר הלילה הקר, מחזיק בנייד שלו.
אני המשכתי לשבת שם, מקווה שהתקרה תקרוס עליי. איך זה שאני לא יכול להבין מה קורה איתה? למה אני לא רופא? למה רציתי להיות שחקן כדורגל מטומטם שלא מבין כלום? אני חייב להיות מסוגל להציל אותה, אני חייב לציל את האהבה שלי.

אחרי שעה וחצי עמדתי עם איזבל דולסון, אימה של לוסי, בחדר הרגיל והמוכר שבו לוסי מאושפזת.
"מתוקה שלי, איך את?", איזבל ישבה על קצה המיטה בזמן שאני עמדתי מאחוריה, בקושי מסוגל להסתכל עליהן מהצד.
"אני בסדר אמא." לוסי חייכה, חיוך קטן ומתוק שהסתיר מאחוריו יותר מידי כאב.
בזמן שחיכיתי לרופאים הספקתי לחסל שלוש כוסות קפה ופול אפילו דאג להביא לי כדור הרגעה לפני חצי שעה, לגמרי שכחתי מהמשחק ומהעובדה שהסתובבתי בבית החולים במדי ליברפול קצרים באמצע החורף ולא הבנתי למה אנשים נועצים בי מבטים מוזרים.
איזבל לא הפסיקה לבכות מאז שהגיעה, והכריחה אותי לספר לה מה בדיוק קרה על כר הדשא לפחות שישה פעמים.
" משהו כואב לך?", היא המשיכה לשאול.
לוסיה הניעה את ראשה לשלילה בדיוק כד"ר אטקינסון נכנס, ואני נדרכתי מיד.
איזבל הרימה את מבטה לעברו, "ד"ר? יש חדש?", היא התרוממה מהמיטה.
הרופא נאנח ואז העביר את מבטו בין שלושתינו, "דניאל, אולי כדי שתחכה בחוץ".
"לא!", זעקתי ואיזבל הניחה עליי את ידה.
"זה בסדר ד"ר, דניאל יכול לשמוע את כול מה שיש לך להגיד לנו."
מהרתי לעמוד לצידה של לוסי, לוקח את ידה בידי אך לא מביט בה, פחדתי להישבר מול כולם.
ד"ר אטקינסון חיכה כמה דקות, נשך את שפתיו ואז סוף סוףך התחיל לדבר : " הרצנו כמה בדיקות. עשינו ללוסי סי טי ואמ אר איי", הוא לקח נשימה עמוקה, "ללוסי יש גידול בקיבה".
"מה?", התפרצתי. "מה זה אומרת גידול בקיבה?! איך הוא הגיע לשם?!".
לא, לא, לא…זה פשוט לא קורה. הסרטן לא יכול…הוא פשוט לא.
"הסרטן שלה התפשט דניאל. מצאנו כרגע גידול קטן בקיבה, אנחנו מנסים לחפש גידולים נוספים שיכולים להיות בגופה".
איזבל פרצה בבכי היסטרי, "אבל…איך..איך זה יכול להיות?", היא יללה, "היא…יש לה…לו…לוקמיה".
"הסרטן התפשט." ד"ר אטקינסון חזר על עצמו ואני הבטתי לעברה של לוסי.
השפתיים שלה זזו, היא אמרה לי 'אני אוהבת אותך' ללא קול, והרגליים שלי התחילו לרעוד.
" איך בדיוק סרטן יכול להתפשט?!" בקושי זהיתי את הצעקה שבקעה מגרוני, הקול שלי היה היסטרי.
" דניאל-"
"מה דניאל, מה? אתה רופא או אידיוט? איך לא ראיתם שזה מה שקרה?? איך אתם מגיעים למצבים כאלה?", עכשיו כבר ממש צרחתי. ראיתי לתפוס את הד"ר המטומטם הזה ולחנוק אותו למוות.
"דניאל!", איזבל ניסתה לתפוס את ידי ובו זמנית להשתלט על הבכי ההסטרי שלה, אבל אני זזתי ממנה ופשוט יצאתי מהחדר. לא יכולתי להישאר שם אפילו לא עוד שניה אחת, אחרת הרופא הזה מת.
חיכיתי בחדר הממתנה עד שאיזבל יצאה לאחר כמה דקות והתיישבה לידי, נחנקת מדמעות.
"הם אמרו…שאפשר…לנתח", היא מלמלה בין הדמעות.
"ואז מה?!", עדין הייתי נסער.
"לנסות…הם יוציאו את הגידול בקיבה. אבל הם אמרו…שאין הרבה…אי…אין סיכוי."
טמנתי את ראשי בין ידיי, אבוד לגמרי. כול גופי רעד מכעס על הרופאים המטומטמים האלה, על המחלה הארורה הזאת שלא עוזבת את לוסי. אפילו כעסתי על עצמי! אולי גם לי יש חלק בעובדה שהסרטן של לוסי התפשט ולא גילו לה את זה בזמן…
איזבל המשיכה להתייפח לידי בזמן שמחשבותיי נדדו לעבר משפחתה של לוסי, איך הם עדין לא נשברו? איך ההורים שלה עדין שומרים על תקווה? ואיפה לעזעזל מל? למה היא לא כאן כדי להיות עם אחותה?
