המלאך האבוד | פרק אחד עשרה : דייט לילי.

"אז לאן אנחנו נוסעים?", מל שאלה בזמן שהתנעתי את המכונית ועשיתי סיבוב פרסה מהיר בחניה הגדולה שלנו.
"לאן שמתחשק לך", משכתי בכתפי ומכונית המוסטאנג השחורה שלי החליקה לכביש הצר, תופסת תאוצה במהירות.
חשבתי לרגע על מה שאני עושה…דייט עם מל; וואו, כול הבית ספר הולך לצחוק עלי. אבל משום מה לא היה לי אכפת, הספיק לי מבט חטוף לעברה כדי להבין שכול עוד היא איתי הם יכולים לצחוק כמה שבא להם. וואו, מתי לאחרונה זה קרה לי?
"אפשר לעצור באחד מבתי הקפה…אין עלי הרבה", היא אמרה ואני לכסנתי לכיוונה מבט. אין עליה הרבה…מה היא עושה צחוק?
"מה את נורמלית? אני אשלם. חוץ מי יש מקום נהדר במרכז, אני חייב לקחת אותך לשם!".
אחרי כמעט שעה עצרנו מול מסעדה איטלקית בשם "בלה", זאת הייתה רשת מסעדות ברחבי אנגליה, מסעדות גורמה דיי יקרות, אך המחירים אף פעם לא הזיזו לי.
מל בחנה את המסעדה מבחוץ אבל לא אמרה דבר, היא התקדמה איתי לכיוון הדלפק והביטה סביבה בהתפעלות גלויה.
"מקום לשנים" אמרתי למלצר שעמד בפתח, מהודר בחליפת ערב שחורה.
הוא קד קידה מצחיקה והורה לנו להיכנס פנימה, "בבקשה, מכאן".
"אני יכולה להתרגל לכל הפאר הזה", מל צחקה אחרי שהמלצר הלך עם ההזמנות שלנו.
הנפתי את ידי בביטול "פאר…סך הכול מסעדה", אך נראה שמל לא הקשיבה לי; היא הסתכלה לכל כיוון אפשרי, ממלמלת לעצמה 'וואו' חרישי מדי פעם.
עקבתי אחרי מבטה ולא הצלחתי להבין מה מרגש אותה כ"כ, סך הכול מסעדה בנונית, הרבה שולחנות קטנים, חלונות גדולים מכוסים בווילונות בצבע בורדו ותזמורת מנגנת על במה קטנה בצד. לי זה הרגיש מאולץ, בדיוק כמו כול דבר 'מפואר' אחר בחיי.
"אני…זה מדהים! גם הבית שלך, דניאל! אני מתכוונת…וואו! הוא כ"כ גדול", מל פנתה סוף סוף להביט בי. רציתי להגיד לה שהייתי מעדיף לעבור לגור בבית בעל קומה אחת ושני חדרים אם היה אפשר למחוק את כל הזיכרונות שלי מהילדות ומהבית בו גדלתי.
"כן הוא…גדול", אמרתי לבסוף.
"תמיד ידעתי שאבא שלך כדורגלן עבר מפורסם ותמיד שיערתי שאתה חי באיזה בית מפוצץ כזה…אבל אף פעם לא חשבתי שיש בתים כמו אצלך! זה ממש כמו בסרטים! עם הבריכות ומגרשי הספורט", מל המשיכה לדבר, ענייה היו פעורות לרווחה והיא נשמעה ממש מתלהבת.
אני לעומתה שנאתי שמזכירים לי איפה אני גר או איך הכסף של אבא שלי בנה את חיי.
"אז…", ניסיתי למשוך את השיחה למקום אחר.
"אוי נכון! שחכתי לשאול איך היה באימון?", היא שילבה ידיים וחזרה להסתכל ישירות אלי, גורמת לי לתחושת בלבול למשך שניות אחדות.
"אה…היה קשה, אני מניח. אנחנו נתאמן כול החודש ואז נראה אם נעבור לאקדמיה עצמה", אמרתי ,שמחתי שמישהי מתעניינת בהישגים שלי, אף אחד חוץ מפול אף פעם לא שאל אותי איך הולך.
"אז…מתי אתה תתחיל לקבל משכורת?", מל שאלה בדיוק כשהמלצר הגיע והניח לפנינו את ההזמנות שלנו.
מתי אני מקבל משכורת? לשאלה הזאת לא ציפיתי. בעצם אף פעם לא באמת חשבתי על זה…נכון, כדורגלנים מרווחים מאות אלפים בחודש אבל רק בשלבים המאוחרים, רק כשאתה נחשב לשחקן ברמה עולמית.
השאלה של מל נשארה תלויה באוויר, היא הציקה לי במובן מסוים ושמחתי שהמלצר הפריע. כשהוא הלך קפצתי על ההזדמנות לנווט את השיחה למקום יותר נוח בשבילי.
