המכושף. פרק 1

מוזרה
☸

התקדמתי לעבר הכיתה שלי, מנסה לא למשוך תשומת לב – אבל לא, זה לא היה אפשרי.
"הי, אלמה? את מי באת להרוג היום?" שאל דן, הבחור שנחשב הליצן המגוחך ביותר עלי אדמות- לפחות לדעתי.
"אתה רוצה להיות הראשון?" שאלתי בליבי, נתתי בו מבט נוקב אחד שישתיק אותו. והמבט באמת השתיק. הוא גרם לו להסמיק ולבלוע את רוקו. טיפש…
נכנסתי לכיתה וגלגלתי את עיניי למראה המזוויע ביותר על הבוקר- ליאורה.
"את לא מאמינה מה גיליתי." שמעתי את גל צועקת באוזנה של ליאורה שנחשבה ליפה ונשית ביותר בכיתה ובניגוד אלי, אליה התייחסו… לייתר דיוק. היא דרשה את זה. עם הלבוש החשוף, העיניים שהייתה עושה לבנים- לא יכלו להוריד ממנה את העיניים.
"מה?" שאלה ליאורה באדישות וחזרה להתעסק בציפורניים המלאכותיות שלה. אומרים שהיא אפילו עשתה הגדלת חזה… קראתי לה תמיד 'המזויפת'.
כמה מגוחכות הן היו בעיניי הן אפילו לא יכולות לתאר אפילו- מאופרות במוגזמות, שיערן מוחלק עד כדי כך שנראה היה שמשב רוח קל שבקלים יעיף את כל שעורותיהן בנשיפה אחת ובגדיהן המוגזמים- בחייכן, אתן בבית ספר.
שנאתי את ליאורה בגלל השמות שהוציאה עלי פעם- שאני ילדה רעה, טיפשה, ואחת שהולכת עם כל אחד.אך עם הזמן הבינו שזה לא ככה. כי בניגוד למה שאומרים עלי הייתי ילדה טובה- מכינה שיעורי בית, מגיעה בזמן לכול שיעור, לא מחסירה ואפילו לא יום אחת אם זה תלוי בי. הייתי ילדה ממושמעת. ובנוגע לבנים… לא יצאתי עדיין עם אף אחד. אז כולם הפסיקו להציק לי. ונהיו משהו כמו… מכרים שלי.
שי- הבחור שנכנס לחתיך הכיתה- נכנס ונתן לליאורה נשיקה רטובה על השפתיים ואני גלגלתי את עיניי- נו באמת, עד כמה פתטיים אתם עוד יכולים להיות?
"הי, אלמה? שכחת לסרק את השיער שלך לפני שיצאת מהבית?" שאל דן שנכנס לכיתה ואיתו הביא גלי צחוק. אוך! למה תמיד הוא? כולם תמיד הסתדרו איתי… למה הוא חייב היה להעליב אותי- כל פעם מחדש! רק הוא… למה הוא פשוט לא מניח לי?
"הי דן-" אמרתי בזלזול את שמו, "שכחת את חוש ההומור שלך בבית? או שאתה לא רוצה להתבגר?" שאלתיו- כאילו סותרת את המילים על לחייו השזופות והחלקות שמאוד התאימו עם שערו החום והחלק ועיניו הכחולות. הוא היה חתיך, אולי חתיך מאוד… אבל בנוגע לאופי- הוא היה מבחיל!
המורה נכנס והכיתה מיהרה לשבת במקומה במהירות ולא להשמיע אפילו לא הגה אחד קל שבקלים.
"פתחו את ספרי האזרחות שלכם בעמוד 120," אמר המורה דורון בקולו העמוק והצרוד. כולם צייתו- לא היה אחד שהמרה את פיו. בפעם האחרונה שמישהו עשה לו בעיות הילד הזה סולק לצמיתות. אני לא יודעת איך, אבל זה נכון…
"היו שיעורי בית המורה, בטח אלמה שמשחקת אותה תלמידה טובה, עשתה אותם- תשאל אותה." אמר דן וצחק, אך הפעם אף אחד לא צחק והמורה רגז מאוד על דן והזהירו.
