המלאך האבוד| פרק 18 – כול הכבוד על הביזיון, ילד

בדרך כלל המילה הראשונה שהתינוקות לומדים להגיד היא 'אמא' או 'אבא'. אני למדתי להגיד את המילים האלה רק מאוחר יותר. אבא שלי היה הבן אדם שרציתי להיות כמוהו מאז שאני זוכר את עצמי. אמא שלי סיפרה לי פעם שהוא היה יושב שעות מול הלול שלי, מחזיק כדור, ומלמד אותי להגיד את המילה הכי חשובה בעולם בשבילו: " כדורגל".
אז כך יצא שהמילה הראשונה שלי בחיים הייתה 'כדו- גל'.
מגיל אפס אבא שלי חינך אותי שכדורגל זה מה שאעשה בחיים. בגיל שלוש נשלחתי לחוג הכדורגל הראשון שלי, קיבלתי את נעלי הפקקים הראשונים שלי ועשרות כדורי כדי שאוכל לשחק גם בבית.
ברגע שבאמת התחלתי להבין מהו כדורגל ידעתי בדיוק שזה הדבר שארצה לעסוק בו בחיי.
כך שעכשיו; כששיחקתי באקדמיה של ליברפול, כמעט חטפתי התקף לב כשיאן פנה אלי ברביעי בסוף האימון, "סקוט! שבוע הבא אתה עולה לשחק עם הבוגרים מול סוונסי, תיזהר לאכזב אותי!".
באותו הרגע כול האוויר יצא מראותיי, הדופק שלי עלה במהירות. אני? אני עולה לשחק עם הבוגרים? אבל…אבל…אבל…
אם הייתי מדבר עם אדין, או מתחבר למישהו כמו שהתחברתי לאדין בקבוצה, הייתי בוודאי רץ אליו ומספר לו את הבשורה הזאת ושנינו הייתי מקיפים את המגרש בדילוגים. אבל,טוב, לא היה לי חבר לדילוגים כרגע אז דילגתי כול הדרך למלתחות, לבדי.
עבר כמעט חודש מאז שכול הסיפור עם מל התפוצץ. דצמבר עמד בפתח ואיתו תקופת החגים. שנאתי את תקופת החגים, היא רק הזכירה לי שאין לי משפחה לחגוג איתה את חג ההודיה ואת הכריסמס.
אבל תקופת החגים בכדורגל דווקא הייתה באמת סיבה למסיבה. היינו צפויים לשחק שלוש פעמים בשבוע במשך שבועיים, מה שנותן הזמדנות לתלמידי האקדמיה לעלות ולשחק עם הבוגרים במשחק הפחות חשובים, כמו למשל המשחק מול סוונסי שבוע הבא.
אני ואדין לא החלפנו אפילו מילה אחת, אלא אם כן אתם לוקחים בחשבון את ה" יאן ביקש שתביא את הקונוסים מהמחסן" שהטחתי בו שבוע שעבר.
אבל הבחנתי שמצבו משתפר, הוא היה בדיוק כמוני, השקיע את כול כולו באימונים וכבר עלה לשחק פעמים בקבוצה של הבוגרים והרשים את כול הצוות המקצועי. שבוע הבא אני אקבל את ההזדמנות הראשונה שלי! לי אולי אין מל שתביא לי תמריץ בחדר מיטות, אבל אני בכול זאת הולך להראות להם מי הוא דניאל סקוט.
נכנסתי הביתה קצת לפני הצהריים והופתעתי לשמוע קולות בוקעים מהסלון. הבית שלנו תמיד ריק – כמו מהמנקות ומהשומרים כמובן.
בהתחלה חשבתי שזה אנדרו, שבו נתקלתי בפעם הראשונה שבוע שעבר מי זה חודש וחצי, הוא נעץ בי מבט קר ומלא תיעוב ומלמל "דניאל" בחחריקת שיניים כשחלף על פני. מאז שוב נעלמו עיקבותיו.
ברגע שנכנסתי לסלון קלטתי את פול ורון, החבר החנון שלו ממועדון החנונים בכימיה שלהם, יושבים על הספה הגדולה, אוכלים פופקורן ושואגים מצחוק.
"היי!", כמעט צעקתי את זה כדי שישימו לב שנכנסתי.
"או היי דניאל!", פול התרומם במהירות מהספה וסומק קל הציף את לחיו, "איך…אמ..איך היה באימון?".
זרקתי את תיק האימונים שלי על הריצפה והתיישבתי ליד רון, לוקח את פופקורן, "היי רון!", חייכתי.
משהו פה מסריח, כבר יותר מידי זמן! תמיד נראה כאילו שני אלה זוממים משהו.
