המלאך האבוד| פרק 27 – לחיי התחלות חדשות ואהבות ישנות – חלק א'.

בשלושים ואחד בדצמבר שריקת הסיום באיצטדיון אנפילד שבליברפול נשמעה בשעה אחד עשרה בבוקר, מלווה בשריקות וצהלות שמחה. הימנון הקבוצה נישא באוויר וכול אוהד ליברפול היה גאה בקבוצתו באותו יום.
ניצחנו את ארסנל שלוש אפס, מה שלא קרה כבר כמה שנים טובות. ונחשו מה? הבקעתי שניים מתוך שלושת השערים האלה.
" מי המלך?!", רובין עמד על הספסל בחדר ההלבשה וצרח, "סקוט המלך!!!", ענו כול שאר חברי לקבוצה בצרחות.
אני עמדתי בפינה, אדום מרוב בושה, ולא ידעתי איך להתחמק מהאצטדיון המקולל הזה.
אדין קפץ עליי בלי סוף משריקת הסיום והייתי בטוח שהוא כבר הספיק לסדוק לי איזה חוליה או שתיים.
"מה זה הבלאגן הזה?!", איגנסיו נבח ברגע שנכנס לחדר ההלבשה ורובין מיהר לרדת מהספסל, מלמל סליחה ומסמיק כמעט כמוני.
"אז נצחתם את ארסנל!", איגנסיו התחיל לשאוג וכולנו מיהרנו להתיישב מולו, שותקים. "אז מה זה אומר?! שזאת סיבה לחגיגה?! אתם צריכים להתבייש שזה הניצחון הראשון בבית על ארסנל מי זה חמש שנים! קבוצה של אפסים! צורחים לי בתאי הלבשה כמו חבורה של בבונים בגן חיות!".
כאן כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי ופרצתי בצחוק מול עניהם המופתעות של כול חבריי לקבוצה.
"משהו מצחיק אותך סקוט?!", איגנסיו האדים מרוב זעם.
"לא..א..", התחלתי להשתעל, "סליחה אדוני".
אם מבט יכול היה להרוג מבטו של איגנסיו בוודאי היה עושה את זה. "אם לא היית מבקיע שני שערים היום ילד, השנה החדשה הייתה מתחילה ברגל שמאל בשבילך", הוא פלט בשנאה וחזר לשטוף לשאר השחקנים את המוח, משאיר אותי בצד, מחייך חיוך קטן. התרגלתי לדיבור המגעיל של איגנסיו, והאמת שלא אכפת לי מה הוא אומר – הבקעתי שני שערים!!! מי המלך?

איגנסיו שטף לנו את המוח במשך ארבעים וחמש דקות, בלי הפסקה. לבסוף הוא מלמל משהו שנשמע כמו " כול הכבוד, היה משחק טוב היום. צריך לציין לשבח את סקוט", ואז הוא יצא מחדר ההלבשה בקיטורים, כהרגלו.
ברגע שהדלת נסגרה מאחוריו רובין שוב זינק על הספסל והתחיל לשיר 'מי המלך?', גורם לי לצחוק ולהסמיק שוב.
"אני ממש לשמוח בשבילך דאניאל!", אדין אמר לי כשיצאנו מהאצטדיון. היום לא נסעתי הבייתה לבד אלא חיכיתי לחבריי; פול, רון ואדיסון ישבו ביציע ועודדו אותי במשך כול המשחק, ראיתי שאדיסון אפילו לבשה צעיף אדום שחשדתי שהשאילה מפול.
ידעתי שאדיסון לא מבינה שום דבר בכדורגל והיא בכול זאת באה לתמוך בי היום.
"אדין, בלעדייך אף פעם לא הייתי מבקיע את השערים האלה! תן קצת קרדיט לעצמך!", אמרתי בזמן שנשענו על אחד הקירות האמתניים של האצטדיון, מחכים לאחרים שיצאו.
אדין בישל את כול השערים שלי היום, אני אולי הבקעתי אותם אבל אין ספק שהמלך האמיתי על המגרש היה אדין. הוא השתלב עם רובין כאילו הם שיחקו ביחד שנים, והמסירות בניהם עשו את כול המשחק.
"מה זה קאדיט?", אדין עיקן את אפו בדיוק כשהבחנתי באדיסון רצה לעברי.
"תחפש בגוגל", פלטתי לעברו של אדין ומהרתי לאדיסון, מחבק אותה חזק.
"היית כול כך מדהים שם!!!", עניה נצצו.
