המלאך האבוד| פרק 22 – חלק ב'.

"אז פול מארגן ארוחת ערב?", לוסי שאלה בחיוך ענק ולאחר מכן פרצה בצחוק המתגלגל שלה. השעה הייתה שש וארבעים בערב, ואני ולוסי נפגשו בנמל של העיר.
" ורוצה שכולנו נעזור לו לבשל", המשכתי לספר לה בזמן שהיא המשיכה לצחקק. הייתי מוכן לשבת ולדבר לנצח רק כדי לשמוע את הצחוק שלה.
לוסי נראתה טוב. היא עלתה במשקל לאחרונה ועצמותיה כבר לא בלטו כמו פעם. פניה תפסו גוון בהיר וקצת אדמדם בלחיים. ענייה החומות נצצו ושערה החום בהיר הגיע כמעט עד לכתפייה.
" אתה הולך לעזור בבישולים, סקוט?", היא הביטה בי במבט שובב והפעם היה תורי לצחוק.
"על גופתי המתה! בעצם… אולי כן אהיה גופה מחר, במקרה ונפסיד". לא הצלחתי להוריד ממנה את העניים, פזלתי לעברה בכול הזדמנות שהייתה לי. טיילנו לאורך הנמל, עטופים במעילים חמים וצעיפים וזרועה של לוסי שלוב בזרועי.
" אני מוכנה לבוא לעזור! רק אם תתחילו את הארוחה קצת יותר מאוחר שאספיק גם לשבת עם…אמ… המשפחה שלי", את המילים האחרונות היא אמרה בשקט, כנראה נזהרה שלא לעלות את שמה של מל בטעות.
"אז את מוזמנת לבוא ולהתחרפן עם פול במטבח בבוקר. הוא בטח גם יגרור את אדין איתו-"
"אדין?!", לוסי נעצרה בבת אחת ונעמדה מולי. למה היא עומדת כל כך קרוב אליי לעזעזל?
"אמ..", נעצרתי מבט ממושך בשפתיים שלה ואז הכרחתי את עצמי להביט בים. "כן…אדין. פול הזמין אותו ואני אפילו החלפתי איתו כמה מילים הבוקר באימון".
"פול תמיד משפיע עלייך טוב כול כך! אוי אני כול כך מאושרת!!!", היא קפצה וחיבקה אותי, "כול כך רציתי שתשלימו! אדין בחור טוב…הוא לא אשם במה שקרה".
אני חושב שהיא המשיכה לדבר אך הפסקתי להקשיב לה. המוח שלי התאבן ושמעתי רק את פעימות הלב המואצות שלי.
לא הבנתי מתי ההתנהגות שלי השתנה כל כך. הרי אף פעם לא התרגשתי כשלוסי חיבקה אותי, או דיברה איתי…או עשתה איתי משהו. אז מה גרם לי לראות אותה באור אחר דווקא עכשיו?
אדיסון! תחשוב על אדיסון!!!
" אתה מוחץ…אותי", לוסי ניסתה לדחוף אותי קלות ואני צחקתי.
"את קטנה מידי", לחשתי לה והמשכנו ללכת, אך הפעם הזרועה שלי עטפה את מותניה.
"אתה נהיית גדול מידי עם כול השרירים שפיתחת", לוסי חרצה לי לשון.
"כן?", לא הצלחתי שלא לחייך, "פיתחתי שרירים?".
"אוח, תסתום כבר סקוט".
אני חושב שיכולתי לטייל איתה ככה שעות, חצי מחבק אותה. כלל לא הרגשתי את משב הרוח הקר שנשב מהאוקיינוס, אפילו לא שמתי לב ששלג קל התחיל לרדת. הייתי מרותק אליה, והיא לא הפסיקה לדבר.
הבנתי שלוסי רוצה לחזור לבית הספר שלה, היא אמרה שגם ככה המחלה שלה לקחה ממנה יותר מידי והיא עדין רוצה לחוות את התיכון. היא סיפרה לי על החברות שבאות לבקר אותה ועל איך שהיא מרגישה שהן צבועות, כי כשהייתה מאושפזת אף אחת לא טרחה אפילו להרים אליה טלפון.
