המלאך האבוד| פרק שביעי : המחלקה האונקולוגית

יומיים אחרי ה'שיחה' הקצרה עם מל הלכתי לעבר הקפיטריה בליווי פול. "אז זהו. אם היא לא רוצה לא צריך", אמרתי בפעם המאה בערך תוך יומיים.
פול נאנח, "אמרת את זה גם אתמול…ואתה עדין מדבר על זה, דן".
נעצתי בו מבט עצבני ומיהרתי לעבר השולחן הארוך ביותר בקפיטריה, השולחן של החברים שלי, וזרקתי את המגש שלי ברעש על שולחן הפלסטיק.
משום מה העובדה שמל סירבה לקבל את עזרתי עוררה בי זעם רב. מי היא בכלל שתשלול מאחותה החולה את האפשרות לקבל עזרה?
"היי דן", שמעתי מלמולים מכל עבר ברגע שהתיישבתי ורק הנהנתי לעבר החבורה ליד השולחן.
פול התיישב בקצה המרוחק ליד כריסטיאן ורק כשראיתי אותם מדברים הבנתי שהתיישבתי בין הבנות, ליד סוזן.
"היי מותק", סוזן חייכה. היא לעסה מסטיק כהרגלה ושערה המתולתל גלש על כתפיה.
"היי", מלמלתי בעוינות והיא נשקה לי על הלחי.
"יואו איזה חמודים אתם!", האנה, חברתה הטובה של סוזן מחאה כף, היא וסוזן התחילו לצחקק ואני גלגלתי עניים. הלוואי שמישהו יוציא אותי מפה!
בדיוק כשתקעתי בעצבים את המזלג בתוך הספגטי שבצלחתי שמעתי קול לחש מאחורי, "אה…דניאל?".
המזלג נפל מידי ברעש, כול החבורה שישבה ליד השולחן הביטה לעברי.
הסתובבתי למל, היא עמדה מולי ונראתה כאילו עומדת לפרוץ בבכי.
היום בגדיה נתלו עליה בצורה לא מחמיאה, שיערה השחור היה פרוע וענייה אדומות. היא שיחקה בעצבנות באצבעותיה.
בזווית העין ראיתי את הבעת פניה המופתעת של סוזן, "כן?", היא שאלה ופוצצה בלון מסטיק נוסף.
"אני…אה", מל נראתה אבודה ודמעות החלו לזלוג מעניה. נשארתי במקום, לא אומר מילה. לא ידעתי למה היא באה אליי ועוד מול כולם בקפיטריה.
"אני חושב שהיא צריכה את דניאל", שמעתי את קולו העמוק של פול מהקצה השני. ראיתי את מבט ההקלה על פניה של מל והיא הנהנה במהירות.
הסתובבתי לעבר פול במבט שואל, הוא סימן לי ללכת בידו.
"זה לא ייקח הרבה זמן", קולה הדק של מל נישמע שוב. ואז סוזן וחברותיה פרצו בצחוק מתגלגל והיא נשכה את שפתיה.
"אני בא", אמרתי בקול חד ומיהרתי לקום ממקומי. סוזן ניסתה לתפוס את ידי אך הדפתי אותה וסימנתי למל לבוא איתי, מרחיק אותה מהקפיטריה.

"קרה משהו?" שאלתי כשיצאנו מהבניין ופנינו לעבר החצר של בית הספר.
"זאת לוסי", מל אמרה ומחתה את דמעותיה. שמתי לב שקולה חזק יותר כשאנחנו לבד.
"מה קרה?", נעצרתי מולה. התרחיש הכי גרוע עבר בראשי, היא לא שרדה, הסרטן גבר עליה.
"אני…", מל לקחה נשימה עמוקה והביטה בי "דיברתי עם ההורים שלי על…ההצעה שלך. ו…בגלל שמצבה של לוסי הולך ומחמיר אנחנו…" היא השתתקה והדמעות פרצו מענייה.
"אוקי. אז אני אדבר עם אבא שלי היום ו…אנחנו ניצור אתכם קשר ונעזור במה שצריך", ניסיתי לדבר בקול סמכותי, שיגרום לה להאמין לי.
"היא צריכה תורם…בדחיפות. אשפזו אותה אתמול שוב", מל מלמלה מבעד לדמעות ואני עצמתי את עניי. למצוא תורם הוא דבר כ"כ מסובך שאפילו כסף לא מספיק בשבילו.
גם אמא שלי הייתה צריכה תורם בדחיפות. התמונות עברו במהירות בראשי, אבא שלי מתהלך בסלון בלילות ומתקשר לכל בית חולים שרק יכול היה למצוא באנגליה, מציע כסף רב ומבטיח הבטחות. למרות כול זה לא הצלחנו למצוא תורם והיא נפטרה אחרי חודשיים.
"אני מבטיח לך שנימצא", מלמלתי לעברה, מנסה לגרש מראשי את העובדה שאם לוסי צריכה תורם בדחיפות מצבה אנוש. ואז ראיתי חיוך קטן מסתנן מבעד לדמעותיה של מל, חיוך שגרם לתקווה קטנה להתגבש בראשי.