"תודה שבאת", חיבקתי אותה חזק והלב שלי נמחץ. איפה היא? איפה לוסי שתקפוץ עליי כהרגלה? למה אדיסון מחבקת אותי ולא היא?
"אח שלי התותח!!!", שמעתי את פול צועק ואדיסון זזה ונתנה לפול לחבק אותי ולהרים אותי באוויר, בזמן שאני מנסה להשתחרר ממנו.
"אוח פול, תניח לי כבר", מלמלתי, מרגיש את הצלעות שלי נמחצות לגמרי.
פול עזב אותי עם חיוך גדול על פניו והלך להתעלל באדין בזמן שרון התקרב, "דניאל באמת היית מדהים היום! כול האוהדים צרחו את השם שלך בלי הפסקה", הוא אמר בהתלהבות ואני חייכתי. זה שימח אותי לדעת שאני מצליח, שאוהדים מכירים אותי ואוהבים אותי, אני חי את החלום שלי!!! ועדין, בין כול השמחה, ההתלבות והחיוכים הרגשתי את הלב שלי נמחץ. מה שבאמת הייתי צריך לא היה שלי, לא הצלחתי להשיג את מה שהנפש שלי השתוקקה אליו כול כך.
כרכתי יד סביב אדיסון, מכריח את עצמי להתעסק במשהו אחר.
" איך היה המשחק? נהנת בכלל?", שאלתי את אדיסון והיא החליפה חיוכים עם רון.
"חפרתי לו במשך כול המשחק לגבי חוקים ושטויות כאלה, אבל כן נהנתי נורא. האווירה מחשמלת!", אדיסון אמרה בחיוך רחב, השיער הג'ינג'י שלה מתפזר ברוח.
חייכתי אליה, באמת זכיתי בבחורה מדהימה ואני צריך ללמוד להעריך אותה יותר. בדיוק כשנשקתי לה על ראשה שמעתי קול שהקפיא אותי במקום, עורי סמר והלב שלי דילג על פעימה.
"סקוט!", הקול של לוסי בקושי נשמע בזמן שהיא רצה לעברנו, נלחמת ברוח העיקשת.
"שכחתי לספר לך שהיא כאן", פול סינן לתוך אוזני בדיוק כשלוסי הגיעה אלינו ואני מהרתי להוריד את ידי מאדיסון.
"היי לוסי", חייכתי את החיוך הכי גדול שהצלחתי לזייף וניגשתי אליה, מחבק אותי חיבוק קצר ונושק ללחי שלה, מקווה שאף אחד לא שומע את פעימות ליבי המואצות.
"אני כול כך כול כך גאה בך!", היא אמרה וחייכה, החיוך שלה היה מדהים ומדבק, לא הצלחתי להוריד ממנה את העניים.
" זוכר שתמיד אמרתי לך שתצליח? אתה זוכר בכלל שפחדת שלא תעבור את המבחנים לאקדמיה? תראה אותך עכשיו!", היא דיברה מהר, עניה היו נעוצות בשלי ואני הרגשתי שכול גופי מתחיל לרעוד, וזה לא היה מהקור.
" היי", שמעתי את קולה של אדיסון מאחורי.
"או…אמ…", קולה העיר אותי בבת אחת, לוסי הרי לא יודעת שחזרתי לאדיסון.
"לוסי תכירי את אדיסון", ניסיתי לחייך וראיתי איך עניה של לוסי כבו בבת אחת, "אדי, זאת לוסי – זוכרת שסיפרתי לך עליה?".
"אה! כן, כן! בטח שאני זוכרת!", למרבה ההפתעה אדיסון ניגשה ללוסי וחיבקה אותה, "דניאל סיפר לי עלייך המון! את ממש גיבורה בשבילי. איך את מרגישה עכשיו?".
אדיסון לא יודעת שום דבר על לוסי. סיפרתי לה רק שהיא נערה חולת סרטן ושאני עוזר לה מבחינה כלכלית. היא לא הבחינה בסערה שהשתוללה בתוכי כשלוסי החזירה לה חיוך, "אני מצויין עכשיו. נעים להכיר אותך אדיסון, גם אני שמעתי עלייך הרבה".
תהיתי אם עוד מישהו הבחין שהחיוך של לוסי היה מזוייף, היא הציצה בי ונראתה כמעט מתוסכלת. לעומתה אדיסון חייכה והמשיכה לשאול אותה עוד על הסרטן ועל איך החיים שלה נראים עכשיו, אחרי שהבריאה.
פול דחף מרפק לצלעותיי, "בוא נתחיל לזוז", הוא לחש לי, מודע לכמה המצב הזה מביך.
