המלאך האבוד | פרק שמיני : ברוך הבא.

שיחקתי עם העיפרון שבידי, בוהה בתרגיל הארוך שכתוב במחברת שלי.
נאנחתי, מי הדפוק שהמציא מתמטיקה?! ולמה לעזאזל אני צריך לשבור את הראש על תרגילים מטופשים?
המחוגים של השעון לא זזו ואני הבטתי בייאוש לעבר שאר חברי לכיתה, כולם נראו כמוני; רכונים מעל המחברות ומיואשים באותה מידה. עניי שבו לסקור את הנתונים של התרגיל. לא, עדין אין לי תשובה, זה עדין ניראה כמו קשקוש אחד גדול.
עניי פזלו לעבר התאריך שהיה רשום בראש המחברת, הראשון באוקטובר. הזמן טס.
רק לפני שבוע חזרתי מהביקור הראשון שלי אצל לוסי, ונראה כאילו עברו שנים מאז.
לוסי הייתה בלתי ניתנת לתיאור, נערה בת שש עשרה בסך הכול שנלחמת בסרטן מאז גיל שבע. כשאני מדבר איתה אני מרגיש כאילו היא נערה בוגרת, לעיתים אף בוגרת יותר ממני, שעדין מאמינה ולוחמת. יש לה שאיפות ורצונות והיא עקשנית כ"כ. אף פעם לא חשבתי שאפשר לפתח שיחה עמוקה עם מישהי בת שש עשרה – כול הנערות בגילה, בעיקר אחותו של כריסטיאן, נראו לי טיפשות ורדודות.
חיוך מטופש עלה על פניי בדיוק כשהצלצול נישמע. שמטתי את העיפרון וקפצתי ממקומי, תודה לאל שהסבל ניגמר, הולכים הביתה!
דחפתי את כול דבריי לתיק ומיהרתי החוצה, נעצר במסדרון מול הדלת המקבילה, כיתת המצטיינים במתמטיקה – בה מין הסתם למד פול.
אחרי כדקה גם הדלת שלהם נפתחה ופול יצא החוצה, מפהק.
"נו, איך היה הבוחן?" שאלתי.
"בוחן?", פול הרים גבה "אה…הבוחן! נחמד, קיבלתי מאה" הוא אמר בחיוך ואני גלגלתי עניים. זה כ"כ לא הוגן שיש אנשים שלא מזיזים אצבע ומוציאים מאה במתמטיקה בזמן שאני לא מפסיק להיכשל.
הפניתי לו את גבי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה לחצר כשפול תפס בתיק שלי וגרם לי לעצור, "היי מל!", שמעתי אותו אומר והסתובבתי מיד.
היחסים שלי עם מל השתפרו פלאים מאז הביקור שלי אצל אחותה. היא התחילה להגיד לי 'שלום' במסדרון כשחלפתי על פניה ולעיתים אף חייכה.
"היי פול!", היא חייכה אליו והתקרבה לכיווננו. "אז איך היה הבוחן? לי הלך ממש קל."
עכשיו היה תורי להרים גבה, ממתי מל ופול מיודדים בכלל? תמיד ידעתי שהם באותם שיעורים אבל לא חשבתי שהם מדברים בניהם.
דחפתי את החבר הכי טוב שלי לצד, "כן, כן. שמענו על הבחנים שלכם וכמה קל היה לכם…בלה בלה בלה", להפתעתי מל צחקה.
"מה שלומך דניאל?", היא פנתה אלי בחיוך.
"אה…בסדר," הייתי מופתע שהיא התחילה לדבר איתי. אותה מל לפני שבועיים ברחה ממני כאילו אני רוצח סידרתי.
"אוה! דרך אגב, אתם זוכרים שהיריד השנתי מתקרב, נכון?", היא המשיכה לדבר ואני שמתי לב שהיום השיער הארוך שלה פזור וניראה מטופח יותר מבדרך כלל.
"כן", פול ענה במקומי.
