המלאך האבוד| פרק 28 – יום הולדת חמוץ מתוק.

***********************לפני שאני מפרסמת את הפרק אני מזהירה מראש לאור כול ההודעות שנפתחו כאן לאחרונה שהפרק יכיל קצת דיבור גס וקללות****************************************

תהנו :)
——————————————————————–
בבוקר שלמחרת קולה של אדיסון היה זה שהעיר אותי משינה.
"דניאל?".
בכוח רב נאלצתי לשלוף את עצמי מתוך נהר עם מים קרירים ונקיים בזמן ששמש קיצית מחממת את גבי.
"דניאל?".
מצמצתי בעניי. הנהר נעלם בבת אחת ומול עני ראיתי ענפיים ירוקים ועליהם קישוטים מנצנצים, עץ האשוח שלנו היה תקוע לי מול הפרצוף.
"דניאל?".
"מה?!", בפעם השלישית קירקרתי, משפשף את עניי ומתפלל שאחזור לחלום היפה שלי.
ראשה הג'ינג'י של אדיסון היה רכון מעליי וענייה הכחולות נעצו בי מבט, "למה אתה ישן כאן?".
אחרי שחזרתי לחדר שלי אתמול בלילה חיבקתי את אדיסון וניסיתי להירדם, אבל המוח הארור שלי לא הפסיק לעבוד, לא הצלחתי להשתלט על המחשבות שלי על לוסי וזה לא נתן לי מנוח. כששמעתי את אדיסון מתחילה לנשום בקצב אחיד ידעתי שהיא נרדמה ובזהירות רבה הזזתי אותה ממני ועזבתי את החדר.
בהתחלה חשבתי לחזור לחדר שבו לוסי ישנה אך הרעיון הזה נראה לי טיפשי באותן דקות, הרי שום דבר טוב לא יוצא לי מכך שאני נמצא איתה לבד באותו החדר…למה להתגרות בי סתם?
בסופו של דבר מצאתי את עצמי יורד לקומה התחתונה ומתיישב על הכורסא שמול עץ האשוח, כמו מידי לילה.
חשבתי שהמחשבות יאכלו את הראש שלי באותו הלילה, בשלוש לפנות בוקר כבר שתיתי כול תרופה נגד כאב ראש שמצאתי בבית ועדין- הרגשתי שהמוח שלי יתפוצץ בכול דקה.
הדבר היחיד שגרם לי להבין שנרדמתי הוא אדיסון, שעמדה מעלי וקראה בשמי עד שכאבי הראש חזרו.
" לא הצלחתי לישון", מלמלתי לעברה וקמתי, מתמתח. העפתי מבט מהיר לעבר השעון וראיתי שרק שש בבוקר, עוד שבע שעות לאימון הצהריים שלי.
"אז ירדת לכאן וישנת על הכורסא?", אדיסון המשיכה לנדנד לי ואני נאנחתי בקול רם וקמתי מהכורסא, הולך לעבר הקומה השניה. לא היה לי כוח להסביר לאדיסון שכנראה משהו לא תקין עם הראש שלי ושהכורסא הזאת היא המקום היחיד בו אני נרדם בחודשים האחרונים.
"דניאל!", היא צעקה אחרי וגרמה לי לעצור ולהפסיק לעלות במדרגות.
"כן אדי, ישנתי על הכורסא, עוד משהו?".
"על הכורסא או אצל לוסי?!", שמעתי את קולה עולה וזה הרתיח את דמי. מה לוסי קשורה לכל זה?
הסתובבתי עם פניי לעברה של אדיסון, "אם הייתי ישן עם לוסי – היית מוצאת אותי בחדר שלה בבוקר ולא מקופל על הכורסא הזאת!".
אדיסון לא עלתה בעקבותיי ואני חשבתי על מה שהיא מרגישה והאם היא רואה שיש ביני לבין לוסי משהו? בעצם, אין בנינו כלום. אני אוהב אותה עד כאב והיא דוחה אותי בכול הזדמנות שיש לה. זה נחשב ככלום, נכון?
ברגע שעליתי לקומה השניה ראיתי את לוסי עומדת בחולצה הגדולה שננתי לה, מבטינו נפגשו מיד והלב שלי התחיל להאיץ. התחשק לי למות בכול פעם שהיא הביטה בי ככה, כי אף פעם לא אזכה להיות שלה.