אך אני נותרתי קפוא במקומי, רק מאחל לכך שלוסי תביט בי שוב ותחייך אליי, תגיד לי כמה שהיא גאה בי. הלוואי שהיא פשוט הייתה מתקרבת ומנשקת אותי…
"טוב אנחנו חייבים לזוז אם אתם רוצים להגיע הביתה לפני השנה החדשה", פול אמר בקול רם ואדין ורון מלמלו שהוא צודק.
" היה נעים להכיר אותך לוסי", אדיסון אמרה לה והתרחקה מעט, כאילו נותנת לנו להיפרד.
" תודה שבאת לוסי", מלמלתי כשניגשתי לחבק אותה. ניסיתי למתוח את זמן החיבוק כמה שאפשר אך לוסי חיבקה אותי רק ביד אחת, ובידה השניה נגעה בחזה שלי, בדיוק איפה שהלב.
" אתה מאושר עכשיו?", היא לחשה שניה לפני שהיא התנתקה ממני.
" טוב לראות את כולכם!", היא אמרה לכולם, "ומזל טוב דניאל…על השערים כמובן", היא שוב חייכה חיוך לא אמין.
"את להצריך הסעה לוסיה?", אדין שאל לפתע, "מאוד קר בחוץ!".
"אני אשמח", לוסי אמרה, משאירה אותי המום וקפוא במקומי בגלל מה שהיא שאלה אותי כרגע. מה זה אמור להביע? מה זאת השאלה הטיפשית הזאת?! 'אתה מאושר עכשיו?!'
בדיוק לפני שאדין ולוסי התחילו ללכת לעבר המכונית החדשה של אדין אדיסון צעקה לעברה : "או לוסי! אולי תצטרפי אלינו היום? אנחנו נוסעים לחגוג את השנה החדשה במרכז העיר!".
אני ופול החלפנו מבטים מהירים, אלוהים, שמישהו יוציא אותי מהסיוט הזה!

"תגיד לי אתה בסדר?!", פול כמעט צעק כשנכנסו הביתה. לקחנו את אדיסון ואת רון לבתיהם ושתקנו במשך כול הדרך, פול זעם ומלמל לעצמו כול הדרך.
"מה רצית שאני יעשה?", עניתי, עצבים התחילו להציף אותי. מה הייתי אמור לעשות? להגיד לאדיסון שלא תזמין את לוסי?! ומה עבר על לוסי לעזעזל כשהיא הסכימה להצטרף אלינו?
"זה יהיה סיוט דן!", פול נאנח והתרסק על הספה השחורה שלנו. התיישבתי לידו, חושב מה אני יעשה עם עצמי.
"אני לא מאמין שהיא הסכימה להצטרף, זה יהיה כול כך מביך", מלמלתי.
" מה היא באמת חשבה לעצמה?".
"מה אני אמור לעשות? להתנהג כאילו כלום לא קרה בנינו?", שאלתי מהורהר. איך אני הולך להעביר את הערב הארוך הזה?
פול משך בכתפיו, "תעשה מה שאתה מרגיש לנכון, רק אל תהפכו את הערב השמח הזה למריבה ענקית".
לקראת עשר בערב התחלתי להתארגן, לבשתי ג'ינס כהה וסריג בצבע שמנת. במשך רבע שעה ניסיתי לסדר את השיער שלי מול המראה, אך הסבך השחור שעל ראשי התבלגן תמיד מחדש. בסופו של דבר התייאשתי והלכתי לעבר חדרו של פול, מרגיש את עצביי בוגדים בי.
לא ידעתי איך אני אמור להתנהג ליד לוסי. לתת לה בכלל תשומת לב? או שבכוונה להראות לה שאני כביכול מאושר עם אדיסון?
"אתה מוכן?", נכנסתי לחדר של פול ומצאתי אותו משפריץ על עצמו בושם.
פול הנהן לעברי, "דיברת עם לוסי?", הוא שאל.
"לא".
"אז מה תעשה?", פול לבש את מעילו ואני קמתי, יצאנו מהחדר שלו והלכנו במסדרון הארוך שלנו לעבר המעלית.
" אני אשתדל להתנהג כרגיל, אני חושב", מלמלתי כשלחצתי על קומת הכניסה במעלית. " אני אנסה להיות כמה שיותר עם אדיסון".
פול נראה מהורהר והמשיך לשתוק גם כשיצאנו מהבית ונכנסנו לתוך המוסטנג השחורה שלי.
" פול, אני לא צריך שגם אתה תכעס עלי", התנעתי את הרכב, מבצע סיבוב פרסה מהיר ויוצא משער הברזל.
