המכשפה והצייד | פרק 5

אנט זחלה אל המקום בו שכב לקס. ״לקס תישאר ער. אני לא אוכל לעזור לך אם לא תישאר ער.״
הוא רפרף בעפעפיו. "למה את עוזרת לי?" החיוך עדיין היה על שפתיו, אף על פי שקולו היה חלש וצרוד ועורו היה כמעט לבן. החיוך היה כה קטן, זוית פיו רק עלתה מעט מעלה.
״לך תבין!״ היא חזרה על מה שאמר לה. היא החזיקה חזק את גופו צמוד אליה וקראה בלחש ״סאוזיס״ ושניהם ריחפו לשניה ונחתו על הדשא מאחורי ביתה. הנפילה העצימה את הדימום ברגלה והיא החזירה את ידה אל הפציעה ביללת בכאב. ״תישאר ער ואל תזוז. אני אלך לקרא לעזרה״ אמרה וקמה מן הדשא והלכה לעבר הדלת האחורית.
היא הרגישה כל צעד איך החשכה עוטפת אותה בחיבוק חם וכל פעם ניסתה להשתחרר ממנו אך מרגע לרגע הוא נראה יותר ויותר מפתה בעיניה. היא צבטה את צד גופה וניסתה להתעורר. היא לחשה לחש פתיחה מהיר ונכנסה אל הבית. ״קייטלין!״ צעקה הכי חזק שיכלה. ״קייטלין אני חייבת את העזרה שלך. עכשיו!״ היא שמעה מעליה קול של צעדים ובין רגע נעמדה קייטלין מולה.
״מה קרה לך אנט? מי עשה לך את זה?״ היא הביטה בזעזוע בפצע שברגלה של אנט ובכל השריטות שהיו על ידיה ופניה
״אני אסביר לך אחר כך. מישהו פה צריך את העזרה שלנו ואנחנו נעזור לו,״ אמרה אנט, לא נותנת שום מקום לספק. ״ואני צריכה ליידע אותך, הוא צייד.״
עיניה של קייטלין התמלאו פתאום בזעם ״את חושבת שאכניס צייד לבית שלי? ממש לא אנט. אני מוכנה לעשות בשבילך הכל אבל עד כאן. פה כבר עברת את הגבול.״
״קייטלין אנחנו חייבות בזמן שאנחנו מדברות כאן הוא גוסס,״ אמרה אנט בכאב
״לא אכפת לי. מצידי הוא יכול להיצתמק ולהירקב בגיהנום. עכשיו בואי נטפל לך בפציעה הזאת לפני שתחמיר״ קייטלין ניסתה לגעת בפנייה של אנט ולבחון אותן.
אנט התרחקה ממנה כאילו חטפה כבייה. ״לא. את לא נוגעת בי לפני שאת מבטיחה שננסה להציל אותו.״
קולה היה תקיף, ״אנט, את תמותי אם לא אטפל לך בזה מהר.״
״אבל נראה שלך לא אכפת. לך רק אכפת ששום צייד לא ייכנס לבית ועכשיו תעמדי בתוצאות,״ אמרה אנט בטון קשוח. היא לא אהבה לדבר ככה לקייטלין אך ידעה שזו הדרך היחידה.
דמעות החלו להיווצר בעיניה של קייטלין ״אני רק איבדתי את ג'יימס רק לפני כמה שעות. אל תתני לי לאבד גם אותך. תני לי לעזור לך.״
אנט רצתה להלקות את עצמה על ששכחה ממותו של ג'יימס. איך יכלה להיות כל כך רעה כלפיה ולגרום לה להתאבל עליה וכעדיין לא התחילה אפילו להתאבל על בעלה. ״תשמעי, אני לא רוצה להכאיב לך אבל באמת, אני מתחננת אלייך, תכניסי אותו. אפילו כבלי אותו לשולחן במרתף. אין מצב שהוא יקום ממנו בכל מקרה.״ אמרה אנט מתחננת.