היא אפילו סיפרה לי על כול מה שהיא אכלה מאז שהתשחררה מבית החולים ועל כמה שהיא מרגישה חופשייה לראשונה מי זה שלוש שנים. ואני רק הקשבתי לה, זורק מילים בין לבין כדי להראות לה שאני שומע כול מילה שיוצאת לה מהפה. המחשבות שלי נדדו רחוק משם, לעולם מקביל בו אני ולוסי הולכים בדיוק בנמל הזה,מחזיקים ידיים ואני רוכן לנשק אותה אלפי פעמיים. למה זה לא יכול לקרות? למה הייתי צריך להתחיל את כול הסיפור המטופש הזה עם מל? ולוסי…כמה פעמים היא אמרה שאני כמו אח גדול בשבילה? למה היא לא רואה אותי מעבר כמו שאני רואה אותה?
ולמה אני בכלל חושב על לוסי בצורה הזאת? משהו נדפק בי! בטח זה רק המחסור בשינה לאחרונה שגורם למחשבות שלי להשתולל.
ככל שהערב המשיך נהיה קר יותר ויותר וכשהחושך עטף אותנו לגמרי לוסי הציעה שנלך הביתה.
"אני קופאת מקור ", היא אמרה כשעוד רעד חלף במורד גופה.
"את רוצה לחזור הביתה?", לא יכולתי להסתיר את האכזבה בקולי.
" אלא אם כן אני רוצה שאקפא למוות", היא צחקה בזמן שאני עטפתי את כולה בחיבוק.
המילים 'אולי תבואי לישון אצלי' כמעט והחליקו מבין שפתיי אך ברגע האחרון עצרתי את עצמי.
"בטח…בואי אני אקח אותה הביתה", זה הדבר היחיד שהצלחתי לומר לבחורה שגרמה לי לאבד את עצמי ולמצוא את עצמי מחדש, איתה.
"את תהיי מחר במשחק, נכון?", שאלתי את לוסי ברגע שעצרתי מול בניין הדירות בו היא גרה.
לוסי חייכה, מהדקת את המעיל הכחול שלה סביבה " אני תמיד אהיה שם, לא רק מחר".
היא פתחה את הדלת, "לילה טוב סקוט" היא חייכה והתכוונה לצאת אך זה לא הספיק לי, ברגע שהרגשתי שהיא מתרחקת כול החרדות צפו ועלו בי.
"לוסי!", קראתי אחריה ומיהרתי לצאת מהרכב גם.
לוסי נעצרה והסתובבה, החיוך עדין לא ירד מפניה, "אה?".
התקרבתי אליה וחיבקתי אותה, חזק. מקווה להתמוסס בחיבוק שלה ולא להרגיש יותר כלום אף פעם.
" נהיית נקבה רגישה", היא מלמלתי לתוך כתפי.
"תסתמי".
ברגע שלוסי נעלמה בתוך הבניין שלה ואני נכנסתי לרכב שלי ונסעתי משם הרגשתי איך אני שוקע.
זה הרגיש כאילו אני עומד בתוך ביצה עם חול טובעני ששואב אותי כלפי מטה ואין לי שום דרך לברוח. לוסי היא גלגל ההצלה שלי, שמעלה אותי מעל החול הטובעני לכמה שעות ואז הגלגל משחרר את האחיזה בי ואני נשאב בחזרה פנימה, לתוך הביצה החשוכה.
בידי השמאלית שלפתי את הנייד שלי, מחייג את מספרה של אדיסון. היא ענתה בצילצול החמישי, "היי".
"היי אדי…את רוצה לקפוץ אלי?", שאלתי ובליבי קיוותי שהיא תגיד כן, רק שתבוא ושלא אצטרך להישאר לבד ולהתמודד עם כול הפחדים שלי.
"אמ…בטח! עוד עשרים דקות זה מתאים לך?", הקול של אדיסון היה מתוק, והיא הייתה טובה מידי בשביל לסרב לי.
עניתי לה בחיוב וניתקתי, שמח בליבי שיש לי עוד כמה שעות להתרכז במשהו אחר.

גופה העירום של אדיסון התעוות מתחתי שנייה לפני שקרסתי עליה. היא גנחה וידייה התהדקו סביבי, "דניאל", היא לחשה.
התרוממתי ממנה כמעט מיד, מתגלגל לצד השני של המיטה. השיער הג'ינג'י שלה היה מפוזר וכמה שערות סוררות נדבקו לכתפי, שנאתי את זה.
"להזמין לך מונית?", שאלתי אחרי שתי דקות וראיתי אותה מעוותת את פניה בזווית העין שלי.