"יופי! אז חשבתי שאם במקרה ויהיה לכם זמן פנוי אתם יכולים לעזור לי בהכנות? בכל זאת, הכספים הם למסיבת הסיום שלנו".
"אה..- ", פול פתח את פיו לענות.
"בטח! אנחנו נשמח לעזור! מתי שאת צריכה!", עניתי במקומו והוא תקע בי מבט נרגז.
"באמת?! תודה רבה! אז…אז אני אדבר אתכם!" והיא מיהרה ללכת.

"נו, קדימה! תזדרז כבר, בוא נלך הביתה!" משכתי את פול בשרוול מעילו בדרך לחנייה. היום, בדרך פלא, הוא הסכים לנסוע איתי ברכב.
"בסדר, בסדר. מה הלחץ?!", הוא התנער ממני וצחק.
"השיער שלי יירטב! אתה לא רואה שיורד גשם?!", מלמלתי ברוגז, שנאתי שלוקח לו כ"כ הרבה זמן תמיד.
"בסדר, פרינססה שכמוך. בוא נלך לפני שתהרס לך התסרוקת", פול המשיך לצחוק עלי כול הדרך עד למכונית שלי.
כשנכנסתי פנימה וחגרתי חגורה הוא עדין חייך חיוך דבילי.
"טוב, הבנו את הבדיחה", התנעתי את האוטו והדלקתי את החימום.
פול הביט בי כמה דקות עד שעזבתי את החנייה של בית הספר ונכנסתי לכביש במהיר. "נו, מה?!" שאלתי בעצבים.
"כלום. השתנת דניאל…"
"נו מה עכשיו? אל תתחיל שוב ב- "
"אני לא מתחיל שוב. אני אומר שהשתנת…לטובה". פול חייך אלי ונאבק להוריד את מעילו.
משכתי בכתפיו ולא עניתי, לא השתנתי…לא יכולתי להשתנות.
"ומה יש לך עם מל?", הוא שאל .
"כלום."
פול הביט בי בפקפוק, "אם אתה אומר".
"אוף! תשתוק כבר ותן לי לנסוע בשקט! חתיכת קרצייה!".
הגענו הביתה תוך רבע שעה. במשך כול אותו הזמן פול לא הפסיק לקשקש על הבית ספר, אני רק הנהנתי והקשבתי בחצי אוזן.
"נו…רד כבר!", צחקתי כשראיתי שחברי לא מתכוון לרדת בקרוב.
"אתה לא יוצא גם?", פול שאל בבלבול ופתח את הדלת, אוויר קפוא נכנס לתוך המכונית וגרם לי לרעוד.
"לא. אני נוסע ללוסי" דחפתי אותו קלות, מסמן לו למהר ולסגור את הדלת.
"הופה!", פול קפץ מהמכונית ושרק, " אין לי כלום עם מל", הוא חיקה אותי וטרק את הדלת מאחוריו, אני נאנחתי ונערתי את ראשי, חיוך עלה על פניי. כמה שאהבתי את פול!
חיכיתי עד שייכנס לתוך הבית ואז עשיתי סיבוב פרסה, מתחיל לנסוע בכיוון ההפוך, לעבר בית החולים.
זיכרון ישן ומתוק עלה לפתע בראש. הגן שלי, זיכרון כה ישן שבקושי יכולתי לזכור את הפרצופים של הסובבים אותי.
הגן היה בנוי מחדר גדול אחד, שבזמנו ניראה לי ענקי בגודלו. ישבנו, כול התלמידים, במעגל מסביב לגננת. שעת ריכוז.
אני עמדתי באמצע המעגל וסיפרתי על עצמי. זכרתי את ההתרגשות שהציפה אותי אז. כול הילדים היו מרותקים אלי, מחכים לשמוע מה אומר, כמו במשך כול חיי, צמאים למושא פיו של הילד שאביו כדורגל מפורסם.
