המלאך האבוד| פרק 25 – יש דברים שאף פעם לא משתנים.

קפצתי מעל לוסי בת אחת והיא מיהרה להתיישר ולקום, סומק קל התפשט על לחייה.
"אה..אני…אני להצטער", אדין גימגם ובהה בנו כאילו הרגע יצאנו מתוך חללית שנחתה מהחלל.
"זה בסדר אדין", אני הייתי הראשון שהתאושש מההלם, קמתי מהמיטה והנדתי לעבר אדין, מורה לו להיכנס.
"אני..אמ…להביא לך מים", אדין הושיט לי כוס מים ועניו הכחולות היו פעורות לרווחה.
"אפשר להיכנס?", קולו השקט של פול נשמע מעבר לדלת, רק עכשיו הבחנתי שהוא נשען על משקוף הכניסה.
"אני חושבת שכדאי שאלך", לוסי קמה וניסתה לחייך, "כבר מאוחר".
"בבקשה תשארי", התעלמתי לגמרי מפול ואדין ותפסתי בידה של לוסי, "תשארי איתי עוד קצת".
"אני..אבל אתם-", היא הסתכלה עליי ואחר כך על פול, מסמיקה עוד יותר.
"אולי אני ולוסיה הולכים לאכול עופות ", אדין אמר בחיוך וסוף סוף יצא מההלם, "לוסיה?", הוא הושיט לה את ידו והיא הנהנה נמרצות.
"כן…כן אתם תדברו ואני ואדין נלך לאכול למטה", לוסי זרקה לעברי מבט אחד אחרון שאישר את כול מה שעבר לי בראש באותו הרגע – גם היא הייתה בסערת רגשות, וגם היא רצתה אותי יותר מכול דבר אחר. ברגע שאדין ולוסי יצאו מהחדר פול נכנס וסגר את הדלת מאחוריו.
עמדנו אחד מול השני כמה דקות ורק החלפנו מבטים בלי לומר מילה. לבסוף נשכבתי בחזרה על המיטה ומבטי נדד לתקרה, זה משהו שתמיד נהגתי לעשות עם פול; לשכב במיטה ולהביט בכוכבים הקטנים והטיפשיים שהיו מודבקים על תקרת החדר שלי וזוהרים בחושך.
פול נשכב לידי לאט, כאילו מבין מה בדיוק אני עושה אך עם זאת חושש.
" היית צריך לספר לי", פתחתי. האמת שכבר לא כעסתי עליו, הייתי רק פגוע. לא באמת אכפת לי את מי פול יאהב, או עם מי הוא יסתובב, מה שכול כך הכעיס אותי היא העובדה שהוא הסתיר את זה ממני.
"אני יודע", פול לחש. אלפי שאלות רצו בראשי באותו הרגע, אך לא ידעתי מה לשאול ואם בכלל.
" נישקת את לוסי?", פול היה זה ששאל ראשון והפתיע אותי. ברגע שהזכיר את שמה חמימות מוזרה בתפשטה בבטני.
"כן…", מלמלתי.
"הגיע הזמן", פול פלט וגרם לחיוך לעלות על פני.
" ידעת מההתחלה, אה?", נאנחתי, מביט בכוכבים שזוהרם כבר דהה עם השנים. איך פול תמיד יודע הכול עוד לפני שאני חושב על זה?
" ראו את זה על שתיכם. ואתם כמו טיפשים פחדתם להודות בזה", פול החזיר לי חיוך.
זה הרגיש בדיוק אותו דבר, לשכב ככה עם פול על המיטה הגדולה שלי ולדבר על כול דבר בעולם. לא הרגשתי שהוא מישהו אחר, או שמשהו בו שונה. זה בדיוק אותו פול, רק שהוא נמשך לבנים.
" איך זה קרה?", שאלתי אחרי דקות ארוכות של שתיקה.