"בוקר טוב", היא אמרה וחייכה את החיוך היפה שלה.
"היי", מלמלתי, ממשיך ללכת לעבר החדר שלי.
"קרה משהו?", היד שלה תפסה בשלי בדיוק כשניסיתי לעבור על פניה.
למה אהבה חייבת לכאוב כול כך? למה אני מרגיש כאילו היא נועצת בי סכין בכול פעם שהיא נוגעת בי? ואיך אפשר להתאהב בבן אדם שלא אוהב אותך בחזרה?
לנשום דניאל, לנשום.
" לא, רק הולך לחדר שלי להתארגן", שלפתי את היד שלי משלה.
" לגבי מה שקרה אתמול -", היא התחילה.
" איך את מרגישה באמת?", שאלתי.
"התכוונתי למה שקרה בנינו אחר כך, בחדר שלי", היא נעצה בי עניים גדולות ואני נאנחתי, לא רוצה ליפול למשחקים שלה מוקדם בבוקר.
"לא קרה כלום", מלמלתי.
" אנחנו…", היא נשכה את השפה התחתונה שלה.
"אנחנו כלום. דיי לוסי, נשבר לי", לא יכולתי להכיל את הכאב הזה יותר.
" מה? אני בסך הכול רציתי לשאול על הנשיקה- ", אך קטעתי אותה שוב.
" מה איתה?", שילבתי את ידיי, מוכן לספוג מכה אחרונה.
"היא הייתה טעות! ואני מצטערת " היא השפילה את עניה לשתי שניות ואז חזרה להביט בי, אני רק גלגלתי עניים.
" כרגיל, כול מה שקשור אליי הוא טעות", התרחקתי ממנה. "יודעת מה לו? לכי תמצאי לך בחור אחר לנעוץ בו סכינים!", את המשפט האחרון צעקתי והלכתי משם, משאיר אותה לבד במסדרון הארוך שלנו.

**

השלושה שבועות שבאו לאחר מכן היו השבועות הכי מתישים שעברתי בחיי. כמה ימים אחרי ראש השנה החדשה איגנסיו הודיע לי ולעוד שלושה שחקני אקדמיה ושמעכשיו והילך אנחנו עוברים לקבוצה הבוגרת ושנשמש בעיקר כשחקנים מחליפים. אני חושב שאדין היה היחיד שבאמת שמח לקבל את הבשורה הזאת, ראיתי שהוא התחיל להשקיע באימונים פי שתיים ממה שהשקיע בדרך כלל, ולפעמיים היה נשאר גם אחרי האימון כדאי להתאמן על בעיטות עונשין.
ככל שתשוקתו של אדין למשחק גברה – התשוקה שלי ירדה, הייתי עייף כול הזמן והדבר היחיד שרציתי הוא שאימון הבוקר יסתיים ואוכל לנסוע הביתה ולהיקבר במיטה שלי. הקור של ינואר גרם לשרירים שלי להתעוות בכול בוקר ואני הייתי זה שהכי סבל מכאבי שרירים בקבוצה.
"הגוף שלך נורא חלש סקוט", איגנסיו פלט לעברי באחד האימונים האחרונים כשנפלתי על הדשא מעיוות בכף הרגל ולא יכולתי להמשיך לשחק.
רציתי לזרוק עליו נעל באותו הרגע אך במקום זה נשכבתי על הדשא וחיכיתי שהעיוות יעבור. לא הייתי חלש!!! למעשה הייתי אחד הבנים המפותחים ביותר מבחינת כושר בקבוצה. אכלתי נכון, השתדלתי להוריד מהתפריט שלי כול דבר משמין ולא תורם לבניית השרירים, הפסקתי לגמרי עם האלכוהול ושתיתי רק מים. הייתי מתאמן שש פעמים בשבוע כמו חמור שבוי ואחרי כול זה לאיגנסיו הייתה החוצפה להגיד לי שאני חלש?
הדבר היחיד שלא היה נכון בשיגרת היום יום שלי הוא המחסור בשעות השינה. האמת היא שהייתי בטוח שהעיוותים בשרירים וכאבי הראש שתמיד פקדו אותי הם תוצאה ישירה ללילות הרבים שבהם ישבתי ובהיתי בחלונות הגדולים שלנו בסלון. פול התחיל לנדנד לי שאולי כדאי שאתחיל לשקול טיפול רפואי, כי עם השיגרה הזאת לא אוכל להמשיך.