"אבא שלי משחק כדורגל!" אני זוכר שאמרתי כשהייתי צריך להציג את משפחתי הקטנה, הילדים התחילו להתלחשש.
"אמא שלי עושה פיסולים", אמרתי והגננת הניחה יד על כתפי "פסלים חמוד, אמא של דניאל היא אמנית שהמפסלת!", היא תיקנה אותי.
"ויש לי אח אחד!" אמרתי ובזאת פניתי ללכת למקומי אך הגננת עצרה אותי.
"אח? דניאל, חמוד. אין לך אח…" היא דיברה בקול רך, כאל מישהו שלא מבין לעומק את דבריה.
הזעפתי את פניי, "בטח שיש לי! הינה!" הצבעתי קדימה על ילד עם שיער בלונדיני ועניים שחורות וגדולות שישב ליד הכיסא הריק שלי "פול הוא אח שלי!". פול חייך אלי בעידוד והגננת פלטה צחקוק והנידה בידה בביטול.
"כמובן, כמובן. איך יכולתי לשכוח את החבר הכי טוב שלך", מלמלה בנימה מזלזלת.
הזיכרון התפוגג לאט לאט ועניי חזרו לכביש המהיר והרטוב. חייכתי, באמת זכיתי באח, תמיד הרגשתי שהיה לי אח, ועל כך הייתי אסיר תודה לעולם.

את לוסי הספקתי לבקר שלוש פעמים במשך השבוע החולף. כל הזמן הבטחתי לה לבוא ותמיד קיימתי.
חניתי את המכונית בחניה של בית החולים, ממהר לצאת. היה משהו בילדה הזאת, משהו שלא יכולתי להסביר.
ומה עובר על פול? ממתי הוא חושב עלי ועל מל? זה כ"כ מטומטם.
מה לי ולה? לי יש את סוזן, אל על פי שהיא קצת מטומטמת היא החברה שלי. ומל, מל פשוט לא ברמה, עד כמה שקשה להגיד את זה.
נכנסתי למסדרון הארוך שכבר נהיה מוכר, הלכתי במהירות למעליות לוחץ במהירות על הכפתורים ואז יוצא למסדרון נוסף, הפעם אף ארוך יותר.
הדלת של לוסי הייתה פתוחה כהרגלה, אך בכל זאת נקשתי וכששמעתי את קולה אומר "כן?" דחפתי אותה ונכנסתי פנימה.
לוסי ישבה על המיטה ונראתה חיוורת מהרגיל, אמא שלה ישבה לידה עם עניים נפוחות מדמעות.
"אה…אני מצטער על ההפרעה", מלמלתי ואמה הרימה את מבטה לעברי.
חיוך עייף עלה על שפתיה, "אה, אתה בוודאי דניאל!", ולפני שהספקתי להוציא מילה נוספת מהפה היא התנפלה עלי בחיבוק מוחץ ולחשה "תודה לכם!".
הייתי קצת המום כשהיא עזבה אותי, נפנפה ללוסי והבטיחה שתחזור עוד מעט.
הדלת נטרקה מאחוריה ולוסי הושיטה את ידה לעברי, "היי".
"הי!", התעלמתי מהיד המושטת שלה ובמקום זאת כרכתי את זרועותיי סביבה, משום מה הייתה לי הרגשה רעה, משהו קרה.
"איך את?", התיישבתי לידה והיא המשיכה לחייך, מהנהנת בראשה כאומרת 'בסדר'.
"אה…", איך אני אמור לשאול אותה את זה?
"אני בסדר דניאל", היא נאנחה ונשענה אחורה, ענייה נסגרו בעייפות, "רק עייפה קצת".
הסתכלתי עליה ולא יכולתי שלא להיזכר באמא שלי, ראשה תמיד נשען על הכרית מאחוריה, ענייה עצומות. אני זוכר שתמיד פחדתי שפתאום תפסיק לנשום.
