המכתב. פרק 1.

המכתב.
פרק 1.

״הוא היה החבר הכי טוב שלי. האדם היחיד שתמיד היה שם כדי לשפר את המצב רוח שלי , בזמנים הכי גרועים.״
אמרה אמנדה כשהדמעות זולגות מלחייה החיוורות .
״14:00 בדיוק את שם. שלח לי אתמול את ההודעה.״ המשיכה לומר אמנדה, ״כך סטיב ביקש ממני. שניפגש, כי היה לו משהו חשוב להגיד לי. וזה כבר לא קרה״.
שתיקה מהולה בעצב השתררה בהלוויה , וכולם חיכו למה שיש לה עוד לומר.
אמנדה ניגבה את הדמעות ואמרה בביטחון ״אנחנו נעשה הכל כדי למצוא את האדם שצריך להיענש! סוזן ופיליפ, אני בעצמי אגלה מה הסיבה למותו, אני לא אוותר.״ הסתכלה לכיוונם של הוריו.
״כולנו כואבים את הכאב שלכם. כולנו מצטערים לשמוע על מותו של סטיב, ואנחנו נעשה הכל שיהיה צדק.״
אמנדה סיימה את ההספד שלה וירדה מהבמה .
חלק מהאנשים שישבו קמו לנחם את ההורים של סטיב. זה היה הזמן לקבור אותו. הרגע האחרון שבו ייראו את סטיב.
לורן, חברתה, חיבקה אותה מיד איך שהיא ירדה.
בזמן שחיבקה אותה, אמנדה הבחינה ממרחק בבחור כהה עור, לבוש בחליפה כחולה.
הבחור כאילו חיכה לסימן ומיד לאחר ששם לב שמישהו ראה אותו, מיהר להיכנס לרכב.
״מישהו צפה בנו בזמן ההספד שלי״ לחשה אמנדה באוזניה של לורן בזמן שלורן משתחררת מאחיזתה.
״מי?״ לורן הסתובבה מיד לראות, אך האיש התחיל כבר לנסוע.
״הרכב השחור, בי מ וי ״ אמרה אמנדה.
״למה את מתכוונת, את חושבת שמישהו עוקב אחרייך?״ שאלה לורן בלחישה .
״את זה אני עוד צריכה לפענח. מקווה שאני טועה. יכול להיות שהוא סתם הסתכל, ואני רק מדמיינת.״
ההלוויה הסתיימה וכולם התפזרו לביתם.

לורן הלכה עם אמנדה ,לחנייה שבו אמנדה חנתה את הרכב שלה. פולקסווגן חיפושית , בצבע לבן.
״אני עדיין לא מעכלת שסטיב איננו״ אמרה לורן כשהיא לפתע מבחינה בפתק לבן שהיה מונח עליו.
אמנדה ולורן החליפו מבטים בינהן.
״אני אקרא, זה בשבילי כנראה״ אמרה אמנדה כשידיה שולפות את הפתק החוצה.
״נו נו, מה כתוב??״ שאלה לורן בסקרנות .
אמנדה פתחה את הפתק .

מצטער שזה קרה לסטיב. לא התכוונתי לפגוע בו. אני מקווה שתפסיקי לחפש סיבות, זה רק ייפגע בחייך.

אמנדה נשארה במקומה. ידיה התחילו להזיע מדאגה, היא לא ידעה במה לחשוב. האם היא סוף סוף תהיה קרובה בלמצוא תשובות לשאלותיה? או, האם היא מכירה את האדם שאחראי למותו של סטיב בכלל? ויכול להיות אפילו שהבנאדם הזה היה שם בהלוויה איתם ביחד, ממש לפני כמה דקות . המחשבה הזאת עוררה בה בחילה.
״את בסדר? מה היה כתוב ?״ לורן לקחה את הפתק מידיה של אמנדה וקראה.
פניה של לורן החווירו לרגע.
״את חושבת שהוא האחד שירה בסטיב?רגע, אולי זה הבחור המוזר שראית מוקדם יותר?״ אמנדה כבר חשבה על זה. ״אבל, למה שהוא יצטער? ולמה הוא מזהיר אותך?״ שאלה לורן בבילבול.
״בואי נילך מכאן, עכשיו.״ אמרה אמנדה כשהתיישבה וחגרה חגורה. לורן נכנסה אחריה , והם נסעו משם כמה שיותר מהר .

3:00 בלילה ואני לא מצליחה להירדם. הפתק.
זה כל מה שחשבתי באותו רגע.
הוא אמר שהוא מצטער, שזה לא בכוונה.
איך? מה הסיבה האמיתית, למה הוא נהרג? זה לא הגיע לו! שוב ירדו הדמעות..
״אני כבר מתגעגעת אליך סטיב..״ מילמלתי לעצמי.
כל מה שרציתי זה רק לשכב, ולקבור את עצמי בשמיכה. משכתי בכרית שהוא קנה לי , וחיבקתי אותו בחוזקה. כאילו הוא איתי, סטיב. כרית שהוא מלא בתמונות וזיכרונות שלנו. סטיב קנה לי את הכרית ליום ההולדת ה21 שלי, לפני שנה.

סטיב הוא כל מה שרציתי. הוא היה הגיבור שלי. והוא יהיה לעד.
אם יכולתי להחזיר את הזמן אחורה, הייתי אומרת לו את האמת. שאני אוהבת אותו, ורואה אותו הרבה יותר מידיד. כלכך קשה לי עכשיו. אבל ,רק הזמן יירפא את הכאב. לבינתיים אני צריכה להיות חזקה, הרבה יותר מהרגשות שלי. ולמצוא את מי שהרג את סטיב.