" בהפתעה גמורה", פול מלמל. עניו היו שקועות בכוכב הגדול ביותר שנמצע על התקרה שלי, והייתי בטוח שהוא נזכר איך הדבקנו אותו. אני ופול היינו בני עשר כשאמא שלו ואחותו הגדולה באו לבקר את אמא שלי, שמצבה הנפשי רק התחיל להדרדר באותה תקופה. פול ואני עלינו לחדר שלי לשחק ומצאנו עשרות כוכבים מפוזרים על הריצפה, רוזי קנתה לי אותם רק באותו אחר צהריים.
שנינו היינו ילדים קטנים ורזים ואיכשהוא הצלחנו לסחוב סולם מהחצר, בעזרת המעליות, לחדר שלי בלי שאף אחד יבחין בכך.
אני טיפסתי על הסולם והדבקתי כוכבים על התקרה בזמן שפול החזיק אותו כאילו חייו תלויים בכך. הכול עבר חלק עד שהגענו לכוכב הגדול והאחרון. אני בטיפשותי רציתי לתלות אותו דווקא מעל המיטה שלי, כדאי שיזהר בדיוק מעל ראשי בלילות. השענו את הסולם על קצה המיטה שלי ופול נעמד מתחתיו, מחזיק את כול המשקל של הסולם ואת משלי על גבו. כמובן שאחרי חצי דקה, בדיוק כשסיימתי לתלות את הכוכב, התרסקתי ביחד עם הסולם הארור על פול. חברי הטוב שבר באותו היום את ידו הימנית וספג חבלות בכול הגוף, בזמן שאני סדקתי שתי צלעות.
"אתה זוכר איך…?", פול הרים את ידו הימנית ושנינו התחלנו לשאוג מצחוק, הזיכרון על שני הילדים הקטנים והטיפשים שהיינו פעם תמיד הצחיק אותנו.
עברנו את כול החיים ביחד, מה זה משנה איזה העדפות מיניות יש לכול אחד מאיתנו?
" הכרתי את רון בשיעור כימיה", פול פתח אחרי שהפסקנו להתגלגל מצחוק.
" האמת שבהתחלה פשוט התחברנו, כמוך וכמו אדין. מצאנו המון תחומי עניין משותפים ויש לנו את אותו ההומור, ממש נהנתי להיות בחברתו. בגלל זה התחלנו לבלות יותר ביחד בבית הספר ויצאנו לאכול מידי פעם… לא חשבתי שמשהו שם שונה, פשוט חברות רגילה בין שני בנים", פול נאנח ואני תיארתי לעצמי את הסיטואציה הזו, הרי הוא מתאר עכשיו בדיוק את אותו הדבר שקרה לי עם אדין; להכיר בחור חדש, להתחבר אליו, לחבב אותו, לצאת לבלות איתו…איך זה משתבש?
"ואז זה פשוט קרה", שמתי לב שפול מתחיל להסמיק קצת. " פיתאום החיבוקים הגבריים והרגילים הפכו למשהו מרגש. ופיתאום ממש ציפיתי לראות אותו וכשראיתי אותו לא הצלחתי להפסיק לחייך. התגעגעתי אליו כמעט תמיד…לא כמו שאני מתגעגע לפעמיים אלייך אלא געגוע אחר, שונה".
"אז זה פשוט קרה", לחשתי.
" ניסיתי להילחם בהתחלה ברגשות האלה. חשבתי שזאת סתם תקופה מבלבלת, אתה זוכר שאפילו רציתי להצטרף לצבא?", פול הגניב לעברי חיוך. " רציתי להתרחק מרון. רציתי להתרחק כאן מהכול כי פחדתי שכול הלחץ של סיום הלימודים וכול הילדות הדפוקה שלי גורמת לי להרגיש דברים מפגרים כאלה לבנים אחרים…הייתי בטוח שאני חולה".
" אבל אז לא הצלחת להלחם בזה יותר", השלמתי אותו, אומר את מה שגם אני הרגשתי עם לוסי. ניסיתי להדחיק את זה במשך חודשים, עד שכבר לא הצלחתי לברוח.
"בדיוק", פול לחש. "וכול כך נגעלתי מעצמי בהתחלה, לא ידעתי שגם רון מרגיש ככה כלפיי".
" למה לא סיפרת לי?", שאלתי שוב ופול השתתק לכמה דקות.
