המלאך האבוד| פרק 14: מלאכים שיכורים

" מוכן דאניאל?", אדין עמד לידי, ספוג זיעה, וכהרגלו קיפץ במקום מהתרגשות.
אני עדין ניסיתי לסדר את הנשימה שלי וירקתי בלי סוף על כר הדשא. אף פעם לא נשארו לי אנרגיות אחרי האימון, אך היום הרגשתי את האדרנלין מציף אותי בלי סוף. האימון המסכם נגמר לפני חמש דקות וכולנו עמדנו דרוכים ומצפים למוצא פיו של יאן.
יאן כאילו בכוונה לא מיהר ונראה נינוח. הוא הרשה לנו לשתות, לנוח, ללכת להתפנות, הכול כדי למתוח את הסבלנות שלנו עד הקצה.
ניזכרתי ביום הראשון באיצטדיון הזה, כשיאן דיבר על אנשים שלא הצליחו והביט ישירות אליי, עד היום לא הבנתי למה עשה זאת. מאז עבר חודש וקצת, וכר הדשא הזה הפך לבית שלי- בית שפחדתי לאבד.
אחרי כרבע שעה שאדין קיפץ לידי יאן כיחכח בגרונו ושתיקה רועמת נפלה על כולנו.
" אז ככה", הקול העבה של יאן נשמע בוכל רחבי האיצטדיון. " אני מאוד מאוד מעריך את כולכם! השקעתם מאמץ אדיר בחודש האחרון וראיתי שיפור ענק אצל כולם. אך לצערי האקדמיה שלנו מוכנה לקבל רק עשרה מכם. אני מפציר בכם- בכול אלו שלא ישארו כאן – תמשיכו לנסות! תנסו שוב ושוב ושוב! בכולכם טעון כישרון עצום וחלקכם צריכים לעבוד עוד קצת כדי להראות אותו לעולם".
בעטתי באדין קלות והוא הפסיק לקפץ ונעץ בי מבט זועף, "ככה אני רגוע", הוא מלמל בכעס וחזר לקפיצות המעצבנות שלו.
" הבחור הראשון שהתקבל הוא כישרון אדיר שאני צופה לו עתיד זוהר אצלנו בקבוצה. אדין ברוך הבא לליברפול!" יאן חייך חיוך ענק ואדין נעמד דום, הוא נראה המום לגמרי. אני הייתי זה שדחף אותו קלות לעבר של יאן, שרקתי ומחאתי כפיים בטירוף. החזה שלי התפוצץ מגאה! אף פעם לא חשבתי שאהיה שמח כ"כ שמישהו אחר חוץ ממני יתקבל לאקדמיה.
" ריק אדמס, אנטוני סרחיו", יאן המשיך להקריא שמות ועוד ועוד מחיאות כפיים נשמעו מכול עבר.
בדיוק כשהתחלתי להרגיש את עצביי מאיימים להתפקע שמעתי את יאן קורא בשמי "דניאל סקוט!".
קיפצתי במקום בדיוק כמו אדין ומיהרתי ליאן ללחוץ לו את היד. הלחיצה שלו הייתה חזקה, "אני מצפה מימך להיות כוכב גדול יותר מאבא שלך", הוא לחש שלי וטפח על כתפי. מיהרתי לעבר אדין שכנראה שכח איפה הוא נימצא כי הוא זינק עליי ושנינו נחתנו בחבטה רמה על הריצפה; התגלגלנו מצחוק בזמן שיאן המשיך להקריא שמות ואדין לחש לי " אנחנו עכשיו ביחד לנצח", ולא יכולתי שלא לרחף ברקיע השביעי. החלום שלי התגשם! אני כדורגלן!!!
***

"נו דן תפסיק כבר לרחף ובוא לעזור לי!", פול גער בי ואני נאלצתי להפסיק לחלום בהקיץ.
"מה עוד נשאר לעשות?" שאלתי.
" רק לוודא שרוזי לקראת סיום ההכנות במטבח", פול אמר בזמן שירדנו במרגות לקומה הראשונה.
אחרי שחזרתי הביתה מהאימון המסכם פול חיבק אותי במשך רבע שעה, הוריד דמעה או שתיים, נאם עד כמה הוא גאה בי – ואז הוא החליט שחיביים לחגוג את זה ולארגן מסיבה ענקית כמו שהיינו עושים פעם.
