המכשפה והצייד | פרק 1

לקס ראה שוב את אותה הצללית שראתה בכל לילה. הוא חיזק את אחיזתו בפנס שהיה בידו וסטה מהמסלול הרגיל בו היה אמור לסייר הלילה.
היער תמיד נראה בעיניו משונה בלילה. כולו מלא בצבעים כהים ויללות של חיות משונות שהיו סביבו וחלקו איתו את התפאורה. הוא המשיך ללכת לכיוון בו ראה את הצל. לא פעם תהה האם הדמות ההיא בת אנוש רגילה או על טבעית. ואם היא על טבעית אז איזה יצור.
הוא ראה את הדמות שוב לשמאלו ומיהר לשנות את כיוונו לעברה. עכשיו כבר ראה את הדמות רצה מלפניו, זו הייתה נערה. הוא פתח בריצה וכשכמעט הגיע אלייה הסתובבה אליו.היא הביטה עליו במבט יציב. שיערה היה משוח לאחור בזנב סוס וכשהאייר עלייה בפנס ראה שהיו בו גוונים סגולים, כאלו שתאמו לצבע עינייה. עינייה היו ממוסגרות בריסים כה צפופים וארוכים עד שנראו כמעט מלאכותיים.
היא הייתה יפה. יפהפייה. אך הוא לא הביא לזה לבלבל אותו. "מי את?" שאל. "או יותר נכון מה את?"
"משהו שאתה לא״ השיבה והביטה מוכנה.
הוא צחק כשראה את הבעתה הרצינית. "אנושית את לא, זה בטוח." קולו היה עוקצני במעט, כאילו אי-אנושיות שלעצה היא מחלה חשוכחת מרפא. "אבל אל תדאגי, בין שאר המינים אני לא מפלה ביחס." הוא הוציא סכין מכיסו מבלי להוריד את ההבעה המבודחת מפניו, כאילו כל העסק היה בדיחה מצידו.
״אין בעיה.״ אמרה.
הוא התקרב אלייה בשני צעדים מהירים. הוא הרים את ידו וכמעט דקר אותה אך הסכין לא הגיעה לעורה. משהו חסם אותה.
״כמה נחמד שאתה לא מפלה. איזה מזל שגם אני . צייד.״ אמרה בחיוך קר והמשיכה לדקלם מילים שלא הבין את פירושן בשקט.
סוף כל סוף ירדה ההבעה המבודחת מפניו. הוא המשיך לנסות ולפגוע בה עם הסכין, אך זו המשיכה לסרב להגיע לעורה. "מכשפה מסריחה." הסכין נפלה מידו והוא נחת על ברכיו. הוא לא הצליח להזיז את גופו. "מה עשית לי?"
״שיתקתי אותך.״ אמרה בקלילות
הוא הרים את מבטו אלייה. "כלבה!" ירק לעברה.
"יקח לחברים הקטנים שלך לעלות על זה שאתה נעלם ליותר מידי זמן ועד אז אני ואתה נוכל לעשות קצת כיף."
הוא שמט את ראשו ונאנח. למה הכניס את עצמו? הוא החל לצחוק צחוק משוגע משום שלא זכר אפילו פעם אחת שדבר כזה קרה לו. "מבחינתך אני כבר נחשב למת. תהני."
״כמה מתוק מצידך. לא שהייתי צריכה את האישור שלך אבל זה נחמד לשמוע שאתה מסכים," אמרה והתקרבה אליו. היא מלמלה עוד שתי מילים שלא הבין ושדה ראיתו התשתש והוא הרגיש איך ראשו נופל על האדמה הקרה.

אנט הביטה בצייד ששכב מולה על שולחן הברזל. כשניכנסה למרתף ביתה היא כבלה אותו לשולחן רק למקרה שיהיה שאיכשהו הוא יצליח לגבור עליה. היא בחנה את הצייד במבטה והניחה שהוא בערך בגילה אך היה יותר גבוה ממנה. שיערו השחור והחלק נשמט על פניו והיא הסיטה אותו. פניו היו מושלמים. ממש כאילו צייר בא ושרטט אותם עם עפרונו. לא שלאנט הפריע שאולי תהרוג איתו. הוא צייד וכולם אותו הדבר. רוצחים.
