המלאך האבוד| פרק 27 – לחיי התחלות חדשות ואהבות ישנות – חלק ב'.

בכול שנה, בערב ראש השנה החדשה, רחוב ה'חבלים' נראה כאילו יצא מספר אגדות של ילדים, כול עץ ופרח היה מקושט בשרשראות צבעוניות או באורות זוהרים.
'החבלים' הוא אחד הרחובות הכי ראשיים בליברפול, בעצם הוא הרחוב הכי ראשי. כול חנויות היוקרה וכול המסעדות הכי מפוארות נמצאות בו. בשלושים ואחד בדצמבר הכול סגור חוץ מביתנים קטנים שמציעים יין חם או נישנושים, לאנשים שבחרו לחגוג את השנה החדשה בכיכר המרכזית עם עף האשוח הענק והמפואר שממוקם בדיוק באמצע.
"רוצים גרינץ'?", הסתובבתי לעבר חבריי בזמן שהקשבנו ללהקה מקומית שהופיעה על הבמה המרכזית.
"כן!", אדיסון שהייתה חבוקה בין זרועותיי מחאה כפיים.
" גם אני אשמח לאחד!", רון חייך.
"מה זה גרינצה?", הפרצוף של אדין היה אטום.
"גרינץ' אדין", אמרתי וצחקתי, "זה בצק שמלפפים סביב מקל ומניחים אותו על האש, בסופו של דבר יוצא בצק פריך ומסוכר", ניסיתי להסביר לו.
" זה ממש ממש טעים!", לוסי אמרה משמאלי.
"אז גם אני רוצה גרניצה!", אדין חשף שיניים לבנות ומושלמות.
"אז הינה", הושטתי לאדין שטר של עשרים פאונד, "לך תקנה שש גרינצים".
אדין חטף מידי את השטר ומיהר לעבר אחד הדוכנים בזמן שפול החמיץ לעברי מבט. "קדימה דן, לך איתי! בחיים לא יבינו מה הוא רוצה מהם…גרינצה גם כן".
אני צחקתי ומיהרתי להשיג את אדין לפני שיקנה לנו משהו אחר לגמרי.
" שש גריניצ'ים", אמרתי למוכר בדיוק כשאדין פתח את פיו כדי לדבר, הוא הסתובב וחייך לקראתי.
"אוי טוב שבאת! נראלי הוא לא להבין מה זה גרניצה", אדין גירד בראשו.
"מעניין למה", מלמלתי ואדין התחיל לצחוק ומשך בכתפיו.
"איך מסתדר עם לוסיה?", אדין שאל בזמן שראיתי את המוכר מלפף את הבצק על מקלות העץ הארוכות שלו.
הפעם היה תורי למשוך בכתפיי. עברה כמעט שעה מאז שהגענו לכאן, דיברתי עם כולם וניסיתי כמה שפחות להתסכל על לוסי. ידעתי שאנחנו מחכים לשעה שתיים עשרה כדי לחגוג את השנה החדשה, לטייל עוד קצת ומיד לחזור הביתה לאחר מכן. אני יכול להתמודד עם זה, נכון?
"בסדר", פלטתי לבסוף לאדין.
"אתה עצוב בעניים", אדין הביט בי במבט מודאג ואני ניסיתי לעלות חיוך על פניי.
"כואב לי הלב אדין", מלמלתי, "הכול כאן נמחץ", הנחתי יד על הלב שלי.
"אני לראות", אדין הניח יד על כתפי, "אתה לאהוב אותה".
" אבל היא לא."
אדין נאנח והשפיל את ראשו, כאילו לא ידע מה לומר עוד. בשעה האחרונה הייתי חייב להזכיר לעצמי לנשום כול הזמן. היו דקות בהם הרגשתי שאני נחנק מהכאב בזמן שהלב שלי מאיים להיקרע בתוך חזי, כאב של אהבה חד צדדית זה כאב גדול מידי – זה כאב שבו הנשמה שלכם נקרעת לגזרים, כאב כזה חזק שתופס כול פינה וחלק בגוף שלכם.