ואני רק המשכתי לטעון שאם אני לא ישן כנראה שהגוף שלי מסוגל לסחוב, " עוד יום יומיים אני אקרוס פול ואז השינה תחזור אליי, מה אתה דואג?", זה הפך למשפט הקבוע שלי בכול פעם כשפול היה מוצא אותי ער בארבע לפנות בוקר בסלון שלנו.
אבל היום -יומיים האלה נמשכו נצח, ובתוך תוכי ידעתי שמשהו באמת לא בסדר אצלי, לא משנה מה ניסיתי לשנות בחיי המחשבות המטרידות לא הניחו לראשי והיו לוחצות על המוח שלי בשעות הלילה בלי הפסקה.
לא החלפתי עם לוסי שום מילה מאז ראש השנה. אני לא יודע איך הצלחתי לעמוד בזה, לפחות ארבע פעמים במהלך היום שלי הייתי צריך לעצור את כול מה שאני עושה באותו רגע ולנשום עמוק כמה דקות. הגוש המחניק שהיה תקוע לי בתוך החזה היה מתפרץ ודורש לקבל את מה שהשתוקק לו באותו רגע; אבל לא יכולתי לספק לגוש המחניק את לוסי, וגם לא הצלחתי לגרום לגוש הזה להעלם ולתת לחיים שלי לחזור לשיגרה הנורמלית – אז פשוט נשמתי. נשמתי ואמרתי לעצמי שיום אחד הכול יחזור להיות כרגיל, יום אחד אפסיק להתגעגע ללוסי, יום אחד אפסיק לרצות אותה, יום אחד אפסיק לאהוב אותה, ויום אחד הגוש המחניק יעלם מהחזה שלי, יום אחד, אולי.
המערכת יחסים שלי ושל אדיסון הייתה אפופת עשן. אף פעם לא ידעתי להגיד לפול אם אנחנו ביחד או לא כששאל.
אדיסון התקבלה לסוכנות דוגמנים צעירה בלונדון ואת רוב השבוע הייתה מעבירה שם וחוזרת לליברפול רק בסופי השבוע, וגם זה התחיל להיפסק בשבוע האחרון.
כשהיא הייתה בעיר הדבר היחיד שהיינו עושים ביחד הוא סקס, ואף פעם לא הקדשנו אפילו דקה כדי לדבר על הרגשות שלנו או על מערכת היחסים בנינו.
אבל לעומתי מערכת היחסים בין פול ורון פרחה. בחיי שלא ראיתי את פול מאושר כול כך אף פעם, היה נדמה שהוא עשה ניתוח פלסטי שיגרום לפה שלו להיתקע בחיוך מתמיד. הוא היה מאושר וקופצני רוב הזמן ואני לא ידעתי איך להכיל אותו עם כמויות המירמור שלי.
רון בערך עבר לגור אצלנו, בודדים הבקרים שהתעוררתי ולא מצאתי אותו אוכל ארוחת בוקר עם פול בזמן שהם מצחקקים ומחייכים.
"בוקר טוב מר מירמור תמידי!", פול קרא לעברי ברגע שנכנסתי לחדר האוכל בסוף חודש ינואר.
מלמלתי משהו לא ברור לעברו ולעבר רון בזמן שהם לא הפסיקו לבהות אחד בשני במבט מאוהב שגרם לגוש המחניק שלי להתעורר.
התיישבתי לידו של פול, לוקח את הטוסט שהוא בטח התכוון לאכול אחרי שיפסיק לאכול את השפתיים של רון והתחלתי לאכול בשקט, נושם עמוק תוך כדי.
"מה נשמע דניאל?", רון שאל כמידי בוקר ואני משכתי בכתפיי.
"בואו נגיד שאני אשמח להיחנק מהטוסט הזה ולמות", השבתי בפה מלא.
"הייי! זה הטוסט שלי!", פול מחה וניסה לקחת לי אותו מבין הידיים.
"אני אכין לך חדש", רון חייך וקם מיד, ממהר לכיוון הטוסטר שלנו.
"אוח, אני שונא אותכם", מלמלתי. דחפתי את רבע הטוסט שנשאר לידיו של פול ומהרתי לצאת מהחדר, לא יכול לסבול את פרצי האהבה האלה על הבוקר, "נתראה בערב", שאגתי מעבר כתפי לעברם, משוכנע שהם אפילו לא שמו לב שהלכתי.
