המלאך האבוד| פרק 15 : אחים.

אור שמש חזק סינוור אותי והכאיב לעניי. מצמצתי כמה פעמים, מנסה להתרגל לאור הבוהק.
התריס בחדר שלי היה פתוח ואור של שמש חורפית חדר לחדר. נאנחתי והתפכתי לצד השני, מרגיש את ראשי מאיים להתפקע.
לאט לאט אירועי אמש התחילו לעלות בזכרוני ואיתם ביחד הבושה. לא האמנתי למה שקרה אתמול! שברירי זיכרונות עלו מתוך מבוכי זכרוני וגרמו לי לרצות לקבור את עצמי.
נזכרתי בריקודים שרקדתי, בשטויות שפלטתי מהפה, בבכי התינוקי שלי, בלוסי…אוי שיט! לוסי!
קפצתי מהמיטה בבת אחת ורצתי לאורך המסדרון לכיוון חדרו של פול. לא הצלחתי לזכור מה קרה ללוסי. לא ידעתי איפה היא, האם מישהו החזיר אותה לבית החולים? הזמינו לה מונית? אולי היא נפלה והתעלה איפשהוא? ואולי…אולי?
התפרצתי לתוך חדרו של פול וגיליתי שהוא ריק. בחריקת שיניים מיהרתי לכיוון מהעליות ולחצתי על קומת הכניסה. הבנתי שאני עדין לובש בוקסר רק כשרוזי הפילה אגרטל מידה ומלמלה, "אלוהים ישמור אדון סקוט!", כשחלפתי על פניה בריצה.
מצאתי את פול יושב עם אדין בסלון, הם אכלו חטיף ובהו בטלווזיה כשנעצרתי מולם, "איפה לוסי?".
פול נעץ בי מבט וגיחך ואדין נאנח, " דאניאל! אתה שוב מסאטאל?".
"לא אדין, אני לא מסטול אבל איפה-"
" לוסי בסדר גמור", פול צחק " היא חזרה לבית החולים אתמול בלילה. אני חושב שתיהיה לה טראומה קלה מהטימטום שלך אבל חוץ מי זה היא בסדר גמור".
" אבל… מי החזיר אותה אתמול?", הרמתי גבה והתיישבתי ליד אדין שסירב בתוקף לתת לי לאכול מהחטיף הדפוק שלו.
" תפסיק לגעת!", אדין סטר לי קלות על היד ומשך את השקית רחוק ממני, "רוני לקח אותה לבית חולה".
"מי זה רוני?", שאלתי. אלוהים ישמור הם שיחרורו את לוסי עם איזשהוא רוני לא מוכר?! ואיפה אני הייתי בכול הסיפור הזה? מעולף מאלכוהול כמובן, חשבתי והבושה חזרה להציף אותי.
"רוני חבר של פאול", אדין מלמל ופול פרץ בצחוק.
"זוכר את רון, דניאל?", פול שאל ואני נדתי לשלילה. ורק אחרי כמה שניות נפל לי האסימון ונזכרתי בבחור שהגיע אלינו הביתה בשש בבוקר.
"אה! החנון המוזר שבא לעשות עבודה בשש בבוקר?", שאלתי ופול הזעיף פנים.
אדין פרץ בצחוק בזמן שפול הוסיף, " רון לא שתה אתמול בכלל, והוא התנדב לקחת את לוסי. היא בסדר גמור, מוזמן להתקשר אליה ולהתנצל על ההתנהגות המחפירה שלך".
אדין נחר מרוב צחוק, " דאניאל היית מרוסק!! נפל כמו מת".
החמצתי לעברם פנים, "מה אתה בכלל עושה כאן טמבל?", יריתי לעבר אדין והוא הפסיק לצחוק מיד.
"אני לשכוח כתובת שלי אתמול", הפנים הלבנות שלו הפכו לורודות ואני ופול פרצנו בצחוק.
" ואני הייתי שיכור", מלמלתי.