כולם פתחו בעמוד שהמורה אמר והתחלנו ללמוד על הדמוקרטיה הזו שלא ממש עניינה אותי.
כשהצלצול סוף כל סוף צלצל והמורה סיים למלא אותנו בעוד שיעורים בנוסף לעבודת הגשה שאנחנו צריכים לעשות בנוגע לגבולות בדמוקרטיה, המורה להיסטוריה נכנס ומבטו הנוקב השתיק בבת את התלמידים- אלי בניגוד לכולם הוא חייך בחביבות.
"להוציא ספרי לימוד. מהר יותר." נבח ומבטו חורר את כל התלמידים והשתיקם- אף אחד לא פצה את פיו או אפילו לא העז לדבר. כולם נשנקו והחלו למלא את הוראותיו של המורה להיסטוריה- אורי.
אורי היה גרוע יותר מהמורה דורון… היה לו קשר חזק מאוד עם המנהל והוא היה יכול אפילו להפוך את הטיול השנתי שלנו ליום מרוכז בהיסטוריה. ואני אומרת את זה מניסיון… זה קרה כבר פעם.
כתבנו, עבדנו, דנו, פתרנו את שיעורי הבית, קיבלנו שיעורים ובסוף השיעור הוא שאל כמה ילדים על חומר הנלמד שענו בצייתנות, אי אפשר היה שלא להקשיב לו. כי למרות שהיה קשוח, הוא היה מורה מצוין ומספר נפלא. ולפעמים, כשקורה דבר ממש טוב- הוא אפילו מחייך.
פתאום המזכירה הגיעה, פתחה את דלת הכיתה בשקט, לחשה משהו למורה והמורה נהם לה משהו בתגובה.
הורדתי את עיניי והמשכתי לעשות את עבודת הכיתה ועד שהמורה לא הרים את קולו ואמר לי להביט אליו, רק אז קלטתי את הסיבה- זה היה ילד, כנראה חדש- יפה תואר, מושך, סקסי בטירוף ולעזאזל! מושלם- מכול בחינה חיצונית.
"זה ראין, הוא בא מלונדון- הוא מדבר עברית כי התגורר פה עד כיתה ד'- תקבלו אותו בברכה," אמר המורה ביובש "שב, יש שני מקומות פנויים." אמר וארשת פניו הסגירה את קוצר רוחו.
"Hello, you want to sit in the chair next to me?" אמרה אוראל שהייתה במקרה הבחורה שנחשבה לטיפשה של הכיתה, והבחורה שהיה לה הרבה מה להציע בתור אישה שלא מכבדת את עצמה.
"הוא מדבר עברית," סיננתי לעברה ורק אז- כששמע את קולי הסתכל הבחור הזה עלי ומבטו התחלף מאדישות לסקרנות. יכולתי להבחין בניצוץ בעיניו וכמעט חיוך הסתתר שם מבעד לשפתיו הבשרניות.
"אוך, תסתמי." אמרה אוראל בקולה הצייצני ואז השתתקה כשחדרתי אליה במבטי. היא ידעה שאני לא מוותרת, ושאני לא אוהבת שמדברים אלי מגעיל.
"אפשר את הכיסא?" שמעתי את ראין ממלמל משהו כששבתי להביט במחברתי כדי להסיח את דעתי מהשלמות שנכנסה לכיתה, הדבר שמשך אותי מאוד היו עיניו, הן היו כתומות בוהקות ומוזרות להפליא, שערו השחור גולש שנחת על מצחו פעמים תכופות למרות שהסיט אותו הצידה פעמים תכופות- בגדיו הקפדניים והמגוהצים למשעי, שפתיו הורודות שפוסקו קמעה בשעשוע, שפתיו… שפתיו! די אלמה. מספיק לחשוב על זה. פקדתי על עצמי וניערתי את ראשי כדי שאתעשת
"אלמה!" צרח המורה ועיניי נקרעו בבהלה והביטו בו עכשיו. מבטו התרכך, הוא הביט בי ביותר רוגע.