אחרי כמעט חודשיים שבהם החיים שלי סובבו סביב אימונים- מל- ולוסי הגיע הזמן שאוכל להנות קצת ולהשתחרר.
כבר הספקנו להזיז,ביחד עם פרד הגנן שלנו, את כול הרהיטים בסלון שבצד המערבי של הבית. נסענו לחנות האולכוהול הכי טובה בעיר וקנינו את כול מה שהצלחנו להעמיס לרכב ואפילו עזרנו לרוזי הטבחית במטבח.
"סיימנו כמעט הכול", רוזי אמרה ברגע שאני ופול נכנסנו למטבח.
חייכתי לעברה, "יופי, תודה רבה רוזי. מתי כולם צריכים להגיע?".
פול משך בכתפיו, "הזמנו את כולם לקראת שבע, לא?".
ב'כולם' פול התכוון לכל חברי החדשים לאקדמיה שעברו ביחד איתי, לחברינו מבית הספר שלא ראיתי חודש וחצי, את החברים מהשכונה, ואת החברים החנונים של פול שלא באמת הכרתי.
ברגע שאנשים התחילו להגיע התקשרתי למל. היא הייתה הראשונה שידעה על המסיבה ושאלה לגבי כול אחד ואחד שיהיה שם.
" היי, את מוכנה?", הייתי צריך לאסוף אותה עוד חצי שעה מביתה.
" אמ.. דניאל אני חייבת לדבר איתך", כבר לפי הקול שלה ידעתי שמשהו לא בסדר.
נדרכתי, " קרה משהו?".
"לא, לא" מל נאנחה וכ"כ רציתי כבר לקבל ממנה חיבוק חם ואוהב, השתוקקתי לשמוע אותה לוחשת לי באוזן כמה היא גאה בי.
" פשוט… אני חושבת שאוותר".
" מה?", הרגשתי את הבטן שלי מתעוותת. האמת שהסכמתי לארגן את השטות הזאת רק כדי שאוכל להכיר את מל לכולם, כולל לכל החברים מבית הספר שעדין לא שמעו על כך שאנחנו יוצאים. רציתי להשוויץ בה, להראות לכולם כמה היא באמת יפה ומדהימה.
" אבל…מל אני-"
" דניאל אני באמת גאה בך. אני פשוט לא אוכל להנות שם באמת… אני לא סובלת אף אחד מבית הספר שלנו, אתה מכיר את הסיפור".
" אבל גם פול יהיה כאן! וכול שאר חברי הקבוצה שלי…ואדין! אני כול כך רוצה שתכירי את אדין…", שמעתי אותה נאנחת מאחורי הקו.
"בבקשה אל תעשה את זה לקשה יותר. יש לי גם מבחן ענק בביולוגיה עוד יומיים ואני חייבת להצליח בו. בבקשה תבין שלא הכול סובב סביבך".
הרגשתי כאילו כול מצב הרוח הטוב שלי נעלם בשניה, " מל…לא ידעתי על המבחן שלך, לא סיפרת לי בכלל. אני לא רוצה לגרור אותך בכוח פשוט מאוד רציתי להיות איתך".
" אם היית רוצה להיות איתי היית פשוט בא אליי והיינו ביחד עכשיו במקום לארגן את השטות הזאת", כמעט ולא זיהיתי את הבחורה שדיברה איתי בפלאפון. איפה מל שלי? מל הביישנית והחמה?
"מל…"
"אני מצטערת דניאל, אבל תבין אותי! אלה אנשים ששנאתי כול חיי, הם הפכו את החיים שלי בבית הספר לגיהנום".
למה היא כ"כ עקשנית? למה היא חושבת שאני עושה לה דווקא? היא לא מבינה שאני באמת צריך אותה ושלא אכפת לי מי יהיה כאן?
"מל אני צריך אותך…", הקול שלי נשמע שבור לפתע, כמה השפעה הייתה לבחורה הזאת עלי. "אני זקוק לך, בבקשה תבואי".
" דיי תפסיק להיות מפונק כ"כ. אני באמת לא רוצה לראות את כול הפרצופים האלה ואני צריכה ללמוד. תהנה לך עם החברים שלך" ואז היא פשוט ניתקה, ואני נשארתי עם מועקה בלתי מוסברת. ידעתי שהיא שונאת את כריסטיאן ואת שאר החברים שהיו נוהגים לצחוק עליה, אבל רציתי שתבין שהתקופה הזו נגמרה. עכשיו היא מל, מל שלי ואף אחד מהם לא יעיז להגיד לה מילה לא במקום.
