המלאך האבוד| פרק 21 – לשכוח אותה.

חלמתי שאני באמצע משחק. האצטדיון שוב היה מלא באלפי אוהדים שצעקו והריעו, השחקנים של הקבוצה היריבה התמסרו עם הכדור והתקרבו לשער שלנו – ואני עמדתי תקוע באמצע המגרש, מפחד לזוז.
ואז הבנתי שאני לבד. אני השחקן היחיד שנמצא על המגרש מכול הקבוצה שלנו ואני חייב למלא את כול התפקידים בו זמנית. רצתי מאוחר מידי לעבר השער, הקבוצה היריבה הבקיעה שער ואז ראיתי את איגנסיו עולה למגרש ורץ לעברי באגרופים מונפים באוויר. עצמתי את עניי וחיכיתי לאגרוף שלו שינחת על פני אך במקום זאת הרגשתי שמישהו מלטף אותי.
רגע, למה שאיגנסיו ילטף אותי?
פקחתי את עניי בבת אחת, הליטופים הסתיימו וראיתי מולי את עניה החומות והגדולות של לוסי, נועצות בי מבט.
נאנחתי ושוב עצמתי את עני, לא התכוננתי לרגע שבו אראה את עניה כל כך קרוב.
" בוקר טוב", הקול שלה היה ישנוני ולא הצלחתי להתאפק וחייכתי.
"בוקר", מלמלתי. מה אני עושה עכשיו? פותח בהרצאה על כמה אני מצטער? קם והולך הביתה? איך אני יכול להסתכל עליה בכלל אחרי כול המילים הנוראיות שאמרתי לה?
" חיפשתי אותך אתמול", לוסי לחשה ואני הכרחתי את עצמי להחזיר לה מבט. ראיתי כאב בעניה שלא ראיתי שם אף פעם.
"הייתי פה. בחדר ההמתנה", לחשתי לה בחזרה.
לוסי הסתובבה ממני ונשכבה בחזרה על הכרית שלה, בוהה בתקרה ושותקת.
"לו?"
"פחדתי שלא אספיק לראות אותך לפני…כאב לי בכול הגוף", בטני התכווצה בגלל דבריה, נזכרתי שמל סיפרה לי אתמול איך לוסי חיפשה אותי וביקשה שאבוא.
" פחדתי שלא תבוא", לוסי הוסיפה.
מצמצתי בעניי, האם באמת הצלחתי להרחיק אותה ממני והיא כבר שכחה עד כמה היא חשובה לי?
"לוסי…אני…", הייתי אבוד ולא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות.
" אני צריכה להעיף אותך מכאן דניאל, ולא לרצות לראות אותך לעולם", ברגע שהיא אמרה את זה הצטערתי על כך שלא המשכתי לחלום על איגנסיו מרביץ לי.
רציתי להגיד לה כל כך הרבה, את כול מה שאזרתי אומץ ואמרתי לה אתמול בלילה בזמן שישנה. אך במקום זאת שתקתי וחיכיתי למה שהיא תרצה לעשות.
"אולי תפסיק לשתוק כבר?", שמעתי טיפת עצבנות בקולה וידעתי שאם אמשיך לשכב ככה, דומם לידה, היא תבקש שאלך.
סובבתי אותה לעברי, ככה שתראה שכל מילה שאומר היא אמיתית, "אני לא יכול בלעדייך", ראיתי את עניה מתחילות לדמוע ומשכתי אותה קרוב יותר אליי, עוטף אותה בחיבוק מוחץ ובו זמנית נזהר לא למחוץ את צד גופה שהיה מכוסה בפלסטרים. "אני לא יודע מה הייתי עושה אם אתמול…אם היית… אני פשוט מצטער לוסי".
" ומחר תגיד לי שאני כלבה וזונה ושאעוף לך מהבית?", היא לחשה לתוך כתפי.
" אני אף פעם לא ארחיק אותך יותר", עצמתי את עניי ושאפתי את ריח שערה לתוך ריאותיי.
היא נשארה לשכב ככה הרבה זמן, מאמצת את עצמה לחיקי ולא מדברת. לא הייתי רגיל לשתיקות מצידה, לוסי תמיד הקניטה אותי ומצאה סיבה לצחוק עליי, היא אף פעם לא נצמד אליי חזק כל כך…
רגש שלא ידעתי שקיים בי עטף את כולי, רציתי אותה לעצמי, שהיא תיהיה שלי. ברגע שהמחשבות הטיפשיות האלה התחילו להשתלט על ראשי הזזתי את לוסי ממני.