"מה שלום לוסי?", שאלתי. קיוויתי שמצבה ממשיך להיות יציב.
"היא בסדר גמור", מל אמרה ולגמה מכוס הלימונדה שלה, " גילו אצלה את הסרטן בערך בגיל שבע. דרך נורא מטופשת לגלות דבר כזה…היא התחילה לצלוע על רגל אחת ואחרי שבוע אמא שלי לקחה אותה לקופת חולים. מצאו אצלה מין נוזל ברגל, באזור הברך", מל נאנחה והרימה את המזלג שלה, משחקת עם הפסטה, "בהתחלה חשבו שזו תוצאה ישירה מחבלה או משהו בסגנון ואחרי מיליוני בדיקות וצילומים מצאו עוד כמה פגמים ו…התחילו להופיע אצלה סימנים כחולים על הגוף, סתם ככה. ואז גילו את הלוקמיה", היא הכניסה לפה מזלג מלא בספגטי. משום מה אבד לי בתאבון.
"ואחרי המון זמן בכימותרפיה זה התחיל להתאזן ולקראת יום ההולדת התשיעי שלה הודיעו לנו שהסרטן עזב…בינתיים".
"ועכשיו הוא חזר?", לחשתי, המום מאיך קל למישהי כמו מל לספר את זה כאילו זה סתם משהו שהיא קראה באינטרנט.
"כן. הוא חזר גם לפני כן, כשהיא הייתה בת אחד עשרה אבל גם שם הטיפולים עזרו….ועכשיו זאת הפעם השלישית והרופא לא רואה טעם להעביר אותה דרך כול הטיפולים האלה שוב, הפתרון היחיד הוא תרומה של מח העצם…"
נעצתי בה עניים, היא רק החזירה חיוך.
"אל תדאג, אחותי לוחמת, היא לא הולכת לוותר כ"כ בקלות".

אחרי ארוחת הערב הרצון לראות את לוסי גבר על הרצון להמשיך לבלות בחברת מל.
היא הייתה נערה חייכנית והשיחה בנינו זרמה, שום זכר למי שהכרתי בבית הספר.
כשנסעתי לעבר בית החולים לקראת תשע בערב חשבתי לעצמי מה היא חושבת עלי, היא חושבת בכלל על האופציה שנהייה ביחד? ואז זה הלם בי …אני רוצה להיות איתה ביחד?
מה לעזאזל עובר עלי?!
"דניאל? פספסת את הפנייה", מל הניחה יד על הזרוע שלי.
"מה? אה…אה, כן כן, מצטער", באמת פספסתי את הפנייה לבית החולים, הייתי בטוח שאני מסמיק עכשיו והתפללתי שמל לא תיראה אותי.
אחרי חמש דקות עצרתי בחנייה ונשענתי לאחור במושב שלי, עוצם עניים ומזכיר לעצמי לערוך ביקור מהיר ולחזור הביתה, אני חייב לישון לפני האימון מחר!
הרגשתי את היד הקרירה של מל על הלחי שלי, פקחתי את עניי בבת אחת.
מל התקרבה אלי והחיוך המדהים שלה היה פרוס על פניה.
"היה…היה ממש כיף היום", היא חייכה לעברי והיד שלה צנחה לצד גופה. הבטתי בה כמה שניות וחשבתי לעצמי כמה זמן ייקח לי להפסיק את הטמטום הזה ולהבין מה קורה בנינו… ממתי אני חושב על מל דולסון בצורה כזאת? איך הגעתי למצב בו אני מבלה את הערב החופשי שלי בחברתה?
חיבבתי את הנערה שישבה לידי, את המל שרק אני יכולתי לראות, מל עם הביטחון העצמי והחיוכים המהפנטים. זאת שלא מתביישת…איפה הנערה הזאת בבית הספר? יכול להיות שאנחנו אשמים? שבגלל כול הצחוקים על חשבונה במשך השנים היא בחרה להתרחק ולא להראות לנו את עצמה?
לפני שהבנתי מה אני עושה רכנתי לעברה ונישקתי אותה. למרבה הפלא היא נענתה לי, הידיים שלה נכרכו סביב צווארי ושיחקו בשערי.
קול קטן בראשי צרח 'מה אתה עושה, מטומטם? זאת מל דולסון, המכוערת מבית הספר', אבל הקול הזה נעלם מהר מאוד, רציתי אותה, רציתי להיות איתה.
היא הייתה זו שהתנתקה ממני אחרי כמה שניות קסומות, "דניאל", היא לחשה, "יש לך חברה". היא הזיזה אותי ממנה ולי לקחו כמה שניות להבין מה שהיא מדברת. שיט! סוזן.
"היא לא באמת חברה שלי", לחשתי, מנסה להתקרב אליה שוב.
"היא כן ואני לא רוצה שזה יהיה ככה", היא הזיזה את ראשה ממני.