" אתה המשפחה היחידה שלי דניאל. אין לי אף אחד בעולם חוץ מימך…וגדלנו ביחד, אין מישהו שמכיר אותי יותר מימך. ופיתאום שינוי דרסטי כזה שזעזע אפילו אותי, לא ידעתי איך תגיב! חשבתי שבכלל לא תקבל אותי ככה".
" זה הפתיע אותי", אמרתי.
"אני מצטער…הלוואי שיכולתי לשלוט בזה ו-"
"פול דיי. אני לא רוצה שתשלוט בזה. אני אקבל אותך גם אם מחר בבוקר תקום ותחליט להיות רוצח סידרתי", אמרתי ופול התחיל לצחוק, "גם אתה המשפחה היחידה שלי בעולם הזה…אני אקבל אותך בכול מצב".
פול התרומם, "תן לי חיבוק".
קמתי אחריו, "חיבוק רגיש של נקבות?", שאלתי וקרצתי לו, מחבק אותו חזק. לא משנה מה יקרה בחיים, לא משנה כמה רחוקים נהייה אחד מהשני ולא משנה את מי נאהב בחיים האלה; פול תמיד ישאר אח שלי, לנצח.
"החיבוקים שלי עדין הכי טובים בעולם, נכון?", שאלתי ופול צחק.
" בוודאי".

" אז מה קורה עכשיו עם לוסי?", פול שאל אחרי כמה דקות.
" אני מקווה שהכול הולך טוב", חייכתי.
" אני חושב שאתה מאוהב", פול עיקם את אפו ונאנח, "אתה כול כך צפוי".
" אני חושב שאתה צודק הפעם", ושנינו פרצנו בצחוק.
" למה לא עשית את זה לפני?", פול חבט בראשי עם כרית ואני קפאתי במקומי. השאלה הזאת באמת הטרידה את ראשי במשך זמן מה. ידעתי שאני מרגיש משהו כלפי לוסי, למה הכחשתי בכול תוקף? האם זה בגלל מל? בגלל שהייתי עם אחותה הגדולה של לוסי? לא, זה לא בגלל מל.
" היי, אתה בסדר?", פול הרצין כמעט מיד; כנראה שנלחץ שהכרית באמת הכאיבה לי.
" אני חושב שאני מפחד לאבד אותה", מלמלתי.
"מה?".
" היא בדיוק כמו אמא שלי פול", לחשתי. ההבנה לאט לאט התחילה לחלחל בי, "לוסי היא בדיוק כמו אמא שלי… היא חולת סרטן".
"היא לא כמו אמא שלך! לוסי הצליחה לגבור על הסרטן ו-"
"היא הצליחה לגבור עליו עכשיו. אבל כולנו יודעים שהוא יחזור, הוא תמיד חוזר בסוף", הרגשתי את הלב שלי נקרע. הדחקתי את כול הרגשות ללוסי כי אני יודע שלא אצליח להתמודד עם עוד מוות, לא אצליח לקום אם גם לוסי תעזוב אותי יום אחד.
" היא הצליחה לגבור עליו", קולו של פול עלה קצת. "תסתכל עליי דניאל! אתה שומע את מה שאני אומר? היא הצליחה להתגבר על זה והסרטן הארור הזה אף פעם לא יחזור!", מבטו של פול היה נחוש, אך אני התחלתי להרגיש מחנק בגרון.
"ואם כן?", הקול שלי בקושי נשמע.
"ואם כן היא תנצח אותו עוד פעם!", נדמה היה שפול לא הולך לוותר לי הפעם.
"אם היא תמות לי פול…אם היא תמות לי כמו אמא שלי אני לא יודע מה אני יעשה לעצמי", עצמתי את עניי, מנסה להרגע. הכול בסדר, לוסי בסדר והיא אוכלת עכשיו עם אדין למטה. היא השתחררה לפני חודשים מבית החולים והכול בסדר.
"דן…", פול הניח יד על כתפי.
"אני לא אחזיק מעמד אם גם היא תמות".

אחרי חמש דקות ירדנו לסלון ומצאנו את אדין ולוסי יושבים ושותים תה במטבח.