" מה השעה? יש לי אימון בתשע", הוצאתי את הנייד שלי וראיתי שהשעה רק חמש בבוקר, עוד אספיק לעבור בבית כדי להתקלח ולאכול.
ראיתי את לוסי מנגבת את עניה במהירות, "אז…איך הולך באימונים סקוט? אני מקווה שאתה לא עושה בושות" חייכתי. הינה לוסי שלי חזרה לעצמה.
"האמת היא שעשיתי בושות! אני על תנאי כרגע ואיגנסיו דה רנטה בכבודו ובעצמו רוצה להעיף אותי מהקבוצה אם לא אשחק טוב במשחק הבא".
לוסי כיווצה את גבותיה, "תמיד אמרתי שחסרה לך אונה במוח".
"הייי איך אונה קשורה ליכולת המשחק שלי?", צחקתי.
"לא יודעת סקוט, משהו שם בוודאי קשור" ואז לראשונה באותו בוקר ראיתי אותה מחייכת.

באותו יום אחרי עוד אימון מפרך קבעתי לאכול עם רובין ארוחת צהריים בעיר, הוא אסף אותי מהאצטדיון ושמע את הקיטונים שלי על יאן במשך כול הדרך.
" הוא חושב שאם הוא יזכיר לי בכול אימון שאיגנסיו רוצה להעיף אותי אני אשחק יותר טוב! לא לימדו את המאמנים האלה איך לעורר אצל שחקנים רצון להצליח?", אמרתי במרירות.
רובין צחק, "יאן סתם פלוץ. כולם עוברים דרכו בדרך לקבוצה הבוגרת והוא חושב שהוא מלך העולם. תיהיה בטוח שאיגנסיו לא מתחשב בו יותר מידי".
" איגנסיו נראה לי כמו השטן. ואתה יודע דווקא בטלווזיה הוא נראה זקן שמנמן וחמוד כזה שתמיד מחייך", מלמלתי וגרמתי לרובין לפרוץ בצחוק מתגלגל.
"הלוואי שהוא היה שומע אותך עכשיו!".
"היי רוב לאן אנחנו נוסעים בכלל?", רק עכשיו שמתי לב שרובין ירד מהכבישים הראשיים של ליברפול ונוסע לכיוון היציאה מהעיר.
רובין חרץ לי לשון, "זה הרגע שבו אני חוטף והורג אותך".
"בבקשה", מלמלתי, "אף אחד לא ירגיש בחסרוני".
בסופו של דבר התברר שרובין החליט לקחת אותי ישירות לביתו, " אתה חייב להכיר את גרייס והנרי", הוא אמר בחיוך גדול.
משכתי בכתפיי, היה היה אכפת לי לאן אנחנו באמת נוסעים הראש שלי עדין היה עסוק בלוסי ובכול מה שקרה הבוקר.
אתמול הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לישון כמו שצריך אחרי שבועות חסרי שינה. אחרי שעה שלמה שבה ישבתי על הכיסא ורק החזקתי את ידה של לוסי ידעתי שאני צריך יותר. הזזתי אותה קלות לקצה המיטה ונשכבתי לידה, כמו שהיינו עושים פעם. חום גופה העניק לי שלווה ולא הפסקתי ללטף את ראשה עד שנירדמתי.
משהו קורה לי עם הילדה הזאת…מצד אחד היא גורמת לראש שלי להתעסק בשטויות ולחשוב עליה כול היום במקום להתרכז בכדורגל, אך מצד שני היא מקום המפלט שלי, רק לידה אני באמת מוצא שלווה.
יכול להיות שפול צדק? כן…פול צודק, הוא תמיד צודק. נתתי לה להיכנס לי ללב ועכשיו היא הדבר שאני רוצה יותר מהכול; רק שתיהיה שלי.
אסור לך, אסור לך, אסור לך!!!
אני לא יכול לתת לעצמי לחשוב ככה על לוסי. היא אחותה של מל! אחותה הקטנה של מל!!! והיא כמו אחותי הקטנה. כן זהו, היא כמו אחות קטנה בשבילי.
"אז…לא סיפרת לי איך הלך עם לוסי", שמעתי את קולו של רובין.
שתקתי כמה דקות, מנסה לגרש מראשי את אותן תמונות מהבוקר בהן לוסי מלטפת אותי.
"אמ..בסדר. התנצלתי, השלמנו", התפללתי שרובין פשוט ישתוק ולא ישאל יותר. אבל רובין זה רובין, אף פעם לא מסתפק במעט.