יצאתי לסלון וראיתי שם כמה חברים מהקבוצה החדשה שלי, חייכתי אליהם והזמנתי אותם להרים כוסית לחיינו.
פול מזג לכולנו ונעץ בי מבט, כשכולם צעקו 'לחיים' הוא לחש לי "איפה מל?", ואני רק החזרתי לו מבט ורוקנתי את כול הכוסית בבת אחת.

בעשר בערב הייתי מפורק לגמרי, אני ואדין רקדנו באמצע הסלון כמו משוגעים. הבית שלי היה מפוצץ באנשים שאפילו לא הכרתי. כרגיל כול חברי לבית הספר הביאו איתם עוד חברים והמסיבה הקטנה הפכה למשהו מפלצתי. שמחתי שאנדרו נסע למחנה אימונים עם הקבוצה שאותה הוא מאמן, אחרת המשטרה כבר הייתה מפסיקה את המסיבה שלנו.
סיפרתי לאדין את מה שקרה עם מל, הייתי בטוחה שהוא לא הבין חצי כי המילים הסתבכו לי אבל בסוף הסיפור הוא חיבק אותי ומשך אותי לרקוד, ואני רקדתי כאילו אין מחר.
למרות כמות האלכוהול הנכבדת ששתיתי עדין חשבתי על מל, ידעתי שטעיתי הפעם. לא הייתי צריך להזמין את כול המפגרים האלה שצחקו עליה כול השנים האלה. ובכלל לא הייתי צריך לארגן את המסיבה המטופשת הזאת. הדבר היחיד שהייתי צריך הוא אותה, את החיבוק שלה – ובמקום זה מצאתי את עצמי רוקד מחובק ושיכור עם אדין.
היד החזקה של פול משכה אותי מתוך רחבת הריקודים המאולתרת שבסלון, הוא גרר אותי למסדרון וקרא בשמי כמה פעמים עד שהתפקסתי.
"דניאל! כמה שתית לעזעזל?!" הקול שלו נשמע כועס.
חייכתי חיוך טיפשי והראתי לו עשר עם האצבעות " ואת זה תכפיל במאה, פולוס" גימגמתי.
"מישהי באה לבקר אותך", פול סטר קלות על לחיי וברגע ששמעתי את המילה 'מישהי' התישרתי מיד, "מל פה?!".
פול צחק, "לא…אבל לוסי הפכה עולמות כדי לקבל שיחרור לכמה שעות".
"לוסי?", הייתי מופתע כהוגן. דיברתי איתה מיד אחרי שיצאתי מהאימון המסכם והיא נורא שמחה בשבילי. סיפרתי לה כמובן על המסיבה ואמרתי לה שאבוא אליה מחר כדי לחגוג, אף פעם לא חשבתי שהיא תבוא לכאן.
פול גרר אותי למטבח, ושם ראיתי את לוסי. טוב, ראיתי את לוסי כפול אבל זאת עדין הייתה היא – רזה כשלד, לבושה ג'נס וכמה שכבות של סוודרים.
" וואו סקוט אתה נראה זוועה", היא פלטה ואני הושטתי אליה יד.
היא שאלה את פול מה קרה לי בזמן שחיבקתי אותה, או יותר נכון בטח מחצתי אותה למוות.
"אחותך שברה לו את הלב", פול צחק ועזר לי לעמוד, הוא הביא לי כוס מים ופקד עלי לשתות.
" מל? מה קרה?", לוסי עזרה לי להתיישב.
"אמרה שאני דפוק ולא באה", יללתי.
לוסי פרצה בצחוק, היה לה צחוק מתגלגל כמו של מל. " טוב למזלך שהיא לא רואה אותך ככה, אחרת היא באמת הייתה שוברת לך את הלב".
מילמלתי משהו לא ברור ופול שאל אותה איך היא קיבלה שיחרור. בחצי אוזן הקשתי ללוסי שסיפרה שמצבה בסדר ושהיא מצליחה לצאת לטייל וללכת ברוב שעות היום. " שכבתי כול היום במיטה כדי שיהיו לי כוחות להיות כאן שעתיים".