אחרי ארוחת בוקר קלה החזרתי את אדין הביתה ונסעתי לפגוש את מל. היא נשמעה מאוד עצבנית כשדיברנו מוקדם יותר בטלפון. יכול להיות שלוסי סיפרה לה מה עוללתי?
עדין לא היה לי אומץ להתקשר ללוסי ולבקש סליחה על אתמול. לא האמנתי למה שעשיתי כשאדין ופול לא הפסיקו להקניט אותי ולהדגים איך בכיתי וצחקתי בו זמנית עם קיא מרוח על כולי. הייתי אמור להיות זה שידאג ללוסי, שיבדוק לשלומה וישאל אם היא צריכה לנוח כול רבע שעה. ובמקום זה היא סחבה אותי במשך כול הערב. קיוותי שמצבה לא החמיר, אחרת אני באמת אשנא את עצמי.
מל חיכתה לי מחוץ לביתה, לובשת ג'ינס וסריג ורוד. היא נכנסה לתוך הרכב ושתקה.
"היי?", מלמלתי בחיוך מאולץ. אלוהים יודע מה לוסי סיפרה לה.
מל המשיכה לשתוק ואני נאנחתי, " מה יש מל?".
"מל?".
"מה? מה אתה רוצה שאני אגיד לך?", היא נשמעה זועמת.
"מה קרה?", ניסיתי לתפוס את ידה אך היא הזיזה אותה ממני.
"מה קרה? תגיד לי אתה רציני?", קולה התחיל לעלות, " אתמול כמעט בכיתי לך בטלפון בגלל המסיבה הדפוקה הזאת שאירגנת! ואתה במקום לבטל אותה ולבוא להיות איתי בילית את כול הערב עם אחותי?".
"מה?"
" עם אחותי הקטנה? מה יש לך דניאל, אה? פיתאום נדלקת על לוסי?".
"מל אני-"
"מה מל, מה? אני פשוט לא מאמינה!!! היא התקשרה אלי אתמול ושאלה אם אני אבוא כי נתנו לה שיחרור! ואחרי שאמרתי לה שלא היא בכול זאת נסעה! ובטח היית איתה כול הלילה נכון? כי האחות בבית החולים אמרה לי שלוסי חזרה לפנות בוקר!".
"מל!!!" הפעם אני צעקתי והיא השתתקה כמעט מיד. "הייתי עם אחותך?!", זעמתי. ציפיתי לכול תגובה, לכל תלונה, לכל טימטום שלה אבל להגיד שהייתי עם לוסי?
" את נורמלית בכלל? לוסי בכלל לא הייתה איתי! אני הייתי שיכור כמו שבחיים לא הייתי ואני לא זוכר כמעט שום דבר-"
"אה! אתה גם לא זוכר?! אז מאיפה אתה יודע?", העניים הגדולות שלה נעצו בי מבט קר.
"מל! אני הקאתי את חיי על אחותך! זה מה שעשיתי איתה אתמול! הקאתי עליה בלי בושה! ואת יודעת למה? כי היא הייתה שם כדי להרים אותי ולהקשיב לי כשנשברתי! ואיפה את היית? למדת לביולוגיה?".
"אני…אנ..", היא גימגמה, " היית צריך אותי? בשביל מה בדיוק? כדי להקיא עלי?".
זעמתי, הרבצתי להגה שמולי ואם הייתי יכול הייתי הורס את הרכב לגמרי. היא פשוט ראש בקיר! השתגעה לגמרי! מאיפה הרעיון ההזוי הזה שאהיה עם לוסי מאחורי גבה?
" הייתי צריך אותך מל, כי זה מה שאמור להיות בקשר. את אמורה לתמוך בי כשקשה לי! ואתמול נשברתי כמו ילד אחרי ששתיתי".