"אוקי, אוקיי. אני אפרד ממנה כבר היום", אמרתי במהירות, חושב על דרך לעשות את זה.
"מבטיח?", הינה שוב החיוך הממזרי, המתגרה, הופיע על פניה.
"מבטיח", והפעם זאת הייתה היא שמשכה אותי לכיוונה ונישקה אותי.

למחרת בבוקר התהלכתי בבית כסהרורי, דחפתי דברים לתיק האימון שלי בלי באמת לראות מה הם.
מל לא יצאה לי מהראש, הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לסיים את האימון ולראות אותה.
אתמול בערב, אחרי הביקור אצל לוסי, היא שאלה אם היא תוכל לבוא אחר הצהריים. לא הבנתי ולא רציתי להבין מה קורה לי איתה, פשוט הרגשתי שזה הדבר הנכון בשבילי.
אתמול שלחתי הודעה לסוזן בה כתבתי שהיא לא מתאימה לי ואני מעדיף שלא תדבר איתי בכלל; אם פול ישמע על הדרך בה 'נפרדנו' הוא יחטוף שבץ!
בדיוק כשעמדתי לצאת מהבית, מצויד בתיק הגדול שלי ובתלבושת האימונים הרשמית של ליברפול, נישמע הפעמון של הדלת. הרמתי גבה, מי הדביל שמגיע לכאן בשש בבוקר?
פתחתי את הדלת בידיעה שמי שזה לא יהיה ג'ורג', השומר בכניסה, בטח הכניס אותו.
"הי", מולי עמד נער בערך בגילי, למיטב זיכרוני לא ראיתי אותו אף פעם בחיי.
"אה…הי", אמרתי בחיוך, מנסה להיזכר בפניו.
"אתה בטח דניאל!". היה לו שיער שחור ועניים בצבע דבש, הוא היה נמוך ממני בכמה סנטימטרים ומאוד רזה, " קוראים לי רון".
הוא הושיט יד ללחיצה ולחצתי אותה, "אה…בטח!", ניסיתי לא להיות חוצפן ולשאול מי הוא ומה הוא צריך.
"אני חבר של פול!", הוא הוסיף אחרי שראה את הבלבול על פני.
"אה…", עכשיו הכול ברור. "בוא, תיכנס!", זזתי מהדלת, מכניס אותו פנימה.
לא שמעתי צעדים מתקרבים מאחורי וקולו של פול הקפיץ אותי ממקומי, "תודה דניאל, אני אמשיך מכאן", הוא אמר ואני הסתובבתי במהירות.
"אלוהים פול!", קפצתי, "הבהלת אותי חתיכת חמור! מה אתה עושה כאן?", שאלתי ונעצתי מבט סקרן בחברי הטוב שעמד בראש גרם המדרגות.
"זה רון, חבר טוב שלומד איתי כימיה", קולו של פול היה רגוע אך הכרתי אותו מספיק טוב כדי להבין שמשהו כאן לא בסדר. "אנחנו עושים עבודה ביחד".
"עבודה בשש בבוק-"
"כן. אז אם לא אכפת לך אתה קצת מפריע", פול קטע אותי באמצע המשפט וסימן לרון לעלות, הוא נפנף לי ולהמשיך לכיוונו של פול.
"פול….מה לעזאזל?!", שאלתי. מה קורה כאן? נכון, פול הוא אקסטרה חנון אבל עבודה בכימיה בשש בבוקר?!
"אתה תאחר לאימון", פול ירד במדרגות ונעמד לידי, תופח לי על הכתף, "תראה להם מה זה אחי! אני גאה בך!".
"אה…תודה. אבל-"
"אני אסביר לך אחר כך, טוב?", ופול דחף אותי מחוץ לבית וטרק את דלת הכניסה בפניי.
וואו, מה זה אמור להיות?! חשבתי לעצמי כשהלכתי בצעד איטי לכיוון המכונית שלי. פול מסתיר משהו, והרון הזה נראה קצת מוזר, נאנחתי, מה קורה כאן?
הנחתי את התיק במושב ולקחתי את הנייד שלי, מחייג מספר במהירות. פול יצטרך להתמודד עם השאלות שלי ברגע שאחזור הביתה, עכשיו האימון חשוב יותר.
"דאניאל!", שמעתי את המבטא החזק.
"מתי תילמד לדבר…" מלמלתי.
"מה?", אדין שאל ואני פרצתי בצחוק.
"לא משנה. איפה אתה?", שאלתי.
"ליד האוטובאס ברחוב מאיין" אדין נישמע מתלהב כהרגלו, אני עדין המשכתי לצחוק, רחוב מיין הוא רק כמה רחובות מהבית שלי.
"תישאר שם, אני בא לאסוף אותך", לפני שניתקתי הצלחתי לשמוע את אדין אומר "תודה דאניאל!".
נכנסתי למכונית עם חיוך על פני, אני מתחיל לחבב את הבחור!