רציתי לתלוש את הלב שלי מהמקום, ואת לוסי המחשבות שלי.
למה אני בכלל צריך לסבול את זה? הרי זה הרבה יותר קל אם לא אראה אותה. למה היא הייתה חייבת לבוא ולגרום לי לרצות למות במקום לחגוג את השנה החדשה והטיפשית הזאת?
"דאניאל?!", אדין חבט בי עם כתפו, "לעזור לי לקחת גרניצה!". ראיתי אותו עומד ומחזיק בקושי שש גרינצים מוכנים ומהרתי לעזור לו. לקחתי שלוש מנות ממנו והלכתי בעיקבותיו לעבר החבורה שלנו, מזכיר לעצמי לנשום למרות הכאב.

עשר דקות לפני שתיים עשרה רון ופול רצו וקנו לכולם כוסות יין, אני ואדין לא קיבלנו כי היינו הנהגים התורנים.
"קח", פול דחף לעברי כוס.
"הוא נוהג פול", אדיסון קפצה כמעט מיד.
"זה בסדר, אני אנהג בחזור", פול אמר ואני חייכתי, לוקח ממנו את הכוס בשמחה. אולי היין יטשטש קצת את הכאב.
"צריכים להתנשק בדיוק בחצות!", רון קרא ואני ואדין התחלנו לצחוק בעוד פול מסמיק, "מה?!", רון קרא "זו המסורת!".
"הוא צודק", אדיסון תמכה בו.
"אוקיי אדי, נתנשק מתי שתרצי", אמרתי בחיוך ולגמתי מהכוס שלי, מזווית העין ראיתי את לוסי נועצת בי מבט וכמעט נחנקתי מהיין.
אדיסון בכלל לא שמה לב שאני לא במטבי הערב, ואפילו לא התייחסה למבטים שאני ולוסי החלפנו מידי פעם. כולנו אכלנו בשקיקה את הגרינצים שלנו ושתינו יין, מחכים לחצות.
"איזה טעים הגרינצה!", אדין מלמל בפה מלא, "אין על אוכל של אנגליים!".
כולנו צחקנו בדיוק כשמכול עבר נשמעו קריאות " עשר…תשע-"
"מתחילים לספור לאחור!", פול שאג וכולנו הצטרפנו לספירה של ההמון. מבט חטוף לעבר לוסי הראה לי שלא הכול בסדר איתה, היא נראתה חיוורת מידי וראיתי שהיא מתחילה להתנדנד.
"דניאל תתכונן!", אדיסון הפנתה את המבט לעברי.
"ארבע…שלוש…שתיים-"
זיקנתי לעברה של לוסי בדיוק בשניה שהיא איבדה שיווי משקל וצנחה על הקרקע, חסרת הכרה.
"שנה טובה!", נשמעו צרחות וצהלות מכול עבר, בקבוקי שמפניה נפתחו ואלכוהול ניתז לכול עבר ורק אני ישבתי על ברכי כשראשה של לוסי מונח בחקי.
"מה קרה?!", אדיסון שראתה את לוסי נופלת התיישבה לידי, "אלוהים איך היא נפלה ככה?".
הבנים מהרנו להקיף אותנו, "לקרוא לאמבולנס?", פול צעק וניסה להתעלות מעל לקולות השימחה של כולם.
"תביאו לי מים!", צעקתי וראיתי את רון מזנק ודוחף אנשים בדרך לדוכן הקרוב.
"לוסיה!", אדין התיישב לידי ובהה בי באימה.
"לוסי? לו, את שומעת אותי?", העברתי יד על פניה.
אלוהים, מה קרה לה פיתאום?
רון בדיוק הביא את בקבוק המים כשלוסי מיצמצה בענייה, פניה היו לבנות כסיד ואני מהרתי לדחוף לה את בקבוק המים, "תשתי!".
לוסי התרוממה ממני ולקחה את הבקבוק מידי, ראיתי שהנשימה שלה לא סדירה ושעניה עדין מתרוצצות לכול עבר.