"ו…? אמרת לה שאתה אוה-"
"אני לא שום דבר אותה!", התפרצתי לתוך דבריו. למה לעזעזל הייתי חייב לספר לרובין כול כך הרבה פרטים עליה? ואיך הוא בכלל הגיע למסקנה שאני…שאני מרגיש משהו כלפי לוסי?
"היא כמו אחותי הקטנה, אוקיי רובין? כמו אחותי הקטנה".
"אוקיי חבר", רובין נעץ בי מבט חודר "תעשה מה שטוב לך, רק אל תתחרט אחר כך כשאחותך הקטנה תגדל ותפרוש כנפיים".
"מה זה אמור להביע?" עיקמתי את אפי.
"שהיא באמת תראה בך רק אח גדול. ואז אתה תמות מבפנים בשקט".
"אני לא אמות במפנ- " אוקיי עכשיו זה גם רובין וגם פול! אני באמת עד כדי כך שקוף? למה הם לא יכולים להאמין לי שהיא באמת…כלום.
"אני יכול לבקש מימך טובה?", שאלתי את רובין בדיוק כשהוא פנה באחת השכונות ונכנס לשביל גישה של פנטהאוס ענק.
"בוודאי".
"אפשר פשוט לצאת היום למועדון? כלומר, אני יודע שאתה בטח לא יוצא למעדונים כי אתה נשוי והכול…אבל אני ממש צריך שתבוא איתי למועדון רובין. תבוא איתי למועדון ו…ואני אכיר שם בחורה אוקיי? אני פשוט לא יכול…אני צריך לשכוח ", דיברתי מהר, חצי מגמגם וחצי בולע מילים.
רובין חנה את הרכב שלו, "בטח שניצא! אני תמיד יוצא למעדונים", הוא יצא מהרכב ואני מיהרתי לצאת אחריו.
"באמת?"
"כן! עם גרייס", רובין חייך בדיוק כשדלת הכניסה נפתחה וילד קטן בן ארבע צעק ' אבא' ורץ לזרועותיו.
אז מסתבר שלא כול הבנים שמתחתנים בגיל עשרים יוצאים מניאקים כמו אבא שלי. רובין נשוי כבר ארבע שנים והוא ואישתו, גרייס, נוהגים לצאת למועדונים ביחד. בעצם לפי מה שהבנתי הם עושים הכול ביחד.
בזמן שרובין הוציא את הגריל החשמלי שלהם לחצר אני וגרייס ישבנו ודיברנו לא רחוק ממנו. ראיתי את רובין פוזל לעברנו מידי פעם ומסתכל על גרייס בהערצה גלויה. רק ההורים שלי לא הצליחו? רק אנדרו לא הבין שאפשר להיות מאושר וצעיר גם עם ילד על הידיים?
" הוא מאוהב במישהי ומכחיש בכול תוקף גרייסי", רובין פלט בדיוק כשגרייס שאלה אותי אם אני יוצא עם מישהי ועניתי בשלילה.
"רובין!", זעקתי וגרייס צחקה.
"אין בנינו סודות דניאל! אתה יכול לשתף גם אותי בהכול", ברגע שהיא אמרה את הרגשתי שאני מסמיק ונהייה אדום כמו המפה שעל השולחן שלהם. רובין הולך לשלם על זה ביוקר!
"ובגלל זה גרייסי, אנחנו יוצאים היום למועדון", רובין המשיך, מתעלם מהתנועות הידיים העצבניות שלי לעברו.
"או נפלא! מזמן לא יצאנו רובי", גרייס חייכה וגרמה לעוד צביטה בלב שלי, הם כ"כ שונים מההורים שלי.
"סתם שתדע דניאל, רובין היה מאוהב בי מגיל ארבע עשרה אבל העדיף לשתוק. ושלוש שנים מאוחר יותר כשהתחלתי לצאת עם מישהו הוא התעורר, כמעט איבדת אותי רוב!", גרייס אמרה והיא ורובין החליפו עוד מבט מאוהב.
"נכון גרייסי, זה מה שאני אומר לו אבל הוא לא מקשיב", מלמל רובין "לא מקשיב לאף אחד".

בשתיים עשרה בלילה רובין חנה את הפרארי השחורה שלו מחוץ למועדון ה'רינג', שנחשב לאחד המועדונים הכי טובים בליברפול. כמובן הכניסה הייתה רק למפורסמים או לכאלה שמגיעים בליווי המפורסמים.
עמדתי ליד גרייס שלבשה שמלה קצרה בצבע שחור. השיער הבלונדיני-זהוב שלה היה פזור על כתפיה הצנומות ואודם אדום ובוהק היה מרוח על שפתיה, מבליט את עניה הכחולות עוד יותר. היא לבשה עקב גבוה ועדין הייתה נמוכה ממני בשני ראשים. רובין עמד מצידה השני, לבוש בטי שרט וג'ינס, בדיוק כמוני.