" מגיע לך! לא היית צריך לשתות בכלל". הרגשתי כאילו היא לה הקשיבה לי, היא לא מבינה מה אני מנסה להגיד לה! היא המשיכה להטיח בי אשמות שלא הקשבתי להן אפילו.
" מה כבר שבר אותך? יש לך הכול דניאל! החיים שלך הם כמו אגדה ואתה נולדת עם כפית זהב בפה!אז תפסיק עם ההצגות האלה והשטויות על זה שנשברת", וברגע שהיא אמרה את זה משהו בתוכי נשבר. ככה היא מכירה את זה? האם החודשיים שלנו ביחד לא לימדו אותה? האם היא באמת לא ראתה את כול הסבל שמסתתר מאחורי כול החיוכים שלי? האם אני אשם בזה כי אף פעם לא סיפרתי לה כלום?
" אז את כנראה לא מכירה אותי", מלמלתי ביאוש.
היא פתחה את הדלת ויצאה מהרכב, "מתברר שבכלל לא".

מאוכזב ומתוסכל נסעתי הביתה. מאז שהתקבלתי לקבוצה של ליברפול נראה כאילו המזל הרע רודף אותי. הקשר שלי עם מל הולך ומדרדר מרגע לרגע, בגלל שטויות וחוסר הבנה. הרגשתי שהיא השתנה במאה שמונים מעלות ונהייתי קרה ועצבנית כלפי.
כבר כמעט פניתי בעיקול של הרחוב שלי כשהפלאפון שלי צלצל. השם של לוסי הופיע על הצג ונשכתי את השפה התחתונה שלי.
" היי לו", עניתי.
"שלום גם לך ילד קיא", היא אמרה וגרמה לי לצחוק. " איך אתה אחרי אתמול?".
עצרתי את הרכב שלי בצד הדרך ונשענתי אחורה, עוצם את עניי, "מפוצץ במשככי כאבים".
הצחוק המתגלגל של לוסי נשמע מהצד השני, "אולי תבוא?".
וברגע שהיא אמרה את זה כדור אושר קטן התגבש אצלי בבטן. מיד עשיתי סיבוב פרסה ופניתי לעבר בית החולים בלי לשאול שום שאלה. הדבר היחיד שזכרתי בבירור מהערב הקודם היה את האחיזה החזקה של לוסי סביבי, היא חיבקה אותי במין חיבוק מגושם בזמן שבכיתי והקאתי את נשמתי. החיבוק הזה הרגיש כמו קסם, כאילו זה היה האזור הבטוח והמוגן שלי בחיים, באותו רגע לא היה אכפת לי לשבת ככה כול חיי.
נסעתי אליה וחשבתי רק על החיבוק שלה; האם הוא באמת כ"כ קסום או שהזיתי בגלל האלכוהול?
בכניסה לחדרה נעצרתי. סגרתי מאחורי את הדלת ונשענתי על המשקוף, משום מה פחדתי להסתכל עליה. פחדתי לראות את האכזבה בעניה כמו שראיתי בעני אחותה.
אבל לוסי בדיוק קראה ספר וברגע שנכנסתי היא סגרה והניחה אותו על השידה.
"היי אלכו" היא אמרה עם חיוך גדול שרק גרם לי לרצות לרוץ אליה ולהתעטף בזרועותיה הרזות.
"לוסי אני כ"כ כ"כ מצטער", לחשתי בזמן שהתקרבתי לעבר המיטה שלה. "אני פשוט…אני לא יודע מה קרה לי אתמול, שכחתי איך לשתות, הגזמתי. לא היית אמורה לראות את זה…"
"ומי היה מציל אותך סקוט?", עניה החומות והגדולות נעצו בי מבט שובב.
"ממה הצלת אותי בדיוק?", התיישבתי על מיטתה, קרוב מספיק כדי להריח את ריח הורדים שתמיד נדף ממנה.
"מהאבדון שלך…", היא אמרה את זה כל כך בלחש, כמעט כאילו לעצמה.