אחר הצהריים לא הגעתי לאימון הכדורגל של בית הספר. במלא לא התקבלתי לאקדמיה של ליברפול, למה לטרוח לשחק בבית הספר?
במקום זה נסעתי לבית החולים המרכזי בליברפול, שם, כך סיפרה לי מל מוקדם יותר באותו יום, מאושפזת אחותה הקטנה. רציתי לדבר עם הרופאים ולהכיר אותה. אחרי כשעה עמדתי בקבלה, הבחורה שישבה מאחורי הדלפק הקלידה משהו במחשב.
"איך אמרת שקוראים לה?", היא שאלה.
התחלתי להתעצבן, "לוסי דולסון" אמרתי בחריקת שיניים. שנאתי להיות פה, כול פינה במקום הזה הזכירה לי את אמי.
"קומה ארבע, חדר שלוש מאות ושלוש", היא מלמלה אחרי כמה דקות ושבה למחשב שלה. מיהרתי לעבר המעלית, לוחץ על הקומה השלישית.
ברגע שיצאתי מהמעלית התחלתי להתחרט שהגעתי לכאן. במסדרון ראיתי שתי בנות על כיסאות גלגלים, הן היו חיוורות ורזות בדיוק כמו לוסי.
"שלום", הן לחשו בחיוך כשעברתי אותן. לא עניתי, פחדתי שאשבר מולן. לא הייתי מסוגל לראות אנשים במצב כזה. למה מגיע לילדים להתמודד עם דבר נורא שכזה? למה מגיע להם לסבול? למה כול הכאב הזה?
הלכתי במהירות בין החדרים עד שלבסוף מצאתי את החדר הנכון. דפקתי כמה פעמים ואז פתחתי את הדלת.
החדר היה קטן. מיטה אחת עמדה בו, שולחן קטן ושידה ישנה ומתפרקת. ידעתי שמחלקה האונקולוגית כול חולה מקבל חדר אך ציפיתי למשהו יותר נחמד. לא רק לקירות לבנים וחלקים, ורהיטים ישנים. היה משהו מצמרר בחדר, אווירה עכורה שלטה באוויר.
לוסי ישבה על המיטה והביטה בי בענייה הגדולות והחומות. צינורית עם עירוי הייתה מחוברת לאחת מידיה וצינור נוסף היה מחובר לאפה.
"היי", היא הייתה הראשונה שדיברה, לקח לי רגע להתעשת ולהיזכר למה אני כאן.
"היי", העליתי חיוך מזויף על פניי והתקרבתי לעבר המיטה שלה, "אני דניאל".
לוסי הנהנה, הפנים הרזים והחיוורים שלה נראו לא אמיתיים. היא הושיטה את ידה הקטנה לעברי "לוסיה ", תפסתי את ידה ולחצתי אותה קלות, הרגשתי כול עצם וזה גרם לי להצטמרר.
"לוסי, אני כאן כ-", ניסיתי להסביר לה אך היא תקעה את דבריי.
"אני יודעת למה אתה כאן. תודה לך, על העזרה", היא חייכה ואני השבתי חיוך. הסתכלתי עליה ובפעם הראשונה מזה כמה שנים רציתי לעזור למישהו. רציתי להגן עליה. למה שנערה בת שש עשרה תסבול מסרטן? מה היא עשתה שמגיע לה דבר כזה?
"אל תסתכל עליי ככה, בבקשה", היא אמרה אחרי כמה שניות.
"מה?", שאלתי בבלבול.
"התרגלתי למבט המרחם הזה מאנשים. אני שונאת שמסתכלים עלי ככה. אני לא צריכה את הרחמים שלך, אני מתמודדת עם זה לבד כבר שנים", היא אמרה בשקט, משפילה את ראשה.
"אני…אה…" התחלתי לגמגם ואז פרצתי בצחוק.
"אני לא מרחם עלייך לוסי. אני עוזר לך כי אמא שלי נפטרה מסרטן".
פשוט פלטתי את זה, ואחרי רגע הבנתי מה אמרתי. אף פעם לא אמרתי למישהו שאמא שלי נפטרה מסרטן. נכון, כול חבריי ידעו, אבל אך אחד לא שמע אותי אומר את זה מפורשות.
"עכשיו יותר טוב", היא חייכה והצביעה על המיטה שלה, "עכשיו תשב. אנחנו צריכים להכיר לעומק כי אתה הולך להיתקע איתי הרבה זמן".
צחקתי והתיישבתי לידה על קצה המיטה. מבטי נדד לעבר ראשה הקירח ואז היא פתחה את פיה ואמרה : "אז מה הסיפור שלך, דניאל סקוט?".
היא הייתה ההפך הגמור ממל. הקול שלה היה גבוה, היא הביטה ישר בעניי כשדברה איתי ובכלל לא נראה שהיא מתביישת ממני.
" אמרתי לך, אמא שלי –"
" לא זה", לוסי קטעה אותי, "למה אתה עוזר דווקא לי? לפני כמה שבועות הייתי בשבילך הנערה המכוערת והענייה".
היא זוכרת את היום בתחנת האוטובוס! נשכתי את שפתיי, "בקשר ליום ההוא…", אמרתי והישרתי אליה מבט, "את לא יודעת עד כמה אני מצטער על מה שאמרתי לך. על מה שאני וכריסטיאן אמרנו".
לוסי משכה בכתפייה, "שטויות. אני מכירה אידיוטים עשירים ונפוחים כמוך", היא אמרה ואני פרצתי בצחוק.
"היי, היי, באתי עם כוונות טובות".
לוסי הסתכלה ישר לתוך עניי, וענייה החומות נצצו. ראיתי כמה שהיא עייפה ותשושה מהמלחמה הזאת שהיא מנהלת כבר כמה שנים ובכול זאת הבחורה הזאת עדין לא איבדה את הברק שלה.
" אתה יודע דניאל", היא אמרה בחיוך, "אני חושבת שאנחנו נסתדר מצוין".