אם לפני חודשיים מישהו היה אומר לי שאני אעמוד בתור ל'רינג' עם רובין סמארס, הקפטן האגדי של ליברפול, הייתי צוחק לאותו בן אדם בפנים. אבל הינה אני, שחקן-על-תנאי-תמידי- באקדמיה של ליברפול עומד עם הקפטן של הקבוצה הבוגרת. עם הקפטן ועם אישתו! עד כמה מוזר זה יכול להיות?
הכניסו אותנו תוך שלוש דקות, ובפעם הראשונה מי זה כמה חודשים נכנסתי לתוך מועדון. הדבר הראשון שהלם בי היא עוצמת המוזיקה, הדבר השני היו האורות שהחליפו צבעים בכל שנייה, ובדבר השלישי היה כמות הבחורות היפות שעמדו בכול מקום עם שמלות קצרצרות ורק חיכו שמישהו ייגש אליהן.
"תזכיר לי מי זאת לוסי?", צעקתי לרובין באוזן והוא צחק.
"אתה חמור", הוא צעק לי בחזרה ואז התנתקתי מהם -הולך לחפש לעצמי בחורה שתגרום לי לשכוח את לוסי.
הסתובבתי הרבה זמן, מחפש מישהי שתגרום ללב שלי להחסיר פעימה, אבל פיתאום כולן נראו לי אותו דבר, גבוהות מידי, רזות מידי, לא אמיתיות.
בדיוק כשראיתי חבורת בנות פוטנציאליות הרגשתי משהו רוטט בכיס האחורי של מכנסיי, שלפתי משם את הפלאפון הנייד שלי וראיתי הודעה מהבהבת מלוסי. למה היא חייבת לרדוף אותי? למה תמיד כשאני מחליט לשכוח אותה היא ממשיכה לצוץ כול הזמן?
פתחתי את ההודעה באנחה, 'היי טמבל, אתה מגיע היום? עדין לא שמעתי איך עבר עלייך האימון והאמת שממש לא תזיק לי קצת חברה'.
בהיתי באסמס כמה דקות ואז סגרתי את הפלאפון, מכניס אותו בחזרה לכיס מכנסיי. לא היום לוסי, הלילה אני שוכח אותך לפני שאעשה משהו ממש טיפשי איתך.
הרמתי את מבטי, חבורת הבנות הפונטציאלית עדין עמדה במקומה. טוב, על החיים ועל המוות חשבתי לעצמי בזמן שראיתי אותן מתלחששות ומביטות לעברי. ואז בחורה אחד מתוכן התקדמה לעברי, מחזיקה בכוס ומחייכת בממזריות.
"היי", היא נעמדה לידי וצעקה לעברי, חייכתי, סוקר אותה במבטי. שיער אדמוני שהגיע לה עד המותניים, עניים ירוקות, עצמות לחיים בולטות ואין ספק שהגוף שלה היה יפייפה.
" אני אדיסון, אדיסון אדאמס", היא הושיטה יד לעברי.
לחצתי אותה, "דניאל סקוט".
" כן שמעתי עלייך, אתה הכוכב החדש של ליברפול לא?", היא המשיכה לצעוק ואני רק חייכתי.
אוקיי, אז שתיהיה אדיסון.
אחרי שלוש שעות הספקתי לשתות עם רובין מספיק כדי להיצמד לאדיסון ברחבה, היא חייכה כול הערב ולא עזבה אותי לרגע. כבר הספקתי לגלות שהיא דוגמנית מתחילה שמתלהבת משחקני כדורגל יותר מידי – בדיוק סוג הבחורה שחיפשתי.
התנועות שלה הפכו ליותר ויותר חושניות עם כול ריקוד ואני הייתי בטוח שאת המשך הערב נעביר אצלי. בדיוק כשעמדתי להציע לה הפלאפון רטט שוב. הזזתי את אדיסון טיפה ממני והפסקתי לרקוד, היא נעצה בי מבט ושירבבה את שפתייה, "משהו חשוב? אתה צריך ללכת?" היא צעקה וניסתה לגבור על עוצמת המוזיקה.
לחצתי על כפתור הכיבוי בנייד שלי אחרי שראיתי שלוסי שלחה לי עוד הודעה, "לא אדי, הלילה הזה אני רק שלך", ואז הצמדתי אותה אליי וסחפתי אותה לנשיקה.