״אוקי,״ נכנעה דודתה. ״אני אעזור לך אבל ישר אחרי זה את נותת לי לטפל בך.״
״אין בעיה.״ אמרה ושתיהן יצאו לחצר. קייטלין הרימה את לקס ושניהן ירדו למטה ודודתה הניחה את לקס על השולחן ומייד כבלה אותו. ״עכשיו תני לי לשים לך את הנוגד.״ אמרה ולקחה מאחד הבקבוקונים שהיו על השולחן טיפה על ידיה ומרחה אותה במהירות על רגלה של אנט.
בהתחלה זה צרב כמו אש על עור אבל לאט לאט זה הרגיש יותר טוב. ״תודה״ מילמלה ולקחה את הבקבוקון מידיה של קייטלין. היא חזרה על אותה הפעולה עם לקס והוא צעק כשנוגד נגע בפצעו המדמם. ״זה יעבור מהר פשוט תירגע," אמרה לו ונשארה לידו עד שנרגע. היא לא ידעה אם נרדם או לא אבל לפחות ידעה שהרעל כבר יוצא לו מהמערכות. עכשיו הן היו צריכים לחכות ולראות אם הנוגד לא ייהרוס אותו ויפגע בו מבפנים. ״מה יש בו שאת עוזרת לו?״ שאלה אותה דודתה שנעמדה לצידה. ״הוא סך הכל צייד.״
״אני יודעת. ולגבי השאלה למה.. את זה אני לא יודעת, אני פשוט מרגישה שאני חייבת.״

לקס הרגיש כאילו להבה נוספת חדרה לעורקיו. הכאב היה מלבין עד כדי שגעון. הוא לא יכל לעשות דבר מלבד לצרוח מרוב כאב. הוא מעולם לא הרגיש כך. הגוף שלו פעם בשני פעימות שונות. כאילו נלחמו זו בזו. הוא הרגיש כאילו הוא נשרף מבפנים. כאילו הוא מתלקח מדמו שלו.
הפעימה הראשונה החלה לשכוח בעוד השנייה, זו שהגיעה מאוחר יותר, מתעצמת יותר ויותר. הפעימה הלכה והתחזקה בעוד שהראשונה כבר נעלמה. הפעימה השנייה התחלשה בהדרגה עד שהרגיש שגופו עייף וחבול. הוא היה יכול לישון במשך ימים שלמים.
לקס הרגיש זיעה קרה כל גופו. טעם של דם על שפתיו. הוא פקח את עיניו. "איפה אני?" קולו היה צרוד. הוא הביט לצדדים וראה את אנט יושבת על כיסא, ישנה. הוא ניסה להתרומם לישיבה אך גופו זעק כנגד. הוא ויתר על הניסיון. הוא נמצא בתוך חדר קטן וכמעט ריק מלבד שידה שהיה מונח לצד המשטח שעליו היה שכוב והכיסא עליו ישבה אנט. כל השאר היה ריקץ
מה קרה שם? כל המכשפות האלו התנפלו עליהם כמו.. הוא מעולם לא ראה יצורים כאלו, מכוערים ומעוותים.
הכל קרה בגללו, הזכיר לעצמו, הכל היה באשמתו. הוא הרגיש שהיה חייב לפעול ולעשות משהו, לא משנה מה, וזה בדיוק מה שהוביל אותו לזה. הוא כזה דפוק! מה חשב לעצמו? שבאמת יוכל להתגבר עם שני ציידים בלבד, אפילו אם היו הטובים ביותר בכל בצוות שלו, ולחסל קובן מכשפות?
הוא הביט באנט. היא נראתה רצינית אפילו כשישנה, עם קמטי דאגה על מצחה. עינייה רפרפו ונפקחו. "והיפהפייה הנרדמת התעוררה," הוא צחק, מופתע מכך שהוא עוד יכול לעשות את זה, למרות שזה כאב כמו המוות.