"מ-מה?" גמגמתי בבהלה והכיתה החלה לצחוק.
"תעני לבחור החדש כשהוא מדבר איתך, בבקשה, התנהגי בהתאם אלמה." אמר המורה ואני הרכנתי את ראשי ומיד אחר- כך שבתי להביט בבחור הזה בכעס- מה הוא חושב? שהוא יבוא לפה, יסבך אותי עם המורה וגם ידבר איתי? לעזאזל… הוא כל- כך בלבל אותי וערפל את כל דעתי- מה, לא הזהירו אותו מפניי? שאני ילדה רעה וכל זה… הרי שנתיים כבר רצות פה השמועות עלי…
"כן, אתה יכול לקחת אותו…" מלמלתי באדישות וכול הכיתה הביטה בי בשעה שהורדתי את תיקי מהרצפה ונתתי את הכיסא לראין. לא ממש הבנתי מה היה מעניין בפעולה הרגילה הזו, כולם היו עושים זאת. אך פתאום הבנתי שלא על הפעולה הסתכלו- אלא על ראין. הוא היה מושלם. מבחינה חיצונית לפחות…
כשהצלצול החליט לצלצל סוף- סוף קמתי ממקומי, בקושי נושמת כי ריחו סחרר אותי ולעזאזל… ריחו היה מדהים.
"מה?" שאלתי אותו בגסות, לא בוטחת בבחור המוזר הזה שביקש את הכיסא שהיה על ידי ועכשיו משך את שומת ליבי על ידי מגעו- ומגעו היה פשוט מושלם. רך ועדין, אך גם חזק והחלטי.
"אפשר לדעת איך קוראים לך?" שאל בקולו המושלם. שוב… הוא מושלם. כל מה שעשה, כל מה שהוא.
"אלמה, נעים מאוד." אמרתי, חייכתי קצרות ויצאתי בסערה מהכיתה- מה הוא רוצה? למה הוא מדבר איתי? למה הוא גורם לי להרגיש מובכת? אני לא מבינה- לא אותו ולא את עצמי. למה אני כל כך מבולבלת לעזאזל?
ההפסקה נגמרה ואיתה גם שעות היום- הגיע ללכת הביתה- הו, נפלא! מסיוט אחד לסיוט בלהות שני.
כשהגעתי הביתה נכנסתי אליו בסערה כששמעתי את הקלפנים שוב צורחים על אסימונים ועל שאימא שלי חייבת להם עוד כסף מאתמול, משלשום, משבוע שעבר, ממיליון שנה אחורה! לא אכפת לי- הם עוזבים
"תקומו, ולכו הביתה," אמרתי בארסיות והפלתי את האסימונים ואת הקלפים לרצפה. מביטה על כולם בעצבים ומשדרת אי פחד.
"מה הילדה שלך עושה?" שאל איזה מישהו עם זקן שאמור להתאים לו למראה ובגדים מחויטים נוצצים שאפילו אם אלביס היה חי הוא לא היה לובש דבר כזה. יש מצב שאפילו צביקה פיק היה חושב שזה מוגזם…
"אלמה. באמת, תראי מה עשית." הרימה את קולה האישה עם התסרוקת המגוחכת, הסינר המוזר ונעלי הסירה הישנות שטענה שהיא אימא שלי. האמת? שדי דמינו… גם לה היו עיניים גדולות וירוקות, שיער שחור מתולתל, ועוד לבן- שעם השנים התחיל להתיישן…
"תקומו כולם, לכו הביתה ואל תחזרו." אמרתי, לקחתי את חמשת המאתיים האדומים של אימי וחיכיתי שכולם יאספו או כספם וילכו ורק אז, רק אז הישרתי מבט לענייה הירוקות של אימי.
"מה? עוד פעם? עם האלף הזה אנחנו צריכות לסיים את החודש את מודעת לזה? זה שכולם חושבים שאנחנו משפחה מבוססת ושאבא השאיר לך בכלל משהו, לא אומר שאת צריכה ללכת ולהוכיח את ההפך. את עובדת כעורכת דין ומבזבזת הכול כאשר הכסף נוחת בידייך. אימא תסתכלי על עצמך, כמה מגוחכת את יכולה עוד להיות?" שאלתיה בעצבים והיא סטרה לי.