אם היא תרחם עליו אז הוא רק יהרוג עוד מי יודע כמה יצורים על טבעיים. הם אויבים מלידה שניהם. היא התרחקה ממנו והביאה לעצמה כיסא לשבת עליו וחיכתה שיתעורר.
אחרי כדקה היא ראתה את ידו של הצייד מנסה לשבור את הלולאות שבעזרתן היה מחובר לשולחן. ״כמה טוב שחזרת אלינו.״ היא חזרה לדבר באותו טון קר שדיברה בו ביער.
הצייד העביר את מבטו עלייה ורטן בתסכול, "וחשבתי שכל זה היה רק חלום!"
״אוי כמה עצוב בשבילך. אבל נחמד בשבילי.״ אמרה בזחיחות.
הוא הביט בתקרה. "אז מה את מתכוונת לעשות איתי? לדקור? להוציא את המעיים? כבד קצוץ? יש עוד אלפי אפשרויות." קולו היה משועמם. כאילו גורלו לא שינה לו.
״אני יודעת כמה אתה מחכה לזה אבל לא. קודם אנחנו נדבר טיפה״
"שאלות את יכולה לשאול כמה שאת רוצה אבל אני לא מבטיח לענות על הכל."
״לפני כמה שנים הרגת את מכשף או מכשפה הראשונה שלך?״
הוא נאנח וניסה להיזכר. "הממ, אם אני לא טועה – ואני אף פעם לא טועה, כן? – זה היה בגיל שלוש עשרה, אחרי שסיימתי רשמית את ההכשרה שלי."
״ביקשתי לפני כמה שנים. לא סיפור חיים״
הוא חייך אליה חיוך עקום. "את תתפלאי כמה הסיפור הזה מעניין. עוד שאלות? ואת יכלה לשחרר אותי כבר? האזיקים האלו ממש מגרדים! אני לא אברח. כבר הוכחת לי שאני לא יכול לברוח ממך."
אנט שנאה אנשים שמחייכים את החיוך הזה. איכשהו האנשים האלה תמיד חושבים שהם יכולים לקבל הכל בגלל החיוך הזה ״לא. אני לא אוריד את האזיקים כי אם אשתמש ביותר מידי קסם אז בשלב מסוים אני אתעייף ושנינו יודעים שתצליח לגבור עלי כשאהיה חלשה כמו מרשמלו. אז אתה פשוט צריך להתמודד איתם״ אנט חשבה על תשובתו זה בערך היה באותה תקופה אז זה יכול להיות הצייד הזה.
הוא נאנח והתיישב על השולחן. ידיו היו כבולות אל השולחן עצמו כך שנחניק יללת כאב כשנתקו בברזל. "אוקיי. יש עוד שאלות? או שכבר אני יכול למות בשקט? או לאכול? אלוהים אני מת מרעב…"
״בן כמה אתה?״
"שבע עשרה. מותר לי לשאול בת כמה את?"
״שש עשרה. שם?״
"אלכסנדר אמדיין. תקראי לי לקס."
״אוקי לקס מה היתה המשימה הראשונה שלך?״
"את לא הולכת להגיד לי מה השם שלך?"
״זה משנה?״
"בואי נעשה עסק. את תגידי לי את השם שלך ואני יגלה לך מה הייתה המשימה שלי."
״אנסטסיה קווין, בקיצור אנט. תורך.״
הוא הביט בה וכלא את עינייה במבטו "לי את נראית יותר כמו טסיה," אמר. "והמשימה הראשונה שלי," הוא לחש כאילו נזהר שאף אחד לא ישמע אותו. "היא בעלת מידע חסוי."
"קודם כל," אמרה בקול קר כקרח. "השם הוא אנט, לא טסיה, אני לא איזו פיה מזדיינת מארץ עוץ. חוץ מזה," הוסיפה. "מעניין לי את התחת מידע חסוי. אתה הולך להגיד לי מה הייתה המשימה הראשונה שלך.״ אמרה והחזירה לו מבט לתוך עיניו השחורות והרגישה כאילו היא נשאבת אליהן והחזיקה את מושב הכיסא.