״מצחיק דווקא לשמוע את זה ממך. אתה מרגיש יותר טוב?״ שאלה בדאגה. כאילו באמת דאגה מכך שמה שזה לא היה יהרוג אותו.
"אני מרגיש כמו המוות בכבודו ובעצמו." אמר. "אבל הרבה יותר טוב, כן. תודה לך. אני חייב לך את החיים שלי עכשיו."
״אתה לא חייב לי כלום. אבל פעם הבאה כשמישהו אומר לך לא להיכנס לבית ומזהיר אותך שתיהרג.. בבקשה תקשיב לו.״ אמרה בדאגה. הוא לא הבינה למה היא בכלל דאגה לו. הרי הוא צייד, והיא אמורה לשנוא אותה, ואם כבר, הוא היה אמור לשנוא אותה. ולמרות שניסה, זה לא בדיוק הצליח לו.
"כן, בקשר לזה. אין לי בדיוק מושג למה עשיתי את זה, אולי כי אני מטומטם, אבל זו לא סיבה מספיקה בשביל להכניס את החברים שלך למוות בטוח." אמר. "בכל אופן, למה אני שוב בחדר הזה? את שוב הולכת לשאול אותי שאלות ולתקוע אותי באמצע היער?"
אנט צחקקה ״לא זה יותר בגלל שדודה שלי לא מסכימה שתהיה למעלה. יש לנו משהו שפשוט מונע מאיתנו לבטוח בכם..״
הוא צחק, "מעניין מה זה."
״סתם ניחוש אבל אולי בגלל שאתם רוצים לרצוח אותנו.. כן, אני דיי חושבת שזו הסיבה.״
לקס לא ניסה להכחיש. "זה מה שאני עושה."
הוא ניסה שוב להתיישב ולמאות המחאות של גופו הצליח לעשות זאת בחריקת שיניים. אצבעות ידיו התחפרו בברזל הקר על מנת לשמור על איזון.
״אתה לא צריך לשבת. אתה צריך לשכב ולאגור כוחות. אם אתה חושב שהכאב יירד בקרוב מצפה לך אכזבה, צייד.״
"אני לא מסוגל לשכב ולא לעשות כלום. במרפאה תמיד הייתי מקרה אבוד." אמר והתנשף מרוב כאב. "וחוץ מזה, הברזל הזה לא בדיוק מיטה רכה."
אנט משכה בכתפיה. ״אני אנסה לשכנע אותה להביא מיטה אבל אני לא מבטיחה דבר.״
הוא הניד בראשו. "זה שטויות, באמת. כבר גם ככה עשית יותר מידי בשבילי. חוץ מזה, כולם חושבים שאני מת, גם אני כמעט חושב שאני מת, אני חייב ללכת." הוא ניסה להעמד על רגליו ואיבד מיד את האיזון ושיווי במשקל ברגליו וידיו הכבולות נמחו לשולחן כשהוא נפל. הוא שנא להרגיש חלש.
אנט עזרה ללקס להתאזן והחזירה אותולשכב על השולחן ״אני לא חושבת שבשבוע הקרוב אתה תצא מפה. מצטערת. המצב הבריאותי שלך לא משהו וגם יש סיכוי שבסוף גם אחרי ששמתי לך את הנוגד אתה תמות, אז לא כדאי שתלך ותפתח להם תקוות שווא ואז תמות והם ייתאבלו עליך שוב. אתה לא חושב?״
הוא נעץ את מבטו אל המקום שעליו נפל. הוא שנא להיות חלש. אך הוא הנהן בעל כורחו. "את צודקת." הוא לא יכל עכשיו להפסיק לחשוב מה הם עושים עכשיו, כשהם חושבים שהוא מת.
״אני אלך להביא לך משהו לאכל. אני מניחה שאחרי כל הזמן הזה שישנת אתה בטח רעב״ אמרה והיצאה מהחדר.