"הי דן! חכה!", צעקתו של פול העמידה אותי על טעותי והצצתי בחזרה למטבח.
"מה?".
" לא שכחת איזה יום היום, נכון?", פול לעס את מה שנשאר מהטוסט שלו.
" חמישי?", ניסיתי את מזלי, לא מודע כלל לתאריכים.
"גם", פול השיב.
"וגם?", שאלתי באנחה כבדה, מה נסגר איתו על הבוקר?
החיוך של פול חזר לפניו ברגע שסיים ללעוס, "זה היום הולדת של לוסי".
מה? אוי לא, לגמרי שכחתי מהתאריך הזה.
"אוי", מלמלתי.
"אל תשכח שאנחנו הולכים ל'רוקר' היום! היא התקשרה להזמין אותנו למסיבת יום ההולדת שלה!", פול צעק שניה לפני שהלכתי משם.
אוי, אוי אחד גדול.

בשביל מה אני צריך את זה? הרי תיכננתי את היום המושלם שלי היום בלילה; אני אלך לאימון, אשרוד אותו ואז אחזור הביתה ואשאר במיטה לצפות בסדרת ריאלטי אקראית בטלווזיה.
איך מסיבת יום הולדת ללוסי קשורה אליי? לא דיברנו כמעט חודש ולא נראה שזה מציק לה בכלל, אז איך זה שאני כלול ברשימת המוזמנים?
האימון באותו בוקר היה מסויט יותר מבדרך כלל, לא הצלחתי להתרכז אפילו לחמש דקות ואיבדתי את רוב הכדורים.
"סקוט אתה עלוב", איגנסיו ירק לעברי כשחלפתי על פניו בריצה. או יופי, עכשיו בטח לא אזכה לראות מגרש במשך שבועות…היום הזה רק הולך ומשתפר.
"אני שונא אותו",אמרתי לאדין כשיצאנו מהאצטדיון והוא רק טפח על כתפי.
"כולם שונאים אותו", הוא מלמל.
"והוא שונא את כולנו! מה הקטע להביא מאמן שיגרום לך לרצות לפרוש?", שאלתי ואדין משך בכתפיו.
באותו אחר הצהריים התברר שלי שגם אדין מוזמן למסיבת יום ההולדת של לוסי, וזה רק גרם לי להתמרמר יותר בידיעה שבטח גם מל תיהיה שם, ומתח מוזר יווצר ביני לבין אדין.
כמעט והחלטתי לוותר על המסיבה ורק לסמס ללוסי יום הולדת שמח ולהגיד לה שאני לא יכול לבוא בתירוץ עלוב כלשהוא. ממש לא התחשק לי לראות אותה ולרסן את עצמי כול הערב, לא היו לי מספיק כוחות לזה.
אבל פול ורון והשמחה המעצבנת שלהם הצליחו לשכנע אותי להצטרף אליהם, "אפילו לחצי שעה!", רון אמר לי עם עניי הכלבלב שלו ואני רטנתי, מכריח אותם להישבע שהולכים אחרי חצי שעה בדיוק.
כול הדרך למועדון שתקתי. הבנים צחקנו בניהם ואדין לא הפסיק לתחקר את פול ורון על מערכת היחסים בניהם ולספר להם שבאמסטרדם, בעיר הולדתו, מאוד מכבדים נישואים חד מיניים.
אני רק בהיתי בחלון בשתיקה וניסיתי לתכנן את הערב כך שאבלה כמה שפשוט בחברתה של לוסי, אם בכלל.
באחד עשרה בערב עמדתי עם הבנים מחוץ ל'רוקר', מועדון -בר בשדרה השביעית של ליברפול. נאנחתי, לא מאמין שדווקא כאן לוסי רוצה לחגוג את יום הולדתה השבע עשרה.
" הילדה נהייתה פופולארית!", פול שרק בהתלהבות.
"כבר לא כזה ילדה", אדין מלמל וחייך לעברי, חיוך שאמר שהכול יהיה בסדר לא משנה מה.
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי בעקבות חבריי למועדון, מקווה לא להתשגע כשאראה את לוסי לראשונה מי זה חודש.
המועדון היה כמעט מלא, הבחנתי שרוב האוכלוסיה הם מהשכבה של לוסי, והיו גם כמה מהשכבה שלי.