הרגשתי משיכה בשרוול ופניתי להביט בלוסי. עיגולים שחורים מתחת לענייה, שפתיים לבנות וסדוקות, עצמות לחיים בולטות ועור חיוור בצורה חולנית.
"אני בסדר", היא אמרה שוב "אני פשוט צריכה תורם בדחיפות".
"אני יודע", פלטתי. מה הייתי יכול להגיד? שכמעט ולא אפשרי להשיג באנגליה תורם? שכ"כ הרבה אנשים מחפשים וכמעט אף אחד לא מוצא?
אנדרו דווקא שמח לעזור ללוסי, חשדתי שזה בגלל שפול דיבר איתו, הוא יצר קשרים עם האנשים הנכונים, ועכשיו נותר רק לחכות לתשובה.
"אנחנו עושים כול מה שאפשר", לחשתי לה בחזרה.
"אני יודעת", היא חייכה וענייה נפקחו, עניים חומות וגדולות שעדין נישאר בהן ברק.
"רק…אם משהו…אני רוצה שתעזור למל, טוב? היא…היא לא תצליח לבד ו-", לא נתתי לה להמשיך, עטפתי אותה בחיבוק ונשקתי לראשה הקירח.
"אני לא אצטרך לעזור לה כי את לא הולכת לשום מקום, שמעת?", אמרתי בלחש, מילים שכ"כ רציתי להאמין בהם. היא מלמלה משהו שלא הצלחתי לפרש אך הייתי כמעט בטוח שזה היה 'תודה'.
יצאתי מחדרה של לוסי אחרי כשעתיים. השיחה בנינו זרמה כרגיל אך שמתי לב שהיא חלשה יותר, עייפה יותר ושקשה לה להתרכז בדברי.

הלכתי במסדרון לעבר הקבלה, נחוש בדעתי לשאול לשמו של הרופא של לוסי ולבדוק מה מצבה.
ואז, בחדר ההמתנה הגדול יחסית שהיה לקומה השלישית, ראיתי את אמא של לוסי, איזבל, עומדת בגבה אלי ומדברת עם רופא שנראה בסביבות גיל השישים שלו, על פניו הייתה נסוכה הבעת רחמנות.
ניגשתי עליהם במהירות, נעמד ליד איזבל. ברגע שפניה נגלו לפני ראיתי שהיא בוכה. היא מיהרה למחות את הדמעות ברגע שראתה אותי.
"דניאל…", היא פלטה בקול חנוק, "זה ד"ר אקיסטון, הרופא של לוסי", היא משכה באפה ושבה למחות את ענייה האדומות.
ד"ר אקיסטון הנהן לעברי, "אתה עושה דבר מבורך".
אבל לא רציתי לשמוע כמה מבורכים המזומנים שלי, רציתי להבין מה מצבה של לוסי.
"מה קרה?" שאלתי ישר, בלי ללכת סחור-סחור.
"הזמן אוזל לנו", כנראה שגם ד"ר אקיסטון לא אוהב מילים מיותרות.
איזבל שבה להתייפח לידי ואני נעצתי בה מבט. אישה שהייתה נמוכה ממני בהרבה, רזה ולבושה בטרנינג ישן. למרות המראה המרושל שלה ראיתי מול עניי גיבורה, אם שנלחמת על חיי ביתה.
"איזבל", לחשתי לעברה, "אני נישבע לך שאנחנו נציל אותה. אסור לאבד תיקווה, לא עכשיו", אמרתי את מה שישב על ליבי.
"מילים כדורבנות בחור צעיר", ד"ר אקיסטון טפח על כתפי ואז התנצל ופנה לטפל בזוג הורים צעירים שנראו אבודים לא פחות מגברת דולסון.
"אני אהיה חייבת לך כול חיי", איזבל דולסון פנתה אלי בחיוך קטן. הנהנתי לעברה ומשכתי בכתפי, "שטויות".

נסעתי הביתה כמה דקות מאוחר יותר, מנסה לתפוס שליטה על גופי ולהפסיק את הרעד שתקף את ידי.