"אני יכולה להישאר כאן הלילה?", ענייה הכחולות נעצו בי מבט והיא הרימה יד כדי ללטף את פני אך התחמקתי ממנה וקמתי מהמיטה.
"בכיף! היית שמח אם היית נשארת אבל מחר זה הכריסמס…כול המשפחה שלי באה בבוקר, הולך להיות בלאגן מטורף-"
"זה רק סקס בשבילך, נכון?", היא קטעה אותי.
"מה?", המוח שלי לא עבד טוב במיוחד בשתיים בלילה, "מה פיתאום אדי? אני פשוט…לוקח לי זמן להתרגל לבחורה…בעיקר לעובדה שמישהי תישן איתי", הבטתי לתוך עניה, מקווה בכול ליבי שהיא תאמין לי.
"זה בסדר", היא לחשה והתרוממה מהמיטה גם כן, מרימה את בגדיה מהריצפה. " זה בסדר מבחינתי. גם אני לא מחפשת משהו רציני כרגע".
"אדיסון זה לא-"
"אני אשמח אם תזמין לי מונית", וכשהיא הביטה בי ראיתי צל של עצב עובר בעניה.
"את מדהימה אדיסון", נשקתי לה על שפתיה והיא חייכה.
"אני יודעת. בגלל זה אני בטוחה שתתאהב בי", היא צחקה וגרמה לחיוך קטן לעלות על שפתיי.
" גם אני בטוח" לחשתי לה, ממהר להתלבש.
השעות שבאו אחרי שאדיסון עזבה בקושי זזו. התהפכתי במיטה שלי מצד לצד כמו בכול לילה, מנסה לתפוס את השינה שפשוט המשיכה לחמוק ממני. לא ידעתי מה אני עושה עם אדיסון ולמה אני ממשיך לשקר לעצמי ולה שהכול יעבוד בנינו. הדבר היחיד שהרגשתי לאדיסון הייתה משיכה מינית קלה; ושום דבר מעבר לזה.
היא לא גרמה לי לחייך, לצחוק או לשמוח. היא לא גרמה לעולם שלי לזרוח ולכל דאגותיי להעלם. ידעתי שאני לא אתהב בה אף פעם. אז למה אני ממשיך את זה?
למה הכול כל כך מתוסבך סביבי? למה אני לא מרגיש על גג העולם כמו שהייתי אמור להרגיש אחרי שאתקבל לקבוצה הבוגרת?
בשלוש וחצי בלילה התייאשתי וירדתי לסלון. הבית היה חשוך, ודומם וריק. תמיד ריק.
למה הבית הארור הזה גדול כל כך? למה אנדרו המטומטם הזה לא מוכר את המקום וקונה לעצמו דירה קטנה ושקטה? ואיפה אנדרו בכלל? לאחרונה הוא נעלם מהבית לתקופות ארוכות מידי…אוח, כאילו שבאמת אכפת לי.
התיישבתי מול עץ האשוח הדבילי של פול שנצנץ בחושך והאיר את הסלון באורות כחולים ואדומים.
חשבתי על ארוחת הערב שאמורה להתקיים כאן בעוד כמה שעות ותהיתי עד כמה מסוייט כול הסיפור הזה הולך להיות.
בסופו של דבר ישבתי בחושך, מרותק לאורות המתחלפים ושקוע במחשבות שניסרו את מוחי עד חמש וחצי בבוקר. כשקרן השמש הראשונה חדרה לתוך הסלון התרוממתי וכמו זומבי עליתי לקומה שלי, נכנס לחדרי ומביט בעצמי במראה. נראתי זוועה, עיגולים שחורים וגדולים היו מתחת לעניי וגוון עורי היה חוויר וחולני, כמה זמן לא ישנתי? כמה זמן לא אכלתי כמו שצריך? ולמה התחלתי לאבד את עצמי?
ארזתי את תיק האימונים שלי מהר, בלעתי כמה משככי כאבים ונכנסתי להתקלח, יודע שהיום הגיע היום הגדול שלי, היום של המשחק הגדול. בעוד כמה שעות איגנסיו ילחץ את ידי ויגיד לי שאני הכוכב הבא של הקבוצה או יעמוד ויצרח עליי שלעולם לא אדרך שוב באיצטדיון.
על החיים ועל המוות, חשבתי לעצמי בזמן שזרם המים התחיל לזרום על גופי העייף.