ראיתי את מל עומדת ליד כמה בנות עם ג'ינס וסריג כחול שהחמיא לה, הבחנתי שהיא הסתפרה ושערה היה כמעט קצר יותר מזה של לוסי. היא ניפנפה לעברנו ואני ואדין החלפנו מבטים נבוכים והשבנו לה בניפנוף, שמחתי שהיא הבינה שעדיף שנשמור על מרחק.
המוזיקה הייתה מחרישת אוזניים והמון בני נוער רקדו ברחבה עם כוסות בידיהם. אני מהרתי למשוך את אדין לכיוון הבר ולהזמין לנו כמה צ'יסרים בזמן שראיתי את פול ורון מתחילים לרקוד ברחבה.
"הם להיות חמוד ביחד!", אדין צעק לי באוזן בזמן שהמלצר מזג וודקה לתוך כוסות קטנות.
"היי! דאניאל! אסור לנו זה-", אך אדין לא סיים את דבריו כשאני שתיתי בלגימה אחת כוסית הוודקה, שגרמה לגרוני לצרוב.
"אני לא יודע מה איתך, אני הולך לשתות!", צעקתי לו בחזרה וסימנתי למלצר להביא לי עוד.
אחרי חצי שעה שבה שתיתי לפחות עשרה צ'יסרים של וודקה אדין משך בזרועי ורכן לעברי כדי לצעוק, "הינה לוסיה!".
הפנתי את מבטי המזוגזג לכיוון שאליו הוא הצביע, לא רחוק מאיתנו ראיתי אותה. הגוש החונק בחזי הכה בי בכול כוחו והרגשתי את השפעת האלכוהול מתפוגגת תוך שניות. לוסי הייתה עוצרת נשימה, היא לבשה שימלה ארוכה בצבע ורוד עדין שהדגישה את גזרתה היפה, שיערה שכבר הספיק להתארך היה אסוף על קודקוד ראשה בקוקו גבוה וזר של פרחים ורודים ולבנים היה מונח על שיערה.
"וואו", פלטתי, ממצמץ בעני.
"לוסיה כמו מלך יופי!", אדין צחק למראה פניי ואז משך קלות בזרועי, מנסה לגרור אותי לעבר לוסי.
"לא, לא, לא!", ניסיתי להתחמק ממנו, ידעתי שפשוט אעמוד מולה ולא אצליח להוציא אפילו מילה.
"כן, כן, כן!!!", אדין צעק ותפס בחולצה הכחולה והמכופתרת שלבשתי, לא משאיר לי ברירה אלא ללכת בעקבותיו. לוסי עמדה עם בחורה אחרת שנראתה בגילה כשהתקרבנו אליהן, אדין צעק "לוסיה!", ומיהר לחבק אותה.
ראיתי את לוסי צוחקת, ומחבקת אותו בחזרה. ראיתי שאדין התחיל לדבר, כנראה בירך אותה, ומהחיוך של לוסי שיערתי שהיא לא מבינה את רוב דבריו של אדין.
"יום הולדת שמח!", צעקתי בבת אחת, על החיים ועל המוות. דחפתי את אדין קלות וחיבקתי את לוסי חזק, קובר את פניי בשיערה, נושם עמוק.
"סקוט!", היא צחקה והתנתקה ממני, "אני כול כך שמחה שבאתם!", ענייה נצצו.
"בטח שאנחנו לבוא!", אדין חייך חיוך רחב וגרם לחברתה של לוסי לברוח מהמקום.
ניסיתי לחייך גם ולהיראות נינוח, בזמן שסערה השתוללה בתוכי. לוסי תפסה בידי אחרי כמה שניות, "אתה מבין שאני חוגגת את יום ההולדת שלי? חשבתי שאני בחיים לא אגיע אליו!", היא נראתה מאושרת יותר מאי פעם וגרמה לחיוך שלי להפוך לאמיתי.
"אני אבוא אליכם עוד מעט! תשמור לי ריקוד סקוט!", היא צעקה ואז מיהרה לרוץ לעבר חבורת בנות שעמדו לא רחוק מאיתנו.
"דאניאל, דאניאל!", אדין תפס בכתפי ומשך אותי משם.
"מה, אדין?".
"אתה כזה מאוהב בלוסיה!", הוא צחק ואני נעצתי בו מבט רצחני.