"לפחות הפעם את נותנת לי לאכול.." אמר בינו לבין עצמו. הוא נותר לבד בחדר. לקס הרים את שולי חולצתו וראה את הדקירה חבושה. ראשו החל להסתחרר והוא עצם את עינייו. הוא הרגיש רטט של הקלה מפעפע אל ראשו ומרגיע אותו. והיא צדקה, הוא היה רעב, כמו תמיד.
אחרי בערך עשר דקות אנט חזרה עם צלחת ובה חמישה סנדוויצ׳ם וכוס מים גדולה ״לא ממש ידעתי כמה אתה רעב אבל אני חושבת שאחרי יום שלם שישנת תהיה יותר מטיפה רעב״ היא הניחה את הצלחת והכוסות על השולחן לידו
לקס חטף כריך ונגס נגיסה גדולה. "אני תמיד רעב יותר מטיפה," אמר בין לעיסה ללעיסה. הוא סיים את הראשון בכמה ביסיים גדולים ואז שתה את כל כוס המים. הוא לקח כריך שני ועכשיו החל לאכול יותר לאט. "תודה." אמר. "הדבר האחרון שאכלתי היה משהו עם טעם לוואי של שוקולד יבש, זה שיפור רציני."
אנט הביטה בו בזמן שאכל ״אין בעיות.״ אמרה, היא בחנה אותו לרגע ארוך ועינייה עברו על פניו. היא הסתובבה בפתאומיות והייתה בגבה אליו. ״יש משהו שאתה רוצה? או יש לך שאלה כלשהי לפני שאלך?״
היו לו אלף שאלות. אך הוא הרגיש שיש אחת שבאמת חשובה לשניהם. "למה – למה שאלת אותי על המשימה הראשונה שלי?"
״אני מנסה למצוא צייד מסוים. אז עכשיו תוכל אולי לספר לי מה היא הייתה?״
"לא. אני מצטער. אבל למה את צריכה למצוא את הצייד הזה? מה הוא עשה?"
״משהו. מה זה יעזור אם אגיד? כפי שאני רואה זה לא ישנה את דעתך.״
הוא הניד בראשו. "אני שיניתי את דעתי כבר. אבל אני מחוייב לסודיות."
״זה נגמר באותה מסכנה. זה לא יעזור, אז למה לספר?״
הוא משך בכתפיו. "אני רק רוצה לדעת את מי את חושבת שרצחתי."
״ההורים שלי, וסבתא שלי ואח שלי," אמרה בקול חנוק. היא לא אהבה להיזכר בזה.
"אם זה נכון, ובאמת עשיתי את זה, אני מצטער." הוא נגס עוד נגיסה בבכריך רק כדי שיוכל להתעסק במשהו אך הוא הרגיש כאילו פיו מלא בדבק.
"אם אתה עשית את זה, תהיה בטוח שהאני מצטער הזה לא יספיק.״
הוא חייך והביט עלייה. "אני חושב שאם את צודקת, זה מגיע לי."
״אז יש לך עוד שאלה?״ שאלה.
הוא ראה שהיה לה קשה לדבר על זה, אז הוא שינה נושא. "למה הצלת אותי?"
״לא יודעת,״ אמרה והתמהמה לרגע. ״אני מניחה שלא יכולתי להשאיר אותך שם למות בידיעה אולי אוכל להציל אותך.״
"נחמד." אמר. "כי אני בעצמי עדיין לא יודע למה הצלתי אותך."
אנט הסתכלה עליו. ״כנראה שאתה נחמד למרות כל השכבות האלה שלך״ אמרה בחצי חיוך.
"אולי באמת." הוא הניח את שארית הכריך על הצלחת. "אבל אני בספק." הוא נשכב על השולחן. "אני מת מעייפות!" הוא עצם את עיניו. "לא איכפת לך, נכון?"
״אין בעיה, אני בכל מצב צריכה ללכת״ אמרה וקמה מהכיסא שעליו ישבה עד עכשיו ויצאה מהחדר.