"אוהו, סוף סוף אתם לרדת למטה, אני לחשוב כבר אתם לישון", אדין אמר וסקר אותנו, "אתם להיות ביחד?".
"כן אדין, אנחנו להיות ביחד", צחקתי וראיתי את החיוכים נפרסים על פניהם של חבריי.
"אמרתי לך אדין! שמעתי שהם מדברים כשעליתי למעלה!", לוסי חרצה לו לשון.
"אני אקח אותך הביתה אדין", פול אמר ואדין מיד קפץ מכיסאו.
"אני לנסוע במכונית", הוא אמר במהירות, בטח לא רצה להטריח את פול.
"די כבר, בוא", פול צחק ואדין נפרד לשלום ויצא בעקבותיו מהמטבח.
התקרבתי ללוסי וכרכתי את זרועותיי סביבה, "אני יכולה לנסוע עם פול גם ", היא מיהרה לומר.
"את יכולה להישאר לישון כאן?", שאלתי. מקווה בכול ליבי שהיא תסכים ותשאר איתי, רק ללילה אחד.
"אבל-"
"רק תשני לידי. אני צריך אותך", לחשתי לה והרגשתי את עורה מצטמרר.
היא הנהנה, מסתכלת ישירות לתוך עניי, ואני רכנתי לעברה ונשקתי לה. מיד הפרפרים שבבטני התעוררו לחיים והרגשתי את כול גופי בוער. אלוהים, הבחורה הקטנה הזאת היא בדיוק מה שרציתי כול חיי.
עלינו לחדר שלי אחרי עשר דקות. נתתי ללוסי את אחת החולצות שלי ומכנס בית קצר. נכנסתי מתחת לשמיכה וחיכתי שהיא תסיים להתלבש. העייפות התחילה להשתלט עליי ותהיתי בליבי איך הצלחתי להמשיך לעמוד על הרגליים במשך כול הימים האלה בהם לא ישנתי אפילו דקה.
לוסי נכנסה לחדרי אחרי רבע שעה, החולצה שלי הגיעה לה עד הבירכיים והיא נראתה נבוכה, "אני טובעת בה", היא ציחקקה.
" את יפה", השבתי לה והרמתי את קצה השמיכה.
לוסי נשכבה לידי והתכסתה בשמיכה, סמוקת לחיים. משכתי אותה עליי וחיבקתי אותה, "אני חושב שאשן היום כמו שצריך", מלמלתי.
היא התעטפה בזרועותיי והניחה את ראשי על החזה שלי, מתכרבלת לכדור קטן וזעיר. חום גופה גרם לגוף שלי להירגע ולשרירי להרפות.
" דניאל?", קולה המתוק נשמע מבעד לחושך.
"אמ?"
" אתה בטוח שאנחנו צריכים…?", שמעתי שהיא מהססת.
"אני בטוח בדבר אחד", השבתי לה " את גורמת לי להרגיש שלם. וזה מה שתמיד היה חסר לי בחיים".
הרגשתי אותה נצמדת אליי חזק יותר וכמה שניות לאחר מכן שקעתי בשינה עמוקה.

בבוקר למחרת התעוררתי מקרני השמש ההמומים שחדרו מבעד לחלוני, הרגשתי כאילו ישנתי ימים שלמים.
התמתחתי ופקחתי את עניי, מחפש את לוסי. היא ישבה לידי על קצה המיטה, לבושה בבגדים שלה והבעה מעורערת על פניה.
"בוקר טוב!", חייכתי והתרוממתי.
לוסי קפצה בבת אחת והביטה בי בחיוך קטן והססני, "בוקר טוב", היא לחשה.
התקרבתי אליה כדי לנשק אותה אך היא סובבה את פניה ושפתיי פגעו בלחי שלה במקום בשפתיה.
"מה קרה?", שאלתי בבילבול. מה קרה בזמן שישנתי?
"אני…", מבטה של לוסי היה מרוחק מידי וגרם לקירביים שלי להתהפך.
"מה יש, לו?", התיישבתי לידה וניסיתי לתפוס את ידה, אז היא זזה ממני קצת.