"לוסי את בסדר? אלוהים נבהלתי כול כך", אדיסון הניחה יד על גבה.
לוסי ניסתה לחייך לעברה, "אני רק…הכול בסדר חבר'ה, באמת", אני ופול רק נעצנו בה מבט מודאג.
"אנחנו נוסעים לבית החולים", קמתי מהריצפה ומשכתי את לוסי אחרי.
"לא-"
"אני לא שואל אותך", קולי היה תקיף ולוסי עצמה את עניה ונאנחה.
מהרתי לכרוך את זרועי סביבה מחשש שתיפול שוב, " דניאל צודק לוסי… זה לא תקין שאת מתעלפת", אדיסון תפסה בידי השניה כמעט מיד.
"אני לא…לא צריך בבקשה. אני חושבת שהתייבשתי-", לוסי התחילה לגמגמם.
"זאת לא סיבה להתעלף", רון התערב.
"הגריניץ' היה הדבר היחיד שאכלתי היום, זאת הסיבה", לוסי ניסתה להישמע משכנעת.
"אמרתי לך שלא אכפת לי, את עדין לא אמורה להתעלף-"
"דניאל-"
"לוסי דיי. אנחנו נוסעים לבית החולים מיד" האחיזה שלי בה התהדקה, פחדתי. כול כך פחדתי ששוב משהו יקרה לה.
"דן אולי הכול באמת בסדר. בוא רק נחזיר אותה הביתה ונראה איך היא במהלך הימים הקרובים", פול הניח יד על כתפי.
"אבל פול-"
"דן היא בסדר. היא כנראה באמת התייבשה", פול הביט ישירות לתוך עניי, מנסה להרגיע אותי.
"אז את ישנה אצלנו הלילה לוסי", לא יכולתי להשאיר אותה לבד בביתה. אני לא סומך על מל בכלל והוריה של לוסי לא היו בעיר.
"מה?", שמעתי את אדיסון אומרת.
"דניאל אני בסדר, אלוהים רק תחזיר אותי הביתה!", לוסי ניסתה להשתחרר מאחיזתי אך אני לא נתתי לה.
"את ישנה הלילה אצלנו, בחדר אורחים. זה או זה או בית חולים – אז תחליטי עכשיו", הבטתי בה בנחישות.

בסופו של דבר לוסי השתכנעה בלית ברירה. ידעתי כמה היא לא רוצה לחזור לבית החולים וכמה המקום הזה מאוס עליה.
רון נסע עם אדין, ואדיסון ישבה מקדימה עם פול בזמן שאני התעקשתי לשבת עם לוסי מאחורה, כול הדרך דירבנתי אותה לשתות מים ואפילו קניתי לה עוד שני גרינצים, מכריח אותה לאכול בכוח.
אדיסון לא נראתה מרוצה כול כך כשכולנו ירדנו בבית שלי אחרי כארבעים דקות. נפרדנו לשלום מאדין שחזר לביתו ואז נכנסו כולנו הביתה.
הבאתי ללוסי מכנס קצר וחולצה ישנה שלי, היא החליפה בגדים ונכנסה מיד לחדר האורחים, מלמלת משהו על כמה שאני עקשן ומעצבן.
פול ורון פרשו לחדרו של פול אחרי שווידאו שלוסי בסדר וביקשו ממנה לפנות אליהם אם משהו קורה באמצע הלילה, ואני ואדיסון נכנסנו לחדר שלי.
"את עייפה?", שאלתי את אדיסון בזמן שהחלפתי בגדים לבוקסר קצר וגופיית סבא.
" קצת", אדיסון מלמלה ונכנסה למיטה בפיג'מה הורודה שלה.
"אדי…", ראיתי שהיא עצבנית וגם הבנתי למה. היא בטח לא ציפתה שלוסי תבוא לישון כאן…למרות שלא הבנתי למה זה צריך להפריע לה, הרי לוסי ישנה בחדר האורחים.
"הכול בסדר", קולה נשמע זעוף קצת.