" אני לא כועס. אני לחוץ כמעט כמוך", הוא ניסה לחייך, "פשוט רציתי שערב יהיה מושלם. זה הבילוי הפומבי הראשון שלי עם רון ואני גם ככה לחוץ…ועוד העניין עם לוסי", הוא נאנח.
"היי, אל תעסק בזה בכלל. לוסי היא הבלאגן שלי, תהנה עם רון ואל תתערב בדבר הטיפשי הזה. חוץ מי זה אני בטוח שהכול יעבור חלק". בחלק האחרון שיקרתי, אבל קיוותי בכול ליבי שהערב הזה באמת יעבור בצורה טובה בלי דרמות מיותרות.
שמחתי שלפחות לא כולנו נוסעים באותו רכב. אספתי רק את רון ואדיסון – אדין התנדב לקחת את לוסי ולפגוש את כולנו בכיכר המרכזית.
פעמיים נתקענו בפקקים, נראה כי כול תושבי ליברפול החליטו לצאת מהבית באותו ערב, ואני קיללתי כול שתי דקות בזמן שרון ופול שאגו מצחוק.
"נו לאן הטיפש הזה נוסע? בן של זונה" צעקתי כשאדיוט אחד כמעט התנגש בי.
" אתה צריך כדורי הרגעה דן", פול צחק לידי, נראה כי הוא השתחרר לגמרי כשרון היה לידו.
אדיסון הניחה יד על כתפי וגרמה לי לחייך לעברה דרך הראי הקדמי; היא הייתה יפייפיה באותו ערב, היא לבשה שמלה שחורה וארוכה ועקביים גבוהים ותואמים. שיערה הג'ינג'י היה פזור על כתפיה ועניה הכחולות רק תרמו למראה שלה. הערב אני בהחלט הולך להצמד אליה ולהראות לה כמה שאכפת לי ממנה, ולא משנה כמה הלב שלי ירצה את לוסי.
אחרי כמעט שעה בדרכים מצאתי לבסוף חניה ובקושי הצלחתי לדחוס את המכונית האמתנית שלי בין עוד שתי מכוניות.
"סוף סוף!", פול חילץ אברים ויצא המרכב ברגע שהחנתי בהצלחה.
התעלמתי ממנו לגמרי והלכתי לכיוונה של אדיסון, נושק לה ברכות, "את נראת מדהים אדי", לחשתי לה והיא צחקה.
"עכשיו יש לך אודם על השפתיים!", היא מלמלה ומיהרה להעביר את אצבעותיה על שפתיי.
" לא באמת אכפת לי", השבתי לה ונשקתי לה שוב, גורם לה לצחוק עוד יותר.
"אוקיי זוג יונים בואו נזוז, אדין כבר מחכה לנו", פול קיטר מאחורינו.
" מי שמדבר על זוג יונים", אמרתי לעברו והוא הסמיק קלות, תופס בידו של רון ומתחיל ללכת.
אני הושטתי את זרועי לעבר אדיסון והיא כרכה את ידה מסביב, התחלנו ללכת אחרי פול ורון, ממהרים כדי לא לאבד אותם בין ההמון.
הערב הזה הוא שלי ושל אדיסון, חשבתי לעצמי. לוסי היא רק ידידה ולא יותר מי זה. אני לא אקדיש לה יותר מתשומת לב בסיסית ואתן לאדיסון הכול, כי היא הבחורה שעושה הכול בשבילי.
בזמן שהלכנו התחלתי לחייך, שוב דבר לא יהרוס לי את הערב, ואני מרגיש בסדר. אני באמת בסדר…
"הינה אדין ולוסי!", רון צעק מעבר לכתפו ואני ואדיסון הגברנו את המהירות.
אדין עמד עם פניו לעברנו והתחיל לנפנף לנו בהתלהבות ברגע שזיהה אותנו בין כול האנשים, הוא לבש מכנס שחור אלגנטי וג'קט שחור ותואם, ממש חליפה.
"הולנדי דביל", פלטתי והתחלתי לצחוק, לאן הוא חושב שהוא הגיע? למסיבה מפוארת?
לוסי עמדה עם גבה עלינו והסתובבה בדיוק כשהתקרבנו אליהם. שמלה אדומה וארוכה ביצבצה מתחת למעיל השחור שלבשה ושיערה היה מפוזר ומסולסל בקצה, היא נראתה כמו אלה יוונית. המבטים שלנו נפגשו מיד, והלב שלי נעצר.
אוי לא, הערב הזה הולך להיות אסון.