מהאבדון שלי? הורדתי את מבטי. מה בדיוק פלטתי לה אתמול? מה כבר סיפרתי לילדה הזאת?
"איך אתה?", קולה חזר לעצמו והיד שלה עלתה למעלה ונחתה על ראשי.
" משככי כא-"
אך היא קטעה אותי, " לא זה דניאל. איך אתה אחרי שנתת להכול לצאת?". היד שלה ליטפה אותי ועצמתי את עניי, הראש שלי חזר לעקצץ וניסיתי בכוח להיזכר על מה היא מדברת.
"אני לא זוכר בדיוק מה סיפרתי לך לוסי", מלמלתי במבוכה.
"זה בסדר…העיקר שהיום אתה מחייך", היא צחקה והבטתי ישר לתוך עניה. היה דמיון קל בינה לבין מל. אותו חיוך, אותן עניים. אך בלוסי עדין היה משהו ילדותי שהסרטן עוד לא הספיק לגזול ממנה.
" אני יכול לעשות משהו?", לחשתי והיא נהנה. ואז פשוט רכנתי אליה והנחתי את ראשי על החזה שלה, מקווה שהיא תבין. בשניה שעשיתי את זה לוסי משכה אותי אליה בחוזקה, ידייה עטפו אותי כמו בליל אמש ואז הבנתי את זה- זה באמת מרגיש מוגן וקסום, לא דמינתי כלום אתמול.
למשך כמה רגעים כול העולם סביבי נעלם, כול הבעיות, ואיתם אפילו מל. הדבר היחיד ששמעתי הוא פעימות ליבה של לוסי.
" מחר יש לך אימון ראשון", היא דיברה ואני סירבתי לענות לה, רק רציתי להקשיב לקולה.
איכשהוא היא כנראה הבינה אותי כי היא לא חיכתה שאענה, " אני מקווה שאתה לא באמת מרגיש כמו שאמרת לי אתמול".
"מה אמרתי לך?", לחשתי.
לוסי שתקה כמה דקות, הבנתי שהיא ניסתה למצוא ניסוח מתאים. "אמרת שאתה לבד, שאין לך אף אחד בעולם".
סיפרתי לה. סיפרתי לילדה הזאת הכול. אלוהים יודע מה עוד אמרתי לה!
"דניאל-"
"אני שלם עכשיו", מלמלתי והרגשתי את שפתיה על ראשי.
ישבנו כמה זמן מה, שותקים ומחובקים. רציתי לשאול אותה מתי משחררים אותה, ואיך הייתה הנסיעה לבית החולים אתמול, ואיך היא מרגישה..היו לי מליון שאלות והדבר היחיד שפלטתי היה: "רבתי עם מל".
עכשיו היה תורה של לוסי לשתוק ולתת לי לדבר. "היא לא מבינה אותי…היא חושבת שיש בנינו משהו. את מבינה עד כמה הזוי זה?".
לוסי נאנחה, "היא טיפשה. אל תדאג, היא תבין. אני אדבר איתה".
"אני לא רוצה לערב אותך לו…".
"ואני לא רוצה שיכאב לך בגלל שהיא אטומה כ"כ" , היד שלה…היד שלה זה הדבר היחיד שהרגשתי באותו רגע.
"כמה טפשי מצידה לחשוב שיש בנינו משהו, נכון?", לוסי דיברה. "היא הרי יודעת שאנחנו כמו אחים…אני כמו אחותך הקטנה, והיא? אתה נותן לה את כולך והיא מחפשת רק את הרע. אני אגיד לה דניאל, אני מבטיחה", הקול שלה רעד קלות.
"תגידי לה מה?", לחשתי.
"שאנחנו כמו אחים", היא החזירה בלחישה. ואז הרגשתי משהו רטוב נופל על פניי, והרשתי לעצמי להיות אגואיסט שוב ולא לשאול את לוסי למה היא בוכה, כי הדבר האחרון שרציתי הוא שהיא תפסיק ללטף אותי.