אדין לא עזב אותי במשך כול הערב. לבסוף הוא הסכים לשתות איתי כוס בירה ואפילו רקדנו עם כמה חברות שלי לוסי, גורמים לכולם מסביבנו לצחקק.
פול ורון נעלמו מטווח הראיה שלי לפני שעות ואני תהיתי בליבי לאן הם כבר ברחו.
המסיבה של לוסי הייתה נחמדה, ואם לא כול הרגשות שהציפו אותי בגלל האלכוהול בטח הייתי ממש נהנה.
לוסי רקדה כול פעם עם חבורה אחרת ואני חיכיתי לרגע שבו היא תגיע אלינו, רק רציתי לכרוך את זרועותיי מסביבה ולהיות צמוד אליה במשך כמה דקות.
אך כששיר הסלואו נשמע לוסי לא התקרבה אלינו, אלא נעמדה באמצע הרחבה עם בחור גבוה ובלונדיני. הוא הניח את ידיו על מותניה והביט בה במבט ששנאתי.
"מי זה הבן זונה הזה?", שאלתי את אדין בחריקת שיניים.
שנינו יצאו מחוץ לרחבת הריקודים ונעצנו עניים בלוסי ובבחור הבלונדיני שבאותו רגע רציתי לאשפז אותו בבית החולים מרוב המכות שיכולתי להביא לו.
" בטח ידידה!", אדין צעק לתוך אוזני.
"ידידה בתחת שלי", מלמלתי בעצבים.
ככל שהריקוד המשיך העצבים שלי התחילו לבגוד בי, "אני הורג אותו אדין!", צעקתי כשהבלונדיני התחיל ללטף את פניה של לוסי.
"היי,היי, להירגע דאניאל!", אדין נראה מודאג.
ואם כול הליטופים האלה לא הספיקו, בסוף השיר הבלונדיני האדיוט רכן לעברה של לוסי ונישק אותה. הוא נישק אותה. את לוסי, את לוסי שלי.
הזעם מילא אותי בבת אחת, ולא ראיתי כלום מסביבי, רק את לוסי ואותו, עומדים ומתנשקים מול הפרצוף שלי.
לא הבנתי מה אני עושה, ולא עצרתי אפילו לדקה לחשוב על מה אני עושה, אדין ניסה לתפוס אותי אך דחפתי אותו בכול כוחי לאחור ומהרתי לעברה של לוסי.
הם בדיוק הפסיקו להתנשק ולוסי התחילה לצחוק כשהתקרבתי אליה ותפסתי בחוזקה בזרועה, מתחיל למשוך אותה בכוח מחוץ לרחבה.
"אתה מכאיב לי!!!", היא צעקה וניסתה להיחלץ מאחיזה שלי. סחבתי אותה לכיוון השירותיים, מתעלם ממה שאמרה, הייתי מופתע שלא פיצצתי לבלונדיני הזה את הפרצוף כשניסה לתפוס את זרועה השניה של לוסי.
סגרתי את הדלת של השירותים מאחורי בטריקה ורק אז שיחררתי את ידה, הזעם גהה בי, חשבתי שאני יכול לרצוח מישהו באותו הרגע.
"איך את מעיזה בכלל?!", צרחתי, משחרר את כול הכאב.
"אני?!", שערה של לוסי כבר לא היה מסודר בקוקו מושלם אלא נפרע קצת. " אני?! איך אתה מעז לגרור אותי מהמסיבה שלי חתיכת אידיוט!!!", היא צרחה עליי בחזרה.
"את התנשקת עם הבן זונה הזה מול העניים שלי!", אצבעותיי התאגרפו והבאתי אגרוף חזק לקיר, מרגיש את הדם מתחיל לרדת מפרקי אצבעותיי.
" הוא חבר שלי!", היא זעקה.
"חבר שלך?! ממתי יש לך חבר? פיתאום יש לך לב בכלל?!", לא הצלחתי להירגע. הרגשתי כיאלו היא לקחה סכין ונעצה לי אותו בלב במשך חודשיים, והיום היא עקרה לי אותו לגמרי. איך היא מעיזה בכלל להתנשק עם מישהו מול הפרוצוף שלי כשהיא יודעת שאני אוהב אותה?