" תודה שבאת, בובה" מלמלתי ושמעתי אותה ואת פול שואגים מצחוק.
אני לא זוכר איך חזרתי לסלון, או מה קרה בהמשך הערב. אני זוכר את עצמי שר עם כריסטיאן קריוקי על השולחן בסלון. את אדין רוקד עם לוסי, את פול רוקד עם חברי לקבוצה. אני זוכר הרבה בנות שאף פעם לא ראיתי, את סוזן שאמרה לי משהו ואת הדאגה ללוסי שהתערבבה עם האלכוהול.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי לבד בחצר, שוכב על הדשא עם דמעות זולגות מעני.
חשבתי על כול החודש האחרון, על השעות הרבות שהשקעתי בכדורגל. מה זה נתן לי? אז כן התקבלי לאקדמיה שממנה אני יכול לנשור בכול שניה. לא השגתי שום אושר, להפך, הרגשתי ריק. אבא שלי לא גאה בי…בעצם הוא אף פעם לא יתגאה בי. אין לי אף אחד לשתף בו את השמחה שלי, חוץ מפול שגם ככה נאלץ לסבול אותי רק כי אנחנו גרים באותו בית.
הצחוק שלי התערבב עם הדמעות. יש לי בית מלא בכמה עשרות אנשים ולא, אחד מהם לא באמת אכפת ממני! אני לבד…לגמרי לבד בעולם הזה.
ראיתי את אמא שלי לנגד עניי יושבת על ריצפת חדרה עם סכין גילוח בידיה, טיפות דם נופלות על הריצפה הלבנה.
" אני לא הייתי סיבה מספיק טובה כדי שתישארי בחיים אמא?", צעקתי לאוויר הלילה הקר.
זעם. הרגשתי זעם ממלא כול תא ותא בגופי. למה היא לא רצתה להילחם? למה לא היה לה אכפת ממני? היא כ"כ אהבה את אנדרו שהכול התגמד לעומתו?
כולם עוזבים אותי. אין אף אחד שאני מספיק חשוב לו כדי שישאר….
אפילו מל! מל! הבחורה שאין לה כלום בחיים האלה הסתובבה ממני כי אני כזה מטומטם!!!
לפתע שמעתי צעדים מתקרבים לעברי ואז הרגשתי שמישהו דוחף לי בקבוק ליד והזזתי את ראשי מצד לצד, " אני לא רוצה יותר", קירקרתי. לא שתיתי אלכוהול בזמן האחרון והערב הגזמתי בטירוף, הרגשתי כ"כ רע. איבדתי תחושת זמן ויותר מכל נתתי לכל המחשבות הרעות להציף אותי ולהשתלט עלי.
"זה מים", קול שברירי אמר ודחף לי את הבקבוק בכוח עצום.
" לא הלכת עדין לו?", לא היה לי כוח לדבר, סובבתי את הפנים ממנה כדי שלא תראה את הדמעות שלי.
"אני הולכת עכשיו סקוט. רק רציתי לבדוק שאתה בסדר".
"אהמ", מלמלתי ולקחתי לגימה קטנה מהמים שהיא הביאה לי.
" שתית יותר מידי וקפוא בחוץ. בוא אני אעזור לך להיכנס הביתה", לוסי אמרה והרגשתי את ידייה מנסות להרים אותי.
נאנחתי וקמתי על רגליי, הרגשתי כמו אחרי אימון של שבע שעות שלמות – רגליי צמר וכאב ראש רצחני.
"תשתה", הרגשתי את ידה הרזה נכרכת סביבי.
לגמתי עוד כמה לגימות, ראשי הסתחרר במהירות ובחילה עלתה במורד גרוני. "את לא באמת תצליחי לסחוב אותי לו-" ואז זה קרה; התחלתי להקיא על כר הדשא, ועל לוסי.
"אלוהים ישמור דניאל!", היא צעקה והתכופפה ביחד איתי, עדין מחזיקה אותי.
הרגשתי שאני מקיא את כול מה שהיה בתוכי, את כול האלכוהול, את כול הלחץ,הכעס והעצב שנאגרו בי. אבל ההרגשה הרעה לא עברה, שנאה עצמית געשה בי. מה אני עושה? למה השתכרתי ככה? למה אני נותן ללוסי לראות אותי במצב כזה? אני זה שאמור לדאוג לה! היא ילדה בת שש עשרה לעזעזל! ואני מתנהג כמו חמור שמשתכר ומקיא. לא פלא שאנדרו חושב שאני כישלון, לא פלא שאמא שלי העדיפה למות ולא לגדל אותי. לא פלא שמל לא באה! בטח גם היא כבר הבינה עד כמה אני חסר ערך.