" נו דיי אדי..היא בסך הכול התעלפה", התקרבתי למיטה ועליתי על אדיסון, נושק קלות לשפתיה.
"בדיוק! היא בסך הכול התעלפה ואתה כול כך דואג לה!", היא הזיזה את פניה משלי.
"אדי…דיי מותק, את יודעת שהיא חולה, אני פשוט דואג שזה לא יחזור לה", ניסיתי לחייך אליה ולפייס אותה כמה שאפשר, מנשק אותה שוב – והפעם היא נענתה לי.
"בסופו של יום אני כאן איתך, לא?", עברתי לנשק את צווארה והיא פלטה גניחת הנאה קטנה, מתרצה.
" בסופו של יום אתה שלי", היא לחשה, ידיה נכנסו מתחת לגופיה שלי והרימו אותה למעלה לאט לאט.
"רק שלך" השבתי לה בזמן שהגופיה שלי ירדה מגופי.
אדיסון דחפה אותי קלות ממנה, מתהפכת ומתיישבת מעליי, מורידה את החולצה שלה במהירות.
"אני כול כך רוצה אותך", היא אמרה עם חיוך ממזרי ואני חייכתי לעברה, הגוף שלה היה מדהים.
העברתי יד על החזיה של אדיסון, יודע שמחכה לי לילה סוער ומדהים איתה, בדיוק שניה לפני שעמדתי להוריד ממנה את החזיה הדלת של חדרי נפתחה לרווחה.
"סקוט-", לוסי נעצרה בפתח הדלת, מעקלת את מה שראתה באותו רגע; את אדיסון יושבת מעליי בעירום חלקי.
"אוי..אוי אני מצטערת!", היא פלטה ומיהרה לסגור את הדלת ולברוח.
"שיט", פלטתי והזזתי את אדיסון ממני, קם מהמיטה ולוקח את הגופיה מהריצפה, ממהר ללבוש אותה.
"היי! לאן אתה הולך?!", אדיסון קפצה מהמיטה. "היא בסך הכול ראתה אותי עם חזיה! דניאל!!!".
פתחתי את דלת חדרי, "אדיסון די, אני כבר חוזר…אני רוצה לבדוק שהכול בסדר איתה". סגרתי את הדלת מאחורי ויכולתי לשמוע את אדיסון צועקת בשמי ביאוש.
אלוהים…זה לא קרה עכשיו! זה לא קרה!!!
למה לוסי הייתה חייבת להיכנס לחדר שלי דווקא ברגע הזה? למה היא הייתה צריכה לראות אותי במצב כזה עם אדיסון?! ולמה אני מטומטם ולא נועל את הדלת?!
מה היא תחשוב עכשיו? היא בטח חושבת שהתגברתי עליה, או יותר גרוע..שמה שאמרתי שאני מרגיש כלפיה היה סתם…למה זה קרה לי כול הזמן?!
הרבצתי לקיר לפני שנכסתי לחדרה של לוסי. מצאתי אותה יושבת על המיטה כשראשה בין שתי יידה.
" היי לו!", היא זינקה כששמעה את קולי.
"אוי דניאל אני כול כך מצטערת אני לא ידעתי…בבקשה תגיד לאדיסון שאני מצטערת! אני לא-", ואז עניה פשוט ננעצו בי, מבטה בחן אותי מלמטה למעלה.
פיתאום הייתי מודע לגמרי לעובדה שלבשתי רק בוקסר וגופיה, וגופי רעד קצת תחת מבטה הבוחן.
"שטויות", לבסוף התאשתתי והתקרבתי למיטה שלה, מתיישב בקצה.
הלב שלי התחיל לדפוק כמעט מיד, אלוהים כמה שהייתי רוצה להתנפל עליה באותו רגע. היא נראתה כול כך מושכת בחולצה הגדולה שלי, השיער שלה היה קצת פרוע ועניה פעורות לרווחה.
"מה רצית?", שאלתי. לנשום דניאל…לנשום ולהפסיק לחשוב על כול מיני שטויות, חשבתי לעצמי.
