המלאך האבוד | פרק עשירי : כדורגל ואהבה

הדבר היחיד שהספקתי לעשות בבית לפני האימון הוא להתקלח במים קפואים, ללעוס טוסט שרוף ולארגן תיק לאימון.
כולם עדין ישנו כשעזבתי את הבית בעשרה לשבע בבוקר. נהגתי לאט, מנסה להירגע ולהתעוור לקראת האימון הראשון שלי.
החניה של האצטדיון הייתה ריקה, לרגע חשבתי שהתבלבלתי ביום ואז ראיתי כמה נערים עומדים ליד אחת הכניסות.
חניתי את המכונית, לקחתי נשימה ארוכה, הצצתי בפלאפון כדי לראות שאין הודעות חדשות ויצאתי עם התיק על כתפי – על החיים ועל המוות, חשבתי.
השער המרכזי היה פתוח וכמה נערים בסביבות הגיל שלי נכנסנו ביחד איתי, הבחנתי שהפעם אנחנו לא יותר משלושים.
"דאני-אל!!!", שמעתי מישהו עם מבטא זר צועק. הסתובבתי וראיתי את אדין, אותו נער הולנדי מוכשר שפגשתי במיונים, עומד מולי ומנפנף בידו במרץ.
"ידעתי שאתה גם מקובל לכאן! ידעתי, ידעתי!", הוא היה מלא אנרגיה, בדיוק ההפך ממני.
"הי, אדין", מלמלתי בחיוך עייף. כמה השתנה בשבועיים…
אדין הצביע לעבר כול שאר הנערים שנראו אבודים כמעט כמוני, "הם נחמדים! אני מדבר עם הם!", הוא אמר בחיוך רחב ואני חשבתי שהוא יהיה חייב לעבוד על האנגלית שלו אם ימשיך כאן.
בדיוק אז שמעתי את קולו של יאן, המאמן של האקדמיה, מדבר : "בוקר טוב! כולם אלי בבקשה!".
אני ואדין התקרבנו ונעמדו עם כולם בחצי מעגל, "ברוכים הבאים לליברפול!", יאן כמעט שאג, "כולכם עברתם את המיונים אך כמובן שאתם עדין לא נחשבים לשחקני בית. לפנינו תקופה ארוכה וקשה של חודש, בסופו רק בודדים יזכו להיכנס לאקדמיה האמיתית שלנו ולנסות ולהשתלב בהרכב הראשון!".
פלטתי אנחה, זה לא מתאים לי עכשיו. אדין נראה מתלהב, וקיפץ לידי בלי סוף, הייתי בטוח שהוא לא הבין חצי מדבריו של יאן.

אחרי חמש שעות גררתי את רגלי מחוץ לאצטדיון, הייתי תשוש וכול גופי כאב, לא הרגשתי את הרגליים. האימון היה קשה, מאוד קשה. יאן התעלל בנו במשך חמש שעות תמימות, ריצות, חימום, קפיצות, גמישות, שני משחקים, בעיטות לשער והמון המון ביקורת שלילית.
ספגתי לפחות שלוש פעמים צעקות ממנו, 'סקוט! אתה לא בקייטנה! רוץ מהר יותר' – 'סקוט! עם בעיטה כזאת לא תתקבל אפילו לליגה ז' באנגליה'.
אדין רץ אחרי למכונית שלי, לא מפסיק לפטפט. "אז אני חושב שאנחנו צריכים להיות ביחד", הוא אמר.
"מה?!", שאלתי, נמאס לי לנסות להבין את מה שהוא אומר במשך השעות האחרונות, המח שלי כבר סירב לשתף פעולה.
"חברים!", אדין כנראה לא התייאש.
"אה…בטח. אתה מוזמן להתקשר תמיד", אמרתי לו ובמשך הדקה הבאה החלפנו מספרים ואדין נראה נרגש מאוד.
"אתה החבר הראשון שלי פה!", הוא חייך ואז פנה ללכת, "אני רואה אותך מחר, דאני-אל!", ואז הוא רץ לעבר תחנת האוטובוס שהייתה צמודה לאצטדיון.
נכנסתי לאוטו, מהרהר על איך לעזאזל אדין יגיע הביתה עם המבטא שלו, אך משום מה לא היה לי כ"כ אכפת, מה שיותר הטריד אותי הייתה העייפות שלי והעובדה שיש מחר עוד אימון.
לחצתי את דוושת הגז, ממהר להגיע הביתה- למיטה החמה והנוחה שלי.