"דניאל תסתכל עלי", לוסי תפסה את פניי בידייה וניגבה את עניי ואת פי מלא הקיא.
הזזתי אותה, "תפסיקי, תפסיקי לגעת בי".
"היי, היי מה יש?", המבט הדואג שלה שבר אותי והתחלתי לילל כמו תינוק. נראה כאילו ללוסי לא אכפת, היא התיישבה לידי וחיבקה אותי חזק, מלטפת את ראשי.
" אני כישלון לוסי…אני פשוט כישלון" מיררתי בבכי.
" לא! דיי תפסיק בבקשה! זה האלכוהול שמדבר מתוכך. דיי דניאל אתה מדהים, תזכור את מה שחגג היום! אתה כדורגלן! אתה שומע אותי? כדורגלן".
" אין לי כלום…", הררגשתי את הלב שלי נקרע, את כול הגוף כואב. " את יודעת שאין לי אף אחד בעולם הזה? אבא שלי מתפלל כול לילה שאדרס למוות…ו…ו…ואמא שלי….אמא שלי העדיפה למות לוסי! ההורים שלך כ"כ דואגים לך….לי אף אחד לא…".
לוסי חיזקה את החיבוק שלה, באותה רגעים הרגשתי שהיא חזקה ממני פי שניים. היא נתנה לי שוב את בקבוק המים כדי שאשתה וליטפה את ראשי, "תוציא החוצה…תוציא הכול החוצה".
אני לא יודע כמה זמן ישבנו ככה; אני ממרר בבכי כמו ילד בן ארבע שלא קיבל את הצעצוע שרצה, ולוסי שמשקלה כרבע משלי, מחזיקה אותי כאילו אני תינוק.
הדמעות לא הפסיקו לרדת, האגשתי אבוד ולגמרי לבד. נכנסתי להיסטריה אמיתי, בקושי הבדלתי בין מציאות לבין הדמיון הפרוע שלי.
"לוס…לוסי", מילמלתי והיא רק הידקה את זרועותיה סביבי ונתנה לי את בקבוק המים.
"תנשום עמוק דניאל, תנשום". שמעתי את הקול שלה כאילו מרחוק, כמו גלגל הצלה שנזרק אליי ברגע הכי קשה. ונשמתי…עשיתי בדיוק את מה שהיא אמרה עד שהנשימות שלי הסתדרו והעירפול התחיל לעבור.
"בסדר?", היא לחשה ואני הצלחתי להנהן עם הראש לאט.
היא חיטטה בכיס של החולצה שלי והוציאה משם את הפלאפון שלי, היא התעסקה איתו כמה דקות ואז אמרה משהו שנישמע כמו 'אנחנו בחצר, תבוא'. אחר כך היא החזירה את הנייד שלי לכיס ומלמלה בשקט, "תכף פול יבוא לעזור לי לקחת אותך לחדר".
אחרי כמה שניות ראיתי את פול עומד מעלי, הוא עזר ללוסי להרים אותי בלי לומר מילה ושניהם סחבו אותי כול הדרך עד לחדר שלי. מלמטה עדין יכולתי לשמוע את המוזיקה הרועשת ואת צחוקם של חבריי.
פול ביקש שלוסי תישאר איתי עוד כמה דקות עד שהוא יסיים את המסיבה ויפזר את כולם הביתה. ואז הוא נעץ בי מבט חמור ויצא מהחדר.
התיישבתי על הריצפה, נשען על המיטה שלי. הראש שלי הלם מכאב, הכול עדין הסתחרר מסביבי לא ידעתי מה קרה לי, יכול להיות ששתיתי כ"כ הרבה?
לוסי התיישבה לידי בלי לומר מילה, שמעתי אותה נאנחת עמוקות ורק אז הבנתי לכמה מאמץ גרמתי לה באותו ערב.
"לוסי?".