רון חייך אליי חיוך רחב ואני החלטתי לענות לפול, "מעלים אותי לשחק בבוגרים במשחק הבא". מיד החיוך של פול עלה על פניו, הוא קפץ עלי ומחץ אותי בחיבוק דוב, "כל כך כל כך כל כך גאה בך אח שלי!".
"איה פול, תפסיק להיות קוקסינל", הזזתי אותי בכוח, שנאתי שהוא מביך אותי ככה, כמו אמא תרזה.
"אני הולך להתקלח, תבלו שובבים", קמתי במהירות ושמעתי את רון צועק לי 'ביי' מרחוק, כשהסתובבתי להביט בהם פול היה אדום לגמרי.

כשיצאתי מהמקלחת, מאושר כמו שלא הייתי הרבה זמן, הפלאפון שלי ציפצף. האמת שהייתי דיי מופתע, האדם היחיד שיכל לסמס לי בעולם הזה היה פול והוא ישב למטה והיה עסוק ברון.
' אפשר בבקשה לדבר? אתה חסר לי'. לוסי. למה לעזעזל לוסי עדין מסמסת לי?
לזכות העלוקה הקטנה יאמר שהיא לא הפסיקה להטריד אותי במשך כול החודש. היא סימסה הודעות ארוכות ורגשיות על כמה שאני חלק גדול מחייה, על כמה שאני חשוב לה, על זה שהיא לא ידעה כלום, ביקשה שנדבר…
אחרי שלמדתי לסנן את האסמסים שלה היא המשיכה להתקשר בלי סוף ולא משנה באיזה קללות מגעילות הייתי מקלל אותה היא לא הייתה מפסיקה. ואז, בשיא חוצפתה, היא התחילה לבוא לכאן. יום אחד היא ישבה חמש שעות בחוץ עד שפול לא חזר מהעבודה ולקח אותה לביתה.
לא הייתי מוכן לדבר איתה, או בכלל לראות אותה. כול דבר קטן שגרם לי להיזכר בה הכאיב לי, אפילו יותר מאשר הזיכרונות על מל.
מלוסי כנראה שנפגעתי יותר…היא בת שש עשרה! בת שש עשרה שחלתה בסרטן ואיתה ביליתי ימים שלמים בבכי, בקריסת מערכות שלה ובימים שהיא לא הפסיקה להקיא עלי. וגם היא…היא הייתה תמיד שם בשבילי, איך כול זה יכול היה להיות הצגה?
ובעצם מה אני מתפלא? תראו את מל! הבחורה שאמרה שהיא אוהבת אותי שכבה עם החבר הכי טוב שלי.
נאנחתי והרמתי את הפאלפון שלי, מחייג ללוסי.
"היי!", היא ענתה בצלצול הראשון.
" היי לוסי", אפילו הקול העליז הזה שלה גרם לאלפי סכינים להינעץ בליבי, ולא הייתי מוכן לסבול את זה. לא עכשיו לפחות..
"דניאל! סוף סוף אלוהים, חשבתי שתמשיך להיות עקשן וטיפש כזה-",
"בואי ניפגש", קטעתי אותה. כאב לי, וידעתי שאחרי מה שאעשה יכאב לי יותר…אבל לא הייתי מסוגל להתמודד עם לוסי יותר. לא הייתי מסוגל לחשוב על עניה הגדולות והתמימות, על החיוך שלה שלא נחמק מפניה אפילו כשסבלה…
" בטח! בטח! איפה ומתי נוח לך?", היא נשמעה טוב! כנראה שהסרטן באמת נסוג.
"אני מעדיף שתבואי אלי", לחשתי, עצם את עני…הינה זה בא.
"אה, כן, כן בטח! מתי תרצה?", הקול העליז שלה כמעט ושבר אותי.
"מתי שנוח לך, כמובן שאני מעדיף לילה", אמרתי.
" למה בלילה?", הא נשמעה מופעת לרגע, "דניאל..מה?"
"את צריכה שאני אזיין אותך נכון? אז הינה קיבלת! תבואי היום בלילה ואני אדאג לעשות לך נעים", אמרתי את זה מהר, מקווה שפגעתי בנקודה כואבת.
ולוסי? היא פשוט ניתקה.
"ברוך שפטרנו" מלמלתי.

ביום ראשון התעוררתי בחמש בבוקר, משקשק מפחד, היום המשחק הגדול! המשחק בו אני חייב להוכיח את עצמי. התקשרתי לרובין סומארס ביום שבו הודיעו לי שאני עולה לשחק בהרכב הראשון, הוא ממש שמח בשבילי ואת יום שבת בילינו ביחד באיצטדיון, משחקים אחד מול אחד.
סיפרתי לרובין הכול, הכול כולל הכול. הוא עיקם פרצוף בגלל מה שאמרתי ללוסי אבל לא אמר כלום, הוא ידע עד כמה מל פגעה בי. מל ולוסי כמובן.
בכול פעם שדיברתי עם רובין הרגשתי כאילו הוא מבוגר ממני בשתי עשורים, תמיד היה שקול ובוגר לגילו הצעיר יחסית. הוא הזכיר לי את אבא שלי, בגיל עשרים וארבע כבר נשוי ועם ילד על הידיים! קיוותי שרובין חכם מספיק כדי לא לחזור על אותן טעויות…
רובין היה זה שחיכה לי בכניסה לאיצטדיון בשתיים עשרה בצהריים וגרר אותי לתוך המלתחות, שהיו מלאות בשחקנים הבוגרים שעדין לא פגשתי אישית, כולם נעצו בי עניים אך לא אמרו דבר.
המאמן, איגנסיו דה רנטה, נכנס בדיוק כמה דקות אחרי שהגעתי. הוא מיד התחיל לדבר על טקטיקת המשחק של הקבוצה היריבה ועל כמה התקופה הקרובה תיהיה קשה. אם חשבתי שיאן קשוח איתנו עדין לא הכרתי את איגנסיו, שנראה כמו השטן כשדיבר וצעק לא מעט על שחקניו.
ישבתי מכווץ ליד רובין, מקווה שאיכשהוא איגנסיו לא הבחין בקיומי. עלינו לכר בדשא לחימום קל אחרי ארבעים וחמש דקות של צעקות.
" צא מההלם ילד, ככה איגנסיו, תמיד צורח", רובין צחק.
לפני שהסקפתי בכלל להכיל את כול האווירה מסביבי השופט הורה לנו לחזור למקום ולהתכונן. אני לא הייתי בין השחקנים שפתחו בהרכב, אז חלפתי מול איגנסיו והתישבתי על ספסל המחליפים, עם כמה שחקנים פחות מוכרים.
כול חיי הייתי בצד השני של המגרש, כמו כול אוהד רגיל ישבתי ביציע ושרתי שירים והודדתי את הקבוצה. אך אף פעם לא יצא לי להסתכל על כול האצטדיון המפוצץ הזה מעמדת השחקנים. כ"כ הרבה אנשים שצורחים ומניפים צעיפים באוויר… כ"כ הרבה אנשים שבאו לכאן עם צפייות שאנחנו צריכים לעמוד בהם. כ"כ הרבה לחץ…
בלעתי רוק וניסיתי להפסיק לחשוב על כך שהיום אעלה לשחק, התרכזתי בשחקנים על כר הדשא. רובין בדיוק לחץ את ידו של הקפטן מסוונסי ודקה אחרי זה נשמעה שריקת הפתיחה, מלווה בשאגות האוהדים.
אחרי שישים ושבע דקות איגנסיו נעמד מול ספסל המחליפים. ניצחנו את סוונסי בהפרש של שני שערים והוא נראה מרוצה.
"אני רוצה לתת לכמה מהשחקנים לנוח. אמממ", הוא הביט בכולנו, "סקוט! תתחיל חימום אתה עולה עוד שתי דקות. בהצלחה ילד", הוא טפח על כתפי והלך למקומו.
קפאתי במקומי לשתי דקות עד שרוב, אחד החשקנים שישב לידי, צחק ודחף אותי קלות "קדימה דניאל תתחיל לעשות חימום קל".
קמתי והתחלתי לרוץ ליד קו הדשא, מסרב להרים את עני לעבר האוהדים שכנראה קלטו ששחקן חדש שהם עדין לא מכירים עושה חימום. ידעתי שבטח השדרן של המשחק כבר עשה עלי שיעורי בית וברגע שאעלה הוא יספר לכול העולם שאני הבן של האגדה של המועדון הזה, אנדרו סקוט, המלך הבלתי מעורער של ליברפול.
שתי דקות אחרי שהתחלתי לעשות את האימון השופט הראשי הורה על חילוף וראיתי את רובין רץ לעברי ויוצא מהמשחק, הוא חיבק אותי, "תראה להם מי אתה דניאל". הוא לחש לי והשופט שרק שוב, מורה לי להיכנס למקומו של רובין. שניה לפני שהכדור הראשון נבעט לעברי הפנתי את ראשי לכיוון היציע הקרוב אלי, כמו מגנט המבט שלי נפל על נערה רזה עם שיער קצר. עניה הגדולות הביטו בי וגרמו לצמרמורת לעבור בגבי. לוסי.
עד לאותה שניה שבה ראיתי את לוסי הייתי בטוח שאני הולך להוכיח לאיגנסיו ולכול הקבוצה הבוגרת מה אני שווה, רציתי שאחרי המשחק הזה הם יהיו בטוחים שאני שייך לבוגרים.
אבל אחרי שמבטי נתקל בה כול מה שיכולתי לחשוב עליו היה היא. למה לוסי באה לכאן? הרי אתמול דיברתי אליה הכי מגעיל שיכולתי! הייתי בטוחה שלא אשמע ממנה לעולם, ובטח שלא אראה אותה. מאיפה היא בכלל ידעה שאני הולך לשחק בקבוצה הבוגרת היום? ואולי…אולי היא בכלל לא ידעה וסתם באה לראות משחק. אבל מה הסיכוי שלוסי תתעניין בכדורגל? ועוד תשקיע בכרטיס יקר יותר כדי לשבת ממש קרוב לקו הדשא?
"היי סקוט!", המסירה שתכננתי להעביר לבלם שלנו התעקמה לגמרי ושחקן יריב לקח אותה, בקושי הספקתי להבין מה קורה כשכמה שניות אחרי זה סוונסי הבקיעו שער והיציע שלהם געש ורעש.
אוי אלוהים, אוי אלוהים…מה עשיתי? בגלל מסירה לא טובה שלי הם הבקיעו שער! וכול זה קרה בגלל לוסי הכלבה הקטנה הזאת שכנראה ממש נואשת להרוס את חיי.
שער בגלל מסירה לא טובה שלי…במשחק הראשון שלי!!
את רבע השעה האחרונה במשחק העברנו בלהתגונן ולנסות לא לספוג שער נוסף. כשהשופט שרק לסיום המשחק הרגשתי כאילו אבן ירדה מליבי, סוף סוף הסיוט הזה ניגמר!
הלכתי עם כול השחקנים לעבר חדר ההלבשה, איגנסיו חיכה לי בפתח, "ילד, כול הכבוד על הביזיון. אתה יכול ללכת הביתה", ואז הוא פשוט נכנס לחדר ההלבשה, משאיר אותי עומד בכניסה, נבוך ומושפל.

יצאתי מהאצטדיון אחרי רבע שעה. רובין הוציא לי את כול הדברים שלי מחדר ההלבשה, "היי אל תרגיש רע, משחק ראשון שלך! אתה עוד תשפר" ואז הוא טרק מאחוריו את הדלת.
הההליכה למכונית שלי מעולם לא נראתה לי ארוכה יותר, הרגשתי מושפל! מעט האוהדים שעוד נשארו סביב האצטדיון נעצו בי עניים כשעברתי לידם אך לא אמרו דבר, בטח חשבו שאני מפגר שהקבוצה ריחמה עליו והחליטה לשתף אותו בעשרים דקות מהמשחק רק בגלל שאבא שלי היה שחקן מפורסם כאן.
שיט! אנדרו! אנדרו בטוח ראה את המשחק הזה!!! הוא לא מפספס שום משחק של ליברפול…הוא בטח יושב בבית ובוכה מצחוק על כמה שהבן היחיד שלו כישלון ואידיוט. אני אף פעם לא אהיה ברמה שלו! מה בכלל חשבתי לעצמי? שאני יכול להיות אגדה כמו אנדרו סקוט? מי אני בכלל?!
קיוותי שהיום הנורא הזה יגמר כבר ואוכל להגיע לחדר שלי בשקט, אך ברגע שהתקרבתי למכונית ראיתי דמות קטנה וזעירה עומדת ליד.
קיללתי בזעם, היא לא מרפה!
"דניאל!", היא רצה לקראתי אך אני התעלמתי, לא מעוניין לדבר איתה בכלל.
"אני צריכה שתגיד לי הכול בפנים! אני צריכה שתסכל לי בעניים ותגיד שזה מה שאתה חושב עלי!", היא צעקה ופחדתי שהיא תמשוך עוד תשומת לב מהאהודים שגם ככה כנראה שונאים אותי.
" מה?", התפרצתי עליה, "מה את רוצה ממני לוסי?".
" אני לא הייתי שותפה בזה! למה אתה לא מאמין לי? איך בכלל אתה יכול לא להאמין לי אחרי מה שעברנו? אנחנו הרמנו אחד את השני מריצפה! אתה ישנת איתי לילות שלמים בבית החולים! דניאל אתה….אתה כמו אח בשבילי", היא בלעה את רוקה.
הסתכלתי ישירות לתוך עניה, "סיימת?", ואז הדפתי אותה וניסיתי להיכנס לרכב שלי.
"למה אתה כל כך רע אלי?", ראיתי דמעות מתחילות לצוץ בעניה, וידעתי שאם אשאר רק עוד כמה דקות לא אוכל להתרחק ממנה.
"כי את כלבה רודפת בצע וזונה בדיוק כמו אחותך", אמרתי את זה לאט, מדגיש כול מילה, "ולא מתאים לי להיראות בציבור עם טינופת כמוך". דחפתי אותה קלות ונכנסתי לרכב, מתניע במהירות ונוסע משם, אני לא אתן לשתי האחיות האלה להרוס לי את הקריירה.