שנאתי את כול מה שקשור לבתי חולים, שנאתי להרגיש חלש ופגיע. שנאתי לפחד לאבד מישהו.
לרגע כעס בעבע בי על עצמי, למה נכנסתי לתוך זה? אם לא הייתי מכיר את לוסי לא היה לי אכפת מה יקרה לה. לא הייתי לחוץ במשך כול שעות היום והלילה שמה אקבל שיחת טלפון שתודיע לי שהיא נפטרה.
לא. היא לא יכולה למות. סבלתי יותר מידי במהלך חי, אמא שלי שעזבה בגיל צעיר כ"כ מאותו סרטן ארור. אבא שאיבדתי לטובת חיי החברה שלו. חברים שאף פעם לא היו לי כי פחדתי שגם להם יקרה משהו, שיפנו לי גב או שימותו פתאום.
היה לי רק את פול, אדם אחד במשך כול חיי שדאגתי לו. ולא היה למה לדאוג, פול היה בריא ועם ראש על הכתפיים.
ועכשיו, עכשיו הכנסתי את עצמי לעוד סיפור עצוב של משפחה שהולכת ומתרסקת, כמו שהמשפחה שלי התרסקה לפני כמה שנים.
חייבים להשיג תורם. חייבים להשיג מישהו שיכול לתרום ללוסי מח עצם. אני לא יכול לתת גם לה למות.
השער הענק שהוביל לביתי היה פתוח משום מה, החניתי את האוטו ויצאתי לסגור אותו לבד- מעוצבן על השומר שהשאיר אותו פתוח.
הבית היה ריק כרגיל. תמיד חשבתי ששלוש קומות לשלושה אנשים זה יותר מידי.
הסלון המרכזי היה ריק מנפש חיה, הסתובבתי עוד כרבע שעה בקומת הקרקע מנסה למצוא מישהו.
אף אחד. בטח כול המשרתים התפזרו לבית הקטן שלהם שנימצא מאחורי הבית שלנו. פול בעבודה ואנדרו…למי אכפת מאנדרו?
מצאתי את דרכי לסלון המזרחי והקטן יותר שלנו, האח דלקה ואני התיישבתי על הכורסא האדומה והגדולה, שוקע במחשבות.
שנאתי את הבית הזה, הכול בו הזכיר לי ימים מאושרים שכבר לא כאן.
ימי ההולדת שלי שתמיד נחגגו ברב פאר, מאות ילדים ומבוגרים שיושבים בחצר הענקית, ליצנים ורקדנים.
אנשים בכול מקום, בבריכה, במדשאות ואפילו במגרשים.
ערמת מתנות בשבילי על שולחן גדול ואני, ילד קטן עם עניים ירוקות וגדולות, מתרוצץ לכאן ולכאן, מאושר.
היום החצר שלנו אף פעם לא מלאה באנשים, בעצם אף אחד לא דורך שם חוץ מהגנן שלנו. בשביל מה כול הפאר הזה עם הבית מלא בזיכרונות מרירים ועצב תמידי?
"אה…חשבתי שראיתי מישהו נכנס לכאן", נשכתי את שפתי למשמע הקול, אנדרו.
"אתה הדלקת את האח?", שאלתי והתרוממתי, קצת מוזר לראות את אנדרו אחרי שלא ראיתי אותו שבועיים.
הוא לבש חלוק בית ונראה עייף מהרגיל.
"כן", הוא אמר והתיישב על כורסא אחרת.
פניתי ללכת ולא להיכנס איתו לעוד וויכוח קולני שיסתיים בקללות משני הצדדים אך בדיוק כשעמדתי לעבור את הסף שמעתי את קולו, "דניאל!".
"מה?", שאלתי במרמור, עדין עם גבי אליו.
"אל תהיה פוץ, תחזור לכאן!", הקול השחצני הזה הוציא אותי מדעתי, אבל…זה בעצם היה גם הקול שלי.