"אמ..סתם אני…", לוסי הורידה את מבטה ממני והתמקדמה בנקודה מרוחקת בקיר.
" אני קצת לא מרגישה טוב", היא בלעה את רוקה.
"מה יש?", נדרכתי כמעט מיד, מתקרב אליה ונוגע במצחה, "אולי חטפת שפעת?" שאלתי.
"אולי…" עניה ננעצו בעניי לפתע ושיתקו אותי.
"אני מצטערת שהפרעתי לכם באמצע ה…", היא מלמלה, לא מזיזה את עניה משלי.
"מה כואב לך?", שאלתי, מסרב לדבר על מה שהיא ראתה אצלי בחדר.
"הלב", היא לחשה וגרמה ללב שלי לצנוח.
"מה?".
"כאילו…יש לי התכווצויות בחזה", היא מלמלה והניחה את ידה הקטנה על חזה, "כאן…זה מפריע לי קצת לנשום".
כיווצתי את גבותיי, "את רוצה שאקח אותך לבית החולים? זה לא מצחיק כבר", התיישרתי במקומי, מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה ללוסי היו כאבים בחזה.
" לא זה בסדר, אני חושבת שאנסה לישון קצת ואם…", היא ליקקה את שפתיה, גורמת לסערה להתחולל בגופי, "אם ארגיש רע מחר אז ניסע לבית החולים", היא סיימה את המשפט שלה.
ניהרתי את ראשי, "אוקיי. אז אמ…אני אלך ואתן לך לישון קצת…תקראי לי מיד אם קורא משהו", התרוממתי מהמיטה שלה והתכוונתי ללכת לפני שאעשה משהו שאחרט עליו אך לוסי תפסה את ידי ועצרה אותי.
המגע של היד שלה כבר גרם לי לאבד עשתונות, הסתובבתי לאט לעברה.
"מה יש לו?".
אך לוסי לא ענתה, היא רק בחנה אותי בענייה החומות והגדולות, גורמת לכול גופי לרטוט ולשכוח לגמרי את אדיסון שבוודאי מחכה לי בחדרי.
"מה?", לחשתי שוב והתיישבתי על בירכיי מולה.
ידה של לוסי עלתה למעלה לפניי, היא העבירה את אצבעותייה על הלחי שלי, ואז על השפתיים שלי, גורמת לי לעצום את עני לרגע ולפלוט אנחה.
היא מנסה לשחק בי?
"אני מצטערת דניאל", היא פלטה ושמעתי שקולה נשבר.
לא זזתי, מתפלל שאף פעם לא תוריד ממני את ידייה. האבן הכבדה ששכנה בחזה שלי מאז שלוסי אמרה לי שהיא לא רוצה אותי התפוגגה בשניה, רציתי אותה כול כך. אהבתי אותה יותר מכול דבר אחר בעולם הזה…למה היא לא רואה את זה?
אצבעותיה נשארו על שפתיי הרבה זמן, משרטטות את קווי המתאר שלהם. ראיתי דמעה קטנה זולגת במורד לחייה, היא נשכה את שפתייה ורק הביטה בי.
"אני…"
"מה את עושה, לוסי?", לחשתי לה.
"אני לא יודעת", היא ענתה בלחישה ובהחלטה טיפשית של רגע התרוממתי קצת ותפסתי חזק את פניה, השתפיים שלי פגעו בשלה ונישקתי אותה, נשיקה חזקה וטובענית.
לוסי לא התנגדה אפילו, דמעותיה התערבבו עם הטעם המתוק של שפתיה וחשבתי שאני עומד למות במקום.
התנתקתי ממנה והישרתי מבט לעניה, "אם את לא רוצה שאעשה עכשיו משהו אידיוטי תני לי ללכת", לחשתי לה.
עניה ננעצו בשלי, היא הזיזה את ידיה מפני, מוחה את דמעותיה.
התרוממתי ממנה והלכתי לכיוון הדלת.
"לילה טוב דולסון", אמרתי שניה לפני שסגרתי אותה מאחורי, משאיר את לוסי עם הטעם שלי על שפתיה.