" אני חושבת שעשינו טעות", היא מלמלה ואני נאנחתי בהקלה.
"היי, לא עשינו שום טעות!", סובבתי את פניה לעברי והכרחתי אותה להביט בעניי. אני לא אתן לחששות חסרות בסיס להשפיע על מצב הרוח שלה!
" קמתי היום בבוקר מאושר, את שומעת את זה? זה אף פעם לא קרה לי בעבר", אמרתי לה.
"דניאל…"
"לו דיי, אל תתני לפחד לשתק אותך", כרכתי את זרועותיי סביבה ונשקתי לראשה, "הכול בסדר".
"אני לא מרגישה אלייך כלום", היא אמרה את זה בבת אחת וקמה מהמיטה. "אני לא מרגישה אלייך את מה שאתה מרגיש כלפי".
"מה?", מה לעזעזל היא אומרת? היא בטח מבולבלת לגמרי.
" אני מצטערת אני פשוט…אני באמת לא יכולה לשקר לך. אתה כמו אח בשבילי וכאן זה נגמר", היא הסתכלה על ריצפת החדר, כתפיה שמוטות.
"לוסי", קמתי והתקרבתי אליה, "בבקשה תסתכלי לי בעניים ובאמת תפסיקי לשקר לעצמך. אני יודע שאת מפחד-"
"אני לא מפחדת!", היא הביטה ישירות לתוך עני, "אתה ממש חשוב לי, ואתה מדהים. אבל לא ככה", היא הדפה אותי ממנה, "לא אהבה כזאת דניאל. אתה כמו אחי הגדול".
תפסתי את ראשי בידיי, היא לא אמרה את זה עכשיו…זה לא יכול להיות! איך היא לא מרגישה כלום כלפיי? ראיתי אתמול הכול בענייה.
"אז מה זה היה אתמול?", קולי נשמע מיואש.
"אני לא יודעת…", היא נשכה את שפתיה ובאותו רגע רציתי לנשק אותה בכוח ולהזכיר לה את אתמול, "זה פשוט קרה ואני כול כך מצטערת על זה. לא הרגשתי כלום…לא ככה אני רוצה את זה…אנחנו אחים".
זה לא קורה לי עכשיו…היא משקרת! היא חייבת לשקר!!!
"לוסי-"
"אני מקווה שתסלח לי, באמת. אני רוצה שנמשיך להיות כמו שהיינו פעם…בבקשה דניאל, זה אפשרי?", ראיתי דמעות מצטברות בענייה.
"הלחצתי אותך?", שאלתי, מנסה למצוא פירצה בדבריה שתגרום לי להבין למה היא אומרת את כול השטויות האלה.
"לא. לא עשית שום דבר רע, ואני כול כך מצטערת שזה קרה", היא תפסה בידי ולחצה אותה. מבטה ננעץ במבטי, שפתיה רעדו קלות.
" זה בסדר", לחשתי וחזרתי לשבת על המיטה שלי, מביט בריצפה. המציאות היפה והמושלמת שהייתה לי אתמול שוב התפוצצה לי בפנים, למה כול מה שאני נוגע בו בחיי נהרס? למה שום דבר אף פעם לא מסתדר לי?
" אני כול כך מצטערת", שמעתי את לוסי לוחשת שוב והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא ליל אמש, איך התשוקה בערה בין שנינו כשנישקתי אותה לראשונה. כול זה היה סתם? סתם רגע של חולשה שהיא נסחפה איתו?
"זה בסדר…", מלמלתי שוב ואז לוסי הסתובבה ויצאה מחדרי, סוגרת מאחוריה בשקט את דלת חדרי ומשאירה אותי לבד, עוד פעם לבד. הלב שלי צרב מכאב, ופיתאום הרגשתי את כול גופי כואב, רציתי לשבור את כול הדברים מסביבי ובמקום זה רק ישבתי על קצה המיטה, ראשי בין ידיי.
מה אני עושה לא נכון? למה אנשים תמיד עוזבים אותי בסוף?
אני תמיד לבד. לבד. לבד.
כנראה שיש דברים שאף פעם לא משתנים.