"לפחות אני מנסה להשיג יותר כסף. מאז שאביך נעצר והחביא את המפתח לכספת שאם היה לנו אותה פתוחה, לא הייתי עושה את זה. אני מוצאת תעסוקה אחרת. אני אוהבת את זה… תמיד יש לי תחושה שאזכה. אבל את לא מעריכה כלום!" צעקה לתוך אוזני, משתמשת באותו קלף ידוע של- אבא נעצר ועד שיחזור הכול יהיה קשה כי היא לבד מממנת את הבית.
"להעריך? את מה? אז זה שאת משאירה אותנו לאכול קופסאות שימורים? תביני, אבא לא פה. תמשיכי לעבוד ולחסוך, תגידי תודה שלפחות מוניטין הוא עשה לך." אמרתי בקול נוקשה, לקחתי את אלף השקלים הבודדים שנשארו מתוך הרבה כאלה שבוזבזו היום והלכתי לחדר, לבכות.
הורדתי את הבגדים והסתכלתי במראה שאני עם בגדים תחתונים בלבד. ראיתי שיער בצבע שחור, מתולתל, עיניים בצבע ירוק בוהק וגוף רזה ומחוטב, עור היה לבן וחלק כשמנת, ושפתיים ורודות. נראיתי טוב בסך הכול…
לבשתי את כותנת הלילה הלבנה שלי ועליתי למיטה, מותשת. כשעצמתי את עיניי החלום לא איחר להגיע ואני חלמתי איך אימא שלי נדרסת למוות בידי מישהו עם ברדס שחור שכיסה את עיניו ופניו מלבד שפתיו.
"מה עשית?" צרחתי לו מבעד מסך הדמעות ובעטתי ברכבו כשעצר ליד הגופה, הוא גיחך והסתכל עלי במבט משתוקק. אני מצידי המשכתי לבכות ולא שמתי לב אפילו כמה יפה הבחור- רק כשהתעוררתי לקולה העולה ויורד לפעמים במוגזמות ולפעמים בדרמטיות של אימי והבנתי שערב מהסתכלות מהירה בשעון, קמתי מהמיטה. לבשתי מכנס טרנינג וגופייה אפורה וירדתי לבדוק מה פשר הקולות.
"אימא מי זה?" שאלתיה בנוגע לאדם בהיר העור עם חליפה ועניבה שרבץ על הסלון שלנו עכשיו. ובלי להתבייש תפס את כל המקום בספה כשהתפרס על כולה.
"תכירי, זה היה חבר של אביך והוא יועץ פיננסי, הוא בא כדי לייעץ לי בכמה דברים… אני רוצה שיעזור לי לחלק את הכסף יותר טוב ובכך לחסוך. אני מקווה שהוא יעזור לנו ושהוא איש מקצוע טוב." אמרה ספק אלי ספק אל הגבר שישב שם- עם משקפי קריאה ותיק מנהלים.
"יופי…" מלמלתי והלכתי לשתות מעט מים וכשסיימתי ראיתי שאימי ממשיכה לדון איתו על כל מיני דברים ואמרה לו שהיא לא יודעת לאן הכסף הולך.
"הא, לא?" שאלתי את אימי משועשעת. רואה איך היא מתחילה להסמיק ולהרגיש לא בנוח אחרי הרמז העבה ששיגרתי אליה.
"לא… אני לא יודעת!" אמרה וסימנה לי בענייה שאני אשתוק.
"רק אמרתי…" מלמלתי והלכתי לחדר בלי להעיף עוד מבט באיש שתפס את כל הספה.