אגרפתי את אגרופי וחזרתי לחדר, נעמד מול אנדרו.
"נו?", שאלתי בחוסר סבלנות. כמובן שאנדרו צקצק בלשונו ומלמל כמה אני חוצפן וכפוי טובה לפני שניגש לנושא.
"אני חושב שמצאתי תורם לילדה שאתה מטפל בה", הוא אמר לבסוף. ילדה שאני מטפל בה? רציתי להתחיל לצעוק עליו אך לאט לאט הבנתי מה הוא אומר. התיישבתי על מסעד הכורסא עליה ישב אנדרו.
"באמת?!", לרגע שחכתי שאני והוא אויבים.
אנדרו גלגל עניים ודחף אותי, "אתה תשבור את הכורסא!", הוא נאנח.
"כן, באמת. בעיר שפילד יש מישהו שמתאים. בהתחלה הם לא רצו אבל כסף הוא דבר גדול! כמובן שצריך לבדוק את זה לעומק …אבל אני חושב שניצחנו הפעם", הוא הגניב אלי חיוך קטן שנעלם מיד כלא היה.
"אה…תודה אנדרו", מלמלתי, בעיקר כי לא ידעתי מה אפשר לומר לו.
"כן…שיהיה", הוא נפנף בידו כאומר לי להסתלק, אך באותו רגע לא היה אכפת לי כמה אני שונא אותו וחיוך גדול עלה על פני, יש אפשרות שלוסי תחייה!!!
"אהמ", אנדרו השתעל קלות ואני פירשתי את זה כסימן ללכת אך קולו שוב עצר אותי.
"מזל טוב, דניאל. מתברר שבכל זאת יש בך משהו מיוחד".

עליתי במדרגות בקפיצות שימחה, הייתי מאושר. אולי באמת ניצחנו הפעם. לא הבנתי למה אנדרו התחיל פתאום להתעסק בזה אך בסוף בחרתי להאמין שאולי הוא כן מתחרט על מות אימי במידה מסוימת או שאולי פשוט אין לו משהו טוב יותר לעשות.
נכנסתי לחדר שלי עם חיוך גדול, צנחתי על המיטה והתחלתי להריץ בראשי את היום למחרת, אני הולך להודיע למל שכמעט בטוח שהצלחנו למצוא תורם לאחותה.
פתאום עלתה בראשי המחשבה שאולי כדאי לנסוע ישר לביתה, עכשיו.
זינקתי מהמיטה ואז נזכרתי שאין לי מושג איפה היא גרה וחזרתי לשבת. מבטי נדד בחדר, מנסה למצוא תשובה.
ואת קלטתי את זה, פתק קטן על השולחן שלי.
"דן, תתקשר למספר הזה", נכתב בכתב המסורבל של פול ומתחת היה רשום מספר טלפון.
'מה לעזע-' לקחתי את הפלאפון שלי והתקשרתי. אולי זה הפלאפון החדש של פול?
"הלו?", שמעתי קול גברי מאחורי הקו.
אה…מי זה לעזאזל?!
"שלום", אמרתי לבסוף "זה דניאל, דניאל סקוט", אולי זה מישהו שחיפש אותי…
"אה, סקוט! כן, מדבר יאן מהאקדמיה של ליברפול".
לזה לא ציפיתי, לא הצלחתי להוציא הגה מפי וקפאתי במקומי, מה זה אמור להביע?!
"דניאל?", שמעתי את קולו של יאן.
"כן, כן", הרגשתי שהפה שלי ייבש.
יאן צחק מאחורי הקו, "בגלל שאני מכיר אותך אישית כ"כ הרבה שנים רציתי לעשות את שיחת הטלפון הזאת במיוחד ולהודיע לך אישית שהתקבלת!", יכולתי לדמיין חיוך נפרס על פניו של יאן.
"לאן?", מלמלתי.
הוא שוב צחק, "לאקדמיה בני, כמובן! ברוך הבא לקבוצה של ליברפול!".