"אני בסדר,באמת" היא הניחה את ידה על ידי. " רק רציתי שתדע שכול מה שאמרת לי בחוץ הוא לא נכון. כולנו מאבדים הרבה בחיים האלה, ומצד שני אחנו גם מקבלים המון. אז נכון, לקחו לך את אמא שלך בגיל מאוד צעיר וזה לא הוגן. זה גם לא הוגן שאתה ואבא שלך בכלל לא בקשר, קשה לגדול בלי הורים. אבל תסתכל מסביבך, יש לך פה משפחה שלמה שמורכבת מגננים,טבחים, שומרים…הם גילדו אותך! שיחקו איתך,צחקו ובכו איתך! אף פעם לא היית לבד!!!", היא עצרה כדי לקחת נשימה עמוקה והמשיכה : " ופול? פול יתן את החיים שלו בשבילך. הספיקה לי רבע שעה איתו כדי לדעת כמה הוא אוהב אותך, כמו אח. אתה כול העולם שלו בדיוק כמו שהוא כול העולם שלך! ואתה זכית בבן אדם מדהים שאוהב אותך ללא תנאים! ובנוסף לכל אלה גם זכית בכישרון אדיר והיום סוף סוף הפכת לשחקן מקצועי! ואני רואה כמה חברייך לקבוצה אוהבים אותך! ראיתי את הבחור ההולנדי הזה שתוך חודש נהייה חבר טוב שלך. למה אתה לא רואה את כול זה?".
משכתי בכתפיי, ההשפעה של האלכוהול התחילה לרדת ובושה איומה הציפה אותי.
"ויש לך את מל, סקוט! אל תיהיה טיפש! היא לא הלכה מימך והיא לא חושבת שאתה כישלון. היא מאוהבת בך עד מעל הראש- ותאמין לי שאני יודעת כי אני אחותה", היא הביטה בי וסוף סוף הצלחתי להסתכל לתוך עניה.
"ויש לך אותי", היא אמרה לבסוף " ותאמין לי שאני באמת יכולה לכעוס על החיים האלה. לי באמת אין כלום, ואני חיה במחשבה שכול יום יכול להיות היום האחרון שלי. ואני חייה עם המחשבה שאני נטל להוריי, לאחותי. אני חיה עם המחשבה שלקחתי את הכול מהם, את ההנאות שלהם בחיים, את כול הכסף, שברתי את המשפחה הנורמלית והמאושרת שהייתה לי לחתיכות קטנות בגלל המחלה הארורה הזאת! אתה חושב שלי לא רע? כול הכאב שאני חווה כול יום?".
היא הפסיקה, עצמה את עניה ולקחה נשימות עמוקות. ראיתי שקשה לה, היא התעייפה מאוד היום והכול בגלל הטיפשות שלי.
" יש לי מליון סיבות לכעוס על החרא חיים שלי", לוסי לחשה, "אבל למדתי להגיד תודה על הדברים הטובים הקטנים שיש לי".
בדיוק כשלוסי סיימה לדבר דלת החדר נפתחה ואדין נכנס לחדר, "דאניאל!!", הוא זינק והתיישב לידי, נוגע לי במצח.
" פאול אמר לי שאתה כמעט מת", היד השניה של אדין נחה על ליבו, "ואני כמעט מת אחרייך!".
לא הצלחתי להחזיק את עצמי יותר, מבטי פגש את של לוסי ופרצנו בצחוק. חיבקתי את שניהם חזק אליי, "אני אוהב אותכם, באמת! אתם הדבר הכי טוב שיש לי".
פול נכנס לחדר שניה אחרי המילים שאמרתי ונעץ בכולנו מבט זועף, " אני רוצח אותך היום דניאל!", הוא מלמל ואז הסתכל הביט בי, ראה את כול הקיא מרוח על כול בגדיי ואת החיוך הקטן שנפרס על שפתיי.
"פאול למה אמרת לי שדאניאל כמעט מת?", אדין שאל וגם פול לא הצליח להחזיק את צחוקו.
הוא הצטרף לחיבוק המשותף שלנו ואני הבנתי ששלושת האנשים האלה הם האנשים שיצילו אותי מהתהום במשך כול חיי, עם כול העירפול של האלכוהול, כאבי הראש, הבושה והבחילה ששוב אחזה בי אמרתי להם דבר אחד : " אתם המלאכים שלי, תודה לכם".
" מלאכים מכוסים קיא יש רק במדינה הקקה הזה…", מלמל אדין, ואני פרצתי בצחוק מלווה עם דמעות.