המכושף. פרק 9

דניאל רוזנברג
☸

פקחתי את עיניי לאט לאט, פוחדת לראות דברים שאני לא רוצה לראות. אם למדתי משהו זה לא לקחת את העולם הזה כמובן מאליו…היום אני חייה, מחר יכול להיות שאני אמות.
התמתחתי ונשארתי כמה דקות במיטה מתפנקת עוד כמה דקות בחום שלה. לא רוצה לקום ממנה. עייפה מכדי למצמץ אפילו, והכול בגלל שנשארתי ערה עד מאוחר בגלל כל המחשבות שהסתחררו בראשי ולא נתנו לי לישון.
שמעתי את קולו הצרוד של שלמה ארצי ואת מילותיו הכל כך אמיתיות בזמן שהתלבשתי.
ירדתי למטה, חייכתי להוריי, לקחתי תפוח ירוק, יצאתי מהבית ונכנסתי לרכב, הדלקתי חימום, נסעתי לבית הספר ומצב רוחי היה כל כך שקע באדמה, עד שפחדתי לרגע לשקוע איתו ביחד מתחת לחול.
כשיצאתי מהרכב הלכתי לעבר הכיתה וכמה בנים מהחבורה של דן חייכו אלי ושרקו לי. נאנחתי וגלגלתי את עיניי- עד לפני כמה ימים הם לא הסתכלו עלי, ועכשיו? עכשיו הם לא מפספסים את הכניסה שלי לבית הספר.
הראש שלי היה בעננים ואני הלכתי בפיזור נפש לכיתה, ובדרך כשהלכתי חשבתי על משהו תוך כדי, ובהיסח דעת דרכתי על אבן, מה שגם גרם לרגלי להתעקם ולי למעוד. התפוח שהיה בידי נפל. שמעתי כמה בנות צוחקות ויכולתי להרגיש את המבטים של כולם נעוצים בי.
נאנחתי, קמתי, ניקיתי את עצמי מהאבק. מדמה את עצמי כאילו לא כואב לי וכאילו אני לא מובכת מהנפילה.
"קחי," אמר ילד יפה שהושיט לי את התפוח שהתגלגל לרגליו. ידיו הזהובות-לבנות-מדהימות, הושיטו לי אותו.
"תודה," אמרתי בחיוך מהופנט ועיני לא ירדו מהילד שכנראה היה חדש, מפני שלא ראיתי אותו כאן אף פעם.
"את צריכה להיזהר יותר," אמר בקול עדין ורך. הוא היה כזה עדין. הייתה בו מין עדינות שובה לבבות ורכה כזו.
שמתי לב למשהו. היה לו שיער שהגיע לו עד אחרי הכתפיים והשיער היה בצבע אפור מוזהב, אני אשקר אם אני יגיד בלונדיני כי זה רחוק מבלונדיני, היה לו כובע צמר שחור שכיסה את אוזניו ואת ראשו עד לאמצע המצח ועיניים אפורות כחולות כמו הים. את כל זה גיליתי במבט ממושך אחד בו.
שמתי לב שאני תוקעת בו מבטים לא ממש בסתר, הוא חייך חיוך מלאכי והרכין את הראש- מסמיק. ידעתי שאני צריכה להפסיק להסתכל עליו אבל זה פשוט היה בלתי נמנע. הוא דרש שיסתכלו עליו! ממש כמו ראין. רק שעם ראין אני לא ממש מודעת לזה שאני צריכה להפסיק לתקוע בו את מבטי.
התפוח נפל והתגלגל לי שוב [אני מודה- זה היה בכוונה] והבחור המוזר הזה הסתובב, חייך חיוך עדין ועזר לי- שוב להרים את התפוח הארור שלא היה מוכן להתגלגל רחוק יותר, וכך לתת לי שהות גדולה יותר להביט בו.
הוא תפס את התפוח בדיוק לפני שהידרדר ואני הסתכלתי עליו- בוחנת. כשהוא הושיט לי את התפוח אני לא לקחתי והמשכתי לבהות בו כמו מטומטמת. המומה מאיך שנראה, המתיקות שלו, מהתמימות שעיניו שידרו… הוא נראה לא אנושי לדור שלנו אך היה הכי אנושי מכולם.
"קחי…" אמר וחייך חיוך ביישני וחביב והושיט לי את התפוח החבול שנפל כבר פעמיים.
"אני אקח את זה… אלמה? מה קרה לה?" שאל קול מהפנט שידעתי שהיה של דן ואני ששמעתי את קולו יצאתי מעולם המחשבות שהייתי שקועה בו.
"ת-תודה…" מלמלתי לבחור המוזר שעדיין חייך אלי ולא הסתכל עלי, כמו שבוודאי כולם מסתכלים עלי עכשיו- כמטורללת.
"קרה משהו?" שאל דן בבלבול והביט בי בתמיהה.
"לא." מלמלתי והלכתי לעבר הכיתה במהירות לפני שהצלצול יישמע ואני אאחר לשיעור מתמטיקה.
"אלמה? את נראת מוטרדת!" אמר דן שנכנס אחריי לכיתה וישב במושב הפנוי ליידי בלי לבקש רשות.
"אני לא…" אמרתי בחיוך מאולץ, מוותרת לו על הקטע של הכיסא.
"או-קי," