המלאך האבוד| פרק 17 – בגידה.

אז לפני הפרק רק רציתי להגיד שהשפה הפרק הזה לא תיהיה כ"כ יפה…מצטערת מראש :)

המלאך האבוד| פרק 17 – בגידה:

"אדין!!!", צרחתי בכול גרוני ברגע שהתקרבתי לטווח השמיעה שלהם.
אדין ומל זינקו ממקומותיהם, הספקתי לראות את מל מחווירה לפני שאדין נעמד מולי.
" דאניאל! מה אתה לעשות כאן ה-", הוא הספיק לומר לפני שהאגרוף שלי חבט בפניו, רציתי להרוג אותו באותה רגע, לשבור כול חלק וחלק בגופו. אדין הועף אחורנית ולא הספיק להתחמק מהאגרוף השני שלי שהפיל אותו לריצפה. דם זרם מאפו והוא פתח את פיו להגיד משהו. אגרוף שלישי, ורביעי וחמישי. גם היד שלי החלה לדמם משיפשוף העור בפניו, אדין נראה על סף עילפון.
"דניאל!", מל זינקה עלי וכרכה זרועה אחת סביבי, באותו שניה חשבתי שאכה גם אותה.
" חתיכת בן זונה אדין! בן זונה!! איך יכולת?!", השתוללתי, מנסה להדוף את מל ממני.
"דניאל תירגע! אלוהים תירגע זה הוא לא! הוא לא ידע!", הקול של מל גרם לי לעצור.
אדין השתעל והתרומם, מנגב בשרוולו את הדם הניגר מפניו, "למה זה…עשית..ד..דאניאל?", הוא ירק דם ועניו הביטו בי במין עצב. ציפיתי שיחזיר לי, שיקום וירביץ לי גם.
" זאת חברה שלי!!!", צרחתי והעפתי את מל ממני סוף סוף. "את פאקינג חברה שלי! מה את עושה איתו?" המשכתי לצרוח.
ראיתי אנשים מתקרבים אלינו, השומר של האיצטדיון היה אחד מהם.
מל בכתה, היא ניגבה את עניה, "דניאל בבקשה תקשיב לי", היא ניסתה לגעת בי אך הזזתי את היד שלה ממני.
" את פשוט חתיכת זונה!", ירקתי לכיוונה, הסתובבתי והלכתי משם.

כשהמונית הורידה אותי ליד ביתי הידיים שלי עדין דיממו קלות.
פול נתקל בי ברגע שנכנסתי הביתה "למה הגעת רק עכשיו? מה את-", הוא נעצר באמצע משפט והסתכל עלי, "למה יש לך דם על ה-", הוא שוב נעצר והתקרב אלי, תופס את ידיי.
"זה רק כמה טיפות", קירקרתי.
"דניאל החולצה שלך מלאה בדם!", הוא קרא. שיט, בטח הדם של אדין.
" לך תזדיין פול", מלמלתי והתחלתי ללכת במדרגות.
"מה?! הי הי!", הוא נצמד אלי, " אתה מספר לי מה קרה ועכשיו!".
ברגע שנכנסו לחדר פול משך ממני את החולצה ואני התמוטטתי על השטיח הכחול והגדול שלי. "מה לעזעזל קרה?", פול רכן לידי.
הרגשתי ריק. לא רציתי לדבר עם אף אחד או לשמוע אף אחד. רציתי להיות לבד…
מל…הבחור הראשונה שאי פעם הרגשתי אליה משהו, הבחור הראשונה שגרמה לי לרצות לעשות הכול למענה. הבחורה שלי!!! הלכה…הלכה עם החבר הכי טוב שלי?
כאב לי. כאב לי בכול מקום בגוף, בכול איבר, בכול וריד ובכול נים קטן. כאב חד שאיים לקרוע אותי לגזרים.
"היא בגדה בי", רק כשאמרתי את זה הבנתי שדמעות זולגות על לחיי. הכעס שמילא אותי נעלם ואת מקומו תפס הכאב.
"איך?", שמעתי את הקול של פול ממרחקים. הרמתי את מבטי ונעצתי בו את עניי, הרי פול יודע לקרוא אותי כמו ספר פתוח. למה הוא לא רואה את זה? לא רציתי שישאל, רק רציתי שיכניס את ידו לתוך בית החזה שלי וישלוף את הלב שלי החוצה לפני שהוא ידמם בתוכי.
" עם אדין". המחשבה על זה שמל ואדין היו מאחורי גבי גרמה לראש שלי להתפקע, איך לא שמתי לב? הרי אני ואדין היינו צמודים אחד לשני בחודשיים האחרונים. ואז נזכרתי במשהו, משהו שהוא אמר לי.
"יש לי חברה", הוא סיפר לי יום אחד אחרי האימון, צחקתי ושאלתי אם היא מבינה אותו ואדין הסמיק.
"אנחנו בעיקר עושים…אתה יודע".
יללה נפלטה מפי, "הוא זיין אותה מתחת לאף שלי פול!", האגרוף שלי הוטח בריצפה, "הוא זיין אותה!!!".
פול תפס אותי וקירב אותי אליו, "דיי תרגע, בבקשה תרגע", הוא מלמל והידק את האחיזה שלו. אך אני לא יכולתי להירגע…תמונות התחילו לרוץ בראשי.
אחר צהריים אחד שהגנבתי יד מתחת לחולצתה של מל והיא נלחצה ואמרה שזה עדין מוקדם מידי…ערב אחר שבו ניסיתי לעשות צעד והיא שוב דחתה אותי ואז הבטחתי לה שלא אעשה יותר כלום עד שהיא לא תיהיה מוכנה. הבטחתי לחכות לה…לחכות לה עד שהיא תסמוך עליי מספיק כדי שנשכב.
והיא מזדיינת עם אדין? כול אותו הזמן זה מה שהיא עשתה?
" זונה!!! בת זונה!", צעקתי. הלב שלי קרס, נקרע לחתיכות קטנות על ידי הבחורה שנתתי בה את כול אמוני.

אני לא יודע בוודאות כמה זמן ישבתי ככה. המשכתי לשבת כך גם כשפול התנתק ממני ומלמל משהו על כדורי הרגעה ותה ויצא מהחדר. לא החלפנו מילה, אבל ידעתי שהוא מרגיש הכול כאילו זה קרה לו.
כול אותן השנים צדקתי. אהבה היא לא בשבילי,כולם תמיד מאכזבים אותך בסוף ומל לא הייתה שונה.
אהבה היא לא בשבילי…
פול נכנס לחדר והושיט לי שני כדורי בליווי ספל תה חם. שתיתי אותם בלי לשאול אפילו מה זה, כ"כ לא היה לי אכפת.
"אדין פה", פול פשוט אמר את זה, בקולו הרגוע כאילו אדין לא גרם לכל המהומה הזאת.
"שיעוף מכאן", מלמלתי.
"הוא נראה נורא דן, שברת לו את הפנים", הוא הניח יד על כתפי.
"מגיע לו…מבחינתי שילך עם הזונה הזאת ושישרפו שניהם". למה הוא פה? לא הספיק לו?! הוא רוצה לגרום לכל הכעס לחזור ולמלא אותי?
"הוא אמר שהוא חייב להסביר", נתתי לפול למשוך אותי מהריצפה. לא רציתי לשמוע את מה שהיה לאדין להגיד, אבל איזשהוא חלק קטן בתוך ראשי רצה תשובות.
ירדתי לסלון עם פול שניצמד אליי יתר על המידה, כנראה חשש שאזנק על אדין ברגע שאראה אותו. אבל הרגשתי עייף מידי…עייף ושבור.
"דאניאל!", הפנים של אדין היו נפוחים, דם קרוש כיסה כמה מקומות בפניו וחולצתו הייתה ספוגה בדם.
"מה אתה רוצה אדין?", לחשתי, רק רציתי לסיים לשמוע את מה שהיה לו להגיד ולחזור לחדר שלי, להתחפר בשמיכה ולהירקב בשקט.
אדין התקרב אלינו בהיסוס, "דאניאל! בבקשה מימאך תקאשיב לי! אני לא היה לי מושגא שהיא חבארה שלך!", הוא דיבר מהר, עם הרבה יותר שגיאות מהרגיל.
"לא מעניין אותי כבר", מלמלתי.
"דאניא-"
"לך מפה אדין, לך מפה ואני בחיים שלי לא רוצה לראות אותך יותר!", הכעס חזר למלא את גופי, משכיח במעט את הכאב.
"בבקשה תן לו להסביר את עצמו",פול התערב. "אדין…מי חשבת שהיא?".
"אני..אני…זאת מלאני! דאניאל מלאני! זוכ…זוכר את הבחורה שססיפרתי לך מזמן מזמן?", אדין נעץ בי מבט, עניו היו לחות, הוא בכה. אלוהים, היא אפילו אמרה לו שקוראים לה מלאני…
הבגידה של אדין כאבה לי יותר מהבגידה והמשקרים של מל. אדין היה כמו האח השני שלי, אהבתי אותו כ"כ ולא יכולתי לשאת את העובדה שהוא עמד מולי עם פנים נפוחות בגלל משהו שאני עשיתי לו. ויותר מכול פשוט לא יכולתי לראות אותו בוכה.
"דיי", לחשתי בכוחותי האחרונים.
" אני לא לדעת! לא לדעת דאניאל! אתה אח שלי! אח שלי!", הדמעות התערבבו לו עם הדיבור ואת המילים האחרונות הוא זעק לחלל הסלון העצום שלנו.
"אני לאהוב אותה….אני לא לדעת", אדין נשבר והבכי השתלט אליו….ואני נשברתי מיד אחריו.
"מה אתה רוצה שאני יעשה?", הקול שלי רעד ונשבר גם הוא, "היא גם החברה שלי אדין! מה אתה רוצה שאעשה עכשיו?!".
"אני לא…אני לא לדעת", הוא המשיך לגמגם ולבכות, קורע אותי שוב ושוב.
" איך לעזעזל הגעתם למצב הזה?!", הפעם זה היה פול שתפס פיקוד, "איך מגיעים למצב שבו אתם חברים כ"כ טובים ולא ידעתם שאתם יוצאים עם אותה בחורה?".
"כי הבחורה זונה!" צעקתי, "הכלבה הזאת רק רצתה את הכסף שלנו! שום דבר לא הספיק לה!היא פיזרה שקרים לכל עבר ואנחנו פשוט האמנו לה!".
אדין נאנק, " אני להצטער דאניאל! אני מאוד מאוד להצטער! אני לא לדעת…".
הכול התחיל להסתדר לי בראש. כול הפעמים שמל הייתה מדברת על כסף, על המשכורות שאני אמור לקבל…כול הפעמים שהיא שאלה על אדין, והאם הוא כן מקבל כסף בניגוד אלי. כול הפעמים שסירבה להיפגש עם החברים שלי מהקבוצה…המסיבה המטופשת הזאת לפני כמה ימים! היא הרי שאלה על כול אחד ואחד שיהיה נוכח, ואני חשבתי שזה בגלל החברים מבית הספר! היא פשוט לא רצתה להיתקל באדין, החבר השני שלה מתברר.
איך הבחורה הבישנית הזאת הפכה למפלצת כזאת? האם הכסף סינוור אותה על כדי כך? או שאני הייתי עיוור ולא ראיתי את כול הסימנים האלה מההתחלה? ולוסי, לוסי שהזהירה אותי כול הזמן….כלבה! בטח גם לוסי רק רצתה את הכסף שלי…זונות..אחיות זונות!
"דאניאל!", קולו השבור והבוכה של אדין ניער אותי ממחשבותיי.
"מה נעשה אדין? לא משנה מה העובדה ששכבת איתה לא תניח לי! שכבת עם החברה שלי! היא בגדה בי איתך!", אחזתי בראשי, רצתיתי להעלם בואתו רגע. להעלם לעולם אחר שבו אין אדין ואין בחורות כלבות כאלה כמו מל.
" אתה החבר שלי! אנינ…אני…אני לאוהב אותך דאניאל יותר מכולם! את האח היחידה שלי במדינה זה!", הוא בכה ואני ביחד איתו.
לא יכולתי לסבול את זה יותר…לא יכולתי לשאת את המחשבה שבחורה אחת ניפצה את כול החיים שלי ברגע אחד, היא קרעה אותי לגזרים, היא קרעה את החברות שלי ושל אדין.
והכול בגלל כסף…ההכול בגלל כסף מזורגג!
"אני לא יכול אדין…אני לא יכול", מלמלתי ורצתי במעלה המדרגות בחזרה לחדרי, ברקע שמעתי את קולו השבור של אדין קורא בשמי ואת קולו של פול שמנחם אותו.
הלוואי שתרקבי בגיהנום מל, חשבתי שנייה לפני שנפלתי על מיטתי וגופי קרס.

*** כעבור שבוע***

שבוע שלם חלף מאז אותו יום שבו יחלתי למות. לא הרגשתי כאב כזה מאז שאמא שלי עזבה אותי, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי רוב הזמן.
לא יצרתי שום קשר עם מל בהמלך השבוע וגם היא לא ניסתה. בטח היא ידעה שהבנתי הכול והתביישה להראות את פרצופה הזנותי.
המשכתי ללכת מידי יום ביומו לאימונים והקדשתי את כולי לזה. את כול הכעס והכאב הוצאתי על הכדור, זה הדבר היחיד ששמר על שפיותי באותם ימים.
אדין הגיע רק לשתי אימונים בהמלך אותו שבוע, עם פצעים בפנים ועניים אדומות. לא ידעתי למה הוא מחסיר את שאר האימונים וזה גם לא עניין אותי. התת מודע שלי ידע שאדין נפגע בדיוק כמוני מכול הסיפור אך לא הצלחתי להכיל את זה, לא הצלחתי לגרום לעצמי לסלוח לו. השנאה והאהבה כלפיו התערבבו יחד ואני העדפתי פשוט לנתק קשר ולשמור על מרחק.
פול חזר להתנהג כמו אמא תרזה והיה מתקשר שבע פעמים ביום כדי לבדוק שעדין לא חתכתי ורידים.
"אני כבר בבית פול, ואני עדין חי", מלמלתי לתוך הפלאפון בזמן שהחלפתי בגדים בחדרי אחרי שחזתרי מאימון.
" אכלת?", קולו התערבב בשאון של בית הספר.
"אני אלך לאכול עכשיו אם תפסיק לחפור לי", מלמלתי ושמעתי אותו נאנח ומנתק.
השבוע הזה היה קשה מידי, לא הצלחתי להחליט מה לעשות עם עצמי, כול הזמן המשכתי להריץ בראש תמונות מהמזמן שלי עם מל. איפה טעיתי? אולי היא הלכה בגללי? לא! היא הלכה כי היא רודפת בצע חסרת לב שרק חיפשה מי יזרוק לה שטרות של כסף.
ירדתי למטה במדרגות, מרגיש את הבטן שלי מקרקרת. לכמה רגעים שחכתי את כול העניין והתרכזתי במה שארצה לאכול, ואז זה קרה. בסלון עמדה לא אחרת מאשר לוסי.
" מה לעזעזל?", מילמלתי ונעצתי בה מבט.
לוסי נראה נינוחה, זרועותיה היו שלובות ורוזי עמדה לידה, כנראה שהן בדיוק דיברו.
"או אדון סקוט! בדיוק התכוונתי להודיע לך ש-", רוזי פתחה.
"זה בסדר רוזי", מלמלתי. רוזי חייכה ופנתה לכיוון המטבח ואני נעמדתי מול לוסי, מוכן להטיח בה את כול מה שישב לי על הלב.
אבל במקום להגיד משהו שטני לוסי חייכה וקצפה עלי, היא חיבקה אותי, "חתיכת חמור! חשבתי שנפטרת או משהו! לאן נעלמת לי?".
חתיכת כלבה! מל שלחה אותה להמשיך לשחק בי? אם מל לא הצליחה אז אולי לוסי תצליח…?
הדפתי אותה ממני.
היא הביטה בי קצת מופתעת, "שיחררו אותי הביתה בתחילת השבוע…ושלחתי לך מליון הודעות", היא בחנה אותי.
" תעופי לי מהבית לוסי", אמרתי במצח נחושה.
"מה?", היא חייכה חיוך מאולץ, "מה עובר עלייך סקוט?".
"תקשיבי לי טוב חתיכת כלבה קטנה. משכת ממני את כול הכסף שאפשר על הטיפולים המזדיינים שלך נכון? אני לא חייב לך כלום יותר אז תעופי מפה ותמסרי לאחותך הזונה שאם עוד פעם אחת משתיכן תופיעו בחיים שלי…. את תצטערי שהסרטן לא לקח אותך".
לוסי עמדה קפואה במקומה, העניים הגדולות שלה פתוחות לרווחה, "מה? על מה אתה מדבר? איך אתה מעז בכלל?", ראיתי את עניה מתחילות לנצנץ.
"שמעת את מה שאמרתי?", נעצתי בה מבט רצחני.
"אני לא מבינה….דניאל, בבקשה תגיד לי שזאת בדיחה", הבחנתי שהידיים שלה התחילו לרעוד.
תפסתי בחוזקה במרפקה וגררתי אותה לכיוון הדלת, "דניאל מה אתה עושה? מה קרה?! תדבר איתי לעזעזל!!!", היא צעקה.
" תעופי מכאן חתיכת זונה קטנה!", פתחתי את הדלת לררווחה והעפתי אותה החוצה, טורק מאחוריה את הדלת. אין לבנות האלה שמץ של בושה, חושבות שהן יכולות להמשיך בהצגה הזאת.
לקחתי נשימה עמוקה מנסה להירגע, אני סיימתי עם המשפחה הזאת, מעכשיו מל ולוסי – מתות בשבילי.