"היי! דניאל!", שמעתי מישהו מבעד לערפל סמיך…"דניאל!!!", בום. משהו כבד נחת על ראשי ואני זינקתי.
"מה?!", קרקרתי ושפשפתי את עני, הייתי צריך כמה שניות כדי להבין איפה אני ומה זה הדבר הזה שנחת עלי.
הייתי בחדר שלי, בזווית העין ראיתי שכבר חשוך בחוץ ופול ישב על קצה המיטה שלי במשקפי הקריאה שלו, כרית הייתה בידיו – זה בדיוק מה שנחת לי על הראש לפני שנייה.
"נו מה?", מלמלתי ונפלתי חזרה למיטה, עדין הייתי עייף.
"קום כבר, שש בערב", פול מלמל ושוב חבט בי עם הכרית.
"צא מפה! מה אין לך שיעורי בית לעשות ה- איה!!פול!!!",בפעם השלישית זה כאב יותר ונאלצתי להתרומם. פול צחק ותקע בי מבט, "למה אתה ישן כ"כ הרבה? אין היה האימון?!", הוא נשמע ממש מתלהב ופתאום הזכיר לי את אדין.
"בסדר", קמתי מהמיטה בחיפוש אחרי מכנסי הטרנינג שלי. "קשה…מעייף, בקיצור התעללות אחת גדולה", מלמלתי.
"יופי. אבא שלך התקשר למאמן שלך לפני כמה שעות…", פול אמר ונישכב במיטה שלי.
"אנדרו התקשר…?", הסתובבתי לכיוונו של פול, בטוח הוא ריכל עלי עם יאן!
"כן. אבל לא שמעתי על מה הם דיברו. בקיצור, רק חזרתי ממשמרת, אתה בא לאכול?".
"לא. אני נוסע לבית החולים", אמרתי והוצאתי מהארון חולצה ארוכה, לובש אותה במהירות.
"מל כאן", פול אמר כבדרך אגב והתמתח, "אז אתה לא בא לאכול?".
קפאתי, מל? מל כאן?!
"מה זאת אומרת 'כאן'?", תקעתי מבט בפול.
"כ-א-ן…" פול הדגיש כול הבהרה, "כ-א-ן- אומר פה…אתה יודע, בבית שלנו". הוא צחק למראה הבעת פני, "היא באה לבקר אותך, סיפרה לי שהיית כול הלילה בבית החולים".
עדין עמדתי קפוא, משום מה הלב שלי דפק מהר יותר והרגשתי ערני לגמרי. מל כאן? בבית שלי? באה לבקר אותי?!
"נו חתיכת אוטיסט, אתה בא או מה?", עוד כרית עפה עלי ופגעה בדיוק בראשי.

כמעט ולא זיהיתי את מל שישבה בסלון שלנו, משוחחת עם רוזי.
היא קמה כשראתה אותי וחייכה חיוך רחב, הייתי בטוח שנראיתי נורא, שיערי בטח היה פרוע ועדין נראיתי ישנוני.
מל לעומתי נראתה נפלאה, בפעם הראשונה בחיי שראיתי אותה וחשבתי שהיא יפיפייה. היא לבשה ג'ינס שהחמיאה לגזרתה וחולצה ארוכה בצבע לילך, שערה היה אסוף בפקעת הדוקה על ראשה.
"היי", אמרתי והקול שלי נשמע צרוד משום מה.
"שלום דניאל", הקול שלה היה שונה היום, או שהייתי עדין ישנוני.
רוזי מלמלה משהו על כך שהיא צריכה לחזור לבשל, פול ניצל את ההזדמנות והצטרף אליה ואני ירדתי ונעמדתי ליד מל.
"מה שלום לוסי?", שאלתי.
היא הנהנה, "לוסי בסדר. אני בדיוק עמדתי לנסוע לבית החולים ולדבר עם הרופא וחשבתי לקפוץ לכאן ולראות אם אתה מעוניין להצטרף גם".
"כן…בטח! אני רק אביא את המעיל שלי", אמרתי אך היא עצרה אותי.
" שחכתי לשאול, איך היה האימון?", הבטתי לתוך ענייה החומות, הן הזכירו לי את העניים שלי לוסי.
"היה טוב, אני חושב" מלמלתי וגירדתי את ראשי, מה קורה לי? אני מתבייש ממל?!
"אני בטוחה שהיית מצוין", היא חייכה את חיוכה היפה והמשיכה להביט בי. מה אני אמור להגיד עכשיו? להציע לה לשתות? לזרז אותה לבית החולים?
"אני בטוחה שאתה רעב", היא הייתה זו שדיברה ראשונה.
"אה…קצת. זה לא משנה. בואי ניסע ללוסי", אמרתי ואז ירד לי האסימון, "בעצם…אולי את רוצה להצטרף אלי לארוחת ערב, לפני או אחרי הביקור…", שאלתי בחשש. הסיטואציה הייתה מוזרה לי. הינה אני, דניאל סקוט, אחד הנערים הכי עשירים ברחבי המדינה, מישהו שלא סופר אף אחד, עומד בבית שלי ומתבייש מנערה שעד לפני חודש הייתה הנערה שצחקתי עליה בבית הספר.
"אני חושבת שאפשר לנסוע עכשיו, לוסי ישנה".
הנהנתי, "אני אביא את הארנק והמעיל ונצא", אמרתי לה ופניתי לכיוון המדרגות, עדין מבולבל.
"דניאל?", הקול של מל קרא לי.
"כן?", הסתובבתי לכיוונה.
"זה דייט?", היא שאלה בחיוך ממזרי. וואו, היא באמת יפיפייה חשבתי.
"כן. זה דייט" השבתי בחיוך.