אחרי כמה דקות בהן שמעתי את איזבל מתייפחת לצידי קמתי וחזרתי לחדרה של לוסי. היא שכבה על צידה ואפילו לא הרימה את ראשה כשנכנסתי.
הזדחלתי למיטתה, נשכב לידה ומחבק את מותנה.
" היי", היא לחשה והסתובבה לכיווני, חיוך קטן מרוח על פניה.
קברתי את ראשי בשקע של צווארה, לא מסוגל להסתכל עליה ועל החיוכים המזוייפים שלה. איך אני אמור להתמודד עם העובדה שהיא הולכת ונעלמת ממני ואין ביכולתי לעשות כלום?
ידייה של לוסי ליטפו את ראשי, והרגשתי את שרירי מתחילים להרפות.
" אתה מסריח, סקוט" היא אמרה וגרמה לחיוך מעוות לעלות על פני.
" אולי כדי שתלך הביתה להתקלח."
"תחכי לי כאן?", פשוט שאלתי את זה, כול כך מפחד שאאבד אותה בכול רגע.
" רק אם תחזור בלי ריח של זיעה", היא צחקה ואני אחריה. רק כשהרמתי את מבטי לעברה ראיתי שהיא בוכה, דמעות שקופות נפלו על פניה, ולוסי ניסתה להתעלם מהן.
" אני תמיד אחכה לך", היא לחשה והצמידה את מצחה למצחי.
"אל תעזבי אותי," קולי רעד " בבקשה אל תלכי. אני לא אצליח בלעדייך".
היד הקטנה לה חפרה בשערי, " אין בי כוחות יותר אהוב שלי, אין בי כוחות", היא השתנקה.
"לוסי… בבקשה", עכשיו הדמעות זרמו גם על לחיי, " תלחמי בשבילי…בשביל שתינו."
היא משכה באפה, פולטת אנחה. "הגוף שלי הוא כמו עץ אשוח מזורגג, רק שבמקום האורות הקטנים והמנצנצים אני מלאה בתאים סרטניים".
הבטן שלי התכווצה. מה אני יכול לעשות? רציתי לקחת אותה ולברוח רחוק מכאן, לאי בודד שבו אף אחד לא יוכל למצוא אותנו, גם לא הסרטן. אבל לא יכולתי לעשות שום דבר, שום דבר שיציל אותה.
" הם ינתחו אותך-"
" דניאל… הם לא חושבים שהניתוח יציל אותי".
"אז נמצא מישהו שכן יחשוב ככה, אני אמצע מישהו שיצליח להציל אותך!", בקושי הצלחתי להשתלט על הדמעות שלי, "אני לא מוכן לוותר עלייך."
"דניאל-"
"בבקשה תלחמי לוסי", הרמתי את מבטי לעברה, מבקש להביט בעניה. "תבטיחי לי שתלחמי בשבילי".
לוסי עצמה את עניה לכמה שניות, לוקחת נשימה עמוקה, " אני לא יכולה לעבור שוב את הכימתרפיה…בבקשה אל תגרום לי לעבור את הסבל הזה שוב."
"אל תעזבי אותי לו, אל תעשי לי את זה", יבבה נפלטה מפיי ולוסי ליטפה את פניי, מנגבת את דמעותיי.
" בבקשה תבין אותי, אני לא מסוגלת להמשיך."
" את לא מבינה שאני לא אחיה בלעדייך? את הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים…אני אוהב אותך טיפשה! אני לא…-", הפסקתי לדבר כשלוסי פרצה בבככי קורע לב ונצמדה לחזה שלי, רועדת כולה.
איך היא יכולה לוותר עלינו ככה? איך היא יכולה לבקש ממנה להבין אותה? אין לי חיים בלעדיה, איך היא לא מבינה את זה?
"אני מ…מב", היא גמגמה ונילחמה כדי לנשום, "אני מבטיחה." היא הביטה לתוך עניי, "אני מבטיחה שאלחם עד הדקה האחרונה."
נשקתי על מצחה והצמדתי אותה חזק לחיקי, מקווה שהדקה האחרונה הזאת לעולם לא תגיע.
נשארתי עם לוסי עד שהיא נרדמה, ואז חמקתי בזהירות מחדרה, מלמל לילה טובה להוריה, שבדיוק עמדו ודיברנו עם אחות.
מהרתי להסתלק מבית החולים ולהגיע הביתה רק כדי להתקלח ולהחליף בגדים; ואז אחזור לישון כאן עם לוסי.
תפסתי מונית וביקשתי מהנהג שיזדרז, הוא בהה בי ובמדים שלי כמה שניות לפני שהתעשט והתחיל בנסיעה. פחדתי שבכול דקה שאני לא עם לוסי זו עלולה להיות הדקה האחרונה שלה, ואני לא אהיה שם כדי להחזיק את ידה ולהגיד לה שאני אוהב אותה לנצח.
גשם טיפטף על גג המונית בזמן שאני שקעתי במחשבות על מה אוכל לעשות כדי לעזור לאהובתי, ואז הבנתי שבזמנים קשים משתמשים באמצעים קשים. הוצאתי את הנייד מתוך כיס מכנסי הקצרים ודיפדפתי ברשימת אנשי הקשר עד שמצאתי את מה שחיפשתי.
לחצתי על הכתפור הירוק במכשיר, מתקשר לאופציה האחרונה שלי; אנדרו סקוט.