"מה אכפת לך?! כן קונור הוא החבר שלי ואני אתנשק איתו כמה שמתחשק לי!", היא הדפה אותי וניסיתה לצאת מהחדר.
"מה עשיתי לך שאת כול כך שונאת אותי, אה? למה את מתעללת בי?", דחפתי אותה לאחור, אני לא אתן לה ללכת עד שהיא תשמע את מה שיש לי להגיד לה.
"אני לא מתעללת בך דניאל! אני יוצאת עם קונור, למה אתה חושב שכול העולם סובב סביבך?", ראיתי שדמעות מתחילות להופיע בעניה.
" מה יש בו? מה יש בו שהתאהבת בו?", הייתי בטוח שגם העניים שלי לחות, כאב לי כמו שלא כאב לי מעולם באותו הרגע.
"אני לא מאוהבת בו!!!", היא צרחה, מנסה שוב להתשחרר ולעבור אותי בדרכה לדלת.
"אז מה את עושה? מזדיינת איתו בשביל הכיף?!", תפסתי בידה חזק, לא מודע לכך שאני כנראה מכאיב לה.
" מה אכפת לך בכלל?!", היא שאלה והלב שלי נקרע לגזרים. היא בדיוק כמו אחותה…היא בדיוק אותו הדבר.
"את שוכבת איתו לוסי?", הקול שלי הפך ללחישה בין רגע. בקושי יכולתי לעמוד בעובדה שהיא התנשקה איתו, אבל לא אוכל לשאת את המחשבה שמישהו אחר נגע בה.
" לא", גם היא לחשה, נועצת בי את עניה החומות, הדמעעות התחילו לרדת על פניה.
"אני לא שוכבת איתו", היא המשיכה, "אבל זה לא עניינך".
"בטח שזה ענייני! אני-"
"אתה מזיין את אדיסון מול העניים שלי!!!", היא צרחה שוב, "אז מי אתה בכלל שתגיד לי לא להיות עם קונור?".
הרגשתי שהיא סטרה לי, אני ואדיסון? ממתי זה מזיז לה?
"אני עם אדיסון כי את לא מפסיקה לדחות אותי!", הראש שלי התחיל לכאוב. לא הבנתי את הילדה הזאת, לא הבנתי מה היא רוצה ממני.
" אתה מפגר!", היא התנתקה ממני ותפסה את ראשה בין ידייה, "אני שונאת אותך דניאל! אני פשוט שונאת אותך!".
" את שונאת אותי? את כזאת כלבה! את בדיוק אותו דבר כמו אחותך לוסי! את בדיוק אותה כלב-" לא סיימה את המשפט כשלוסי מיהרה לקראתי. ראיתי רק את המבט הנחוש בענייה כשהיא תפסה בפניי ונישקה אותי, נשיקה שהרעידה את כולי וגרמה לכול התשוקה לצאת החוצה.
בשתי ידיי תפסתי בירכיים שלה והרמתי אותה כלפי מעלה, מצמיד אותה לקיר הקרוב. רגלייה נכרכו סביב מותני והשמלה הארוכה שלה עלתה כלפי מעלה, הידים שלי נדחפו מתחתיה ונגעו בגבה החשוף בתשוקה שאף פעם לא הרגשתי.
לוסי המשיכה לנשק אותי, נשיקה תובענית וגרמה לי לרצות לקרוע ממנה את השימלה שלה.
"אני לא שולט בעצמי", הזזתי את ראשי ממנה, מתנשף. כול גופי זעק למגע שלה, והלב שלי רק רצה אותה לעצמי. שאף אחד אחר לא יעז לגעת בה אף פעם, בעיקר לא מולי.
לוסי הניחה את ידייה על פניי, מסתכלת לתוך עני, היא בכתה.
" לו אני מצטע-", עמדתי להוריד אותה לריצפה כשהיא שוב התחילה לנשק אותי, והפעם לא הצלחתי להזיז אותה.
כול הכאב שהרגשתי יצא החוצה בנשיקה הזאת, ורציתי אותה…כמה שרציתי אותה באותן דקות.
"את שלי", לחשתי לה שהתנתקנו והיא לא הורידה את העניים שלה משלי.
" אני שלך מהיום הראשון שראיתי אותך", הדמעות זרמו על לחייה, מוחקות את האיפור שלה. "אני מאוהבת בך מהיום הראשון שבו נכנסת אלי לחדר בבית החולים, חתיכת דביל".