כשנכנסתי לחדרי הלכתי לחלון הגדול והסתכלתי על הנוף הירוק של הצפון- של קיסריה, עיר מולדתי. העיר שגדלתי בה לצד ילדים מחונכים ולצד האנשים העשירים ביותר- העיר שלי. העבר שלי- כל האושר והכאב שלי נמצא כאן, גם הרגעים הכואבים ביותר חסרו לי עכשיו כשהרגשתי כל- כך ריקה מתחושה, כאילו מישהו שאב ממני את כל מה שהרגשתי, את כל מה שאני מרגישה. מאז שאבי נעצר- הכל פתאום איבד חשיבות. הכול נהיה משהו מחלק היומיומי.
התיישבתי להכין שיעורים וכשהתיישבתי על הרצפה והנחתי את כל המחברות, הספרים, והקלמר מולי- שמעתי את הדלת נטרקת ואת אימי מפשפשת בסירים. האם היא הולכת לבשל?
עשיתי שיעורים בביולוגיה, במתמטיקה, בספרות, באנגלית, בהיסטוריה, ובאזרחות. כשסיימתי שמעתי צלחות ואז את קריאתה של אימי…
"אלמה. ארוחת הערב מוכנה." קראה אימי מהקומה הראשונה ואני יכולתי להריח את ריח הספגטי בולונז נישא באוויר.
ירדתי הקומה העליונה שבה היה ממוקם החדר שלי ודילגתי לעבר המטבח רעבה. לא אכלתי כלום בצהריים- אז ארוחת הערב הזאת נראתה לי כפיצוי די הוגן לעוול שנגרם לי ולבטני, כשאימי לא הכינה אוכל בצהריים…
"אז? את לוקחת יועץ פיננסי? שוב? כבר עשית את זה פעמים קודמות ובסוף את מפטרת אותו. תמיד…" שאלתי את אימי שנתנה בי מבט נוקב כשראתה שאני מדברת עם פה מלא ושמה מרפקים על השולחן.
"תישבי יפה ולא לדבר עם פה מלא אוכל, אני מבקשת ממך קצת נימוסי שולחן, אלמה! ותורידי מרפקים מהשולחן- זה לא נימוסי." אמרה האישה שעד לפני כמה שעות צרחה והימרה על קלפים. על נימוסים היא כועסת עלי…
"נכון, אבל עכשיו אני רצינית. אני רוצה לשנות את חיי- זהו. מספיק הימורים…" אמרה ואני הבטתי בה משועממת. כן, בטח. אני מכירה את המשפט הזה בעל פה. כל הזמן היא אומרת- 'אני רוצה לשנות את חיי' ובסוף זה רק מחמיר… היחיד שיכול לגרום לה להפסיק זה אבא. והוא לא כאן. לצערי, לצערה.
אימי קמה מהשולחן כשסיימה ואני קמתי מיד אחריה כי גם אני סיימתי וקדתי קידה.
"תודה רבה לך, השפית המלכותית." אמרתי בציניות. היא לא יכולה שלא לשרוף את כדורי הבשר! זה קורה לה תמיד…
"אל תזלזלי באוכל שלי," הזהירה ואני צחקתי וגלגלתי את עיניי. היא לפעמים כל כך דרמתית.
"או קי, בואי תהיי המשרתת המלכותית ותשטפי כלים," אמרתי לאימי בציניות והיא הרימה גבה ותפסה אותי מחולצתי כשניסיתי לברוח.
"קדימה, תתחילי לנקות פה את השולחן ולשטוף את הכלים, גברת צעירה." אמרה, מזהירה אותי לא לברוח.
"את לא משרתת מי יודע מה- ואת גם לא בשלנית טובה, כדורי הבשר היו שרופים." אמרתי לה והלכתי לשטוף את הכלים.
"הממ. אני דווקא מזגתי לך תוספת של כדורי בשר לצלחת על-פי בקשתך, זה קצת מוזר אם טיעונך הוא שהם היו שרופים." אמרה בחיוך אוהב.
"טוב… אני שוטפת, די…" אמרתי נכנעת, לא כי לא היה לי מה להגיד- כי לא רציתי להתחצף.
כשסיימתי עליתי למיטה ונפלה עלי העייפות שוב- אני לא יודעת למה, איך, מי, ומה- אני רק יודעת שאני עייפה עכשיו ורוצה לישון. ישנתי.