"אני מצטער. שפתיי חתומות."
אנט הסתכלה אליו וניסתה להיכנס לתוך ראשו אך ברגע שהבחין שהיא מנסה להיכנס לו לראש מיד חשה במחסום שלו. היא ניסתה להפעיל לחץ ולנסות למצא כל מיני חורים בתודעתו אך לא מצאה אז המשיכה ללחוץ.
גופו של לקס התאבן מהמאמץ. ידיו לחצו בכוח על האזיקים שכבלו אותן. "איך את יודעת לעשות את זה?" שאל בשיניים חשוקות. "את צעירה מידי."
אנט התעייפה והחליטה שעדיף לה להפסיק לפני שתתעלף ממאמץ ״אני פשוט יודעת״ אמרה עדיין מתנשפת. היא חייבת לשפר את הכוח החדירה למחשבות רשמה לעצמה.
"עוד שאלות? כי על זו אני עדיין לא עונה." קולו היה תקיף.
היא יצאה מהמרתף בעצבנות. היא ידעה שאסור היה לה לסמוך על הצייד הזה. היא סגרה אחריה את הדלת ועלתה למטבח כדי לקחת כוס מים וחזרה ללמטה.
"אפשר גם? או שאת מתכוונת להרוג אותי מצמא ורעב?" נראה ששקל את זה לרגע. "תכנית די טובה.."
״לא אי אפשר.״ אמרה ובכוונה לגמה לגימה גדולה מולו ״ועכשיו תעשה לעצמך טובה ופשוט תשכב״
הוא נאנח ופשוט נשאר לשבת. "אז מתי את הורגת אותי?"
״אם זה כל כך דחוף לך״ אמרה וניגשה אל השולחן שהיה לידה והוציאה סכין מהמגירה וחזרה אליו. היא החזיקה את הסכין ליד צווארו היא רצת לדקור אותו ופשוט לסיים את הכל אבל היד שלה לא זזה היא ניסתה להזיז את ידה רק עוד טיפה קדימה כדי להרוג אותו אבל פשוט לא יכלה ואז הסתובבה והעיפה את הסכין לכיוון הקיר בעצבים. ״לא עכשיו״
"אלוהים. פשוט תעשי את זה. אני הייתי עושה את זה לך מבלי לחשוב פעמיים."
״ובמצב שלך למזלך שאני לא אתה״ אמרה וחזרה לשבת בכיסא מולו היא שתתה עוד קצת מים והרגישה שחזר אליה קצת הכוח.
"אם את אומרת." השיב במשיכת כתפיים. הוא נשכב על שולחן הברזל והביט בה.
אנט חשבה לנסות שוב להרוג אותו אולי בכישוף אבל היא פשוט לא הצליחה להוציא אותו מפיה. היא נאנחה בתסכול והביטה אליו הוא הסתכל לתוך עיניה ולא הוריד את מבטו ״למה אתה מסתכל עלי ככה?״
"אני בוהה, טסיה. משעמם לי. אני רעב. אני צמא ומגרדות לי הידיים." קולו היה חסר חיים. מבטו לא זז ממנה.
״טוב, מסכנון קטן, אני לא מתכוונת לפתור לך שום בעיה מהבעיות האלה״ השיבה בקרירות
הוא התנשם בכבדות. "אני מניח שאני לא צריך לדאוג שתהרגי אותי כשאני אישן. לילה טוב." הוא עצם את עיניו.
אנט חיכתה שהוא יירדם ולייתר ביטחון הטילה כישוף קטן והחזירה אותו לאותה נקודה שבה נפגשו. היא לא הצליחה להרוג אותו ולא הבינה למה, וחוץ מזה הפרטים החסויים לגבי המשימה הראשונה שלו עוד יותר החשידו אותה, הוא היה הראשון מבין הציידים שענה לה ככה. היא הניחה אותו שוכב מתחת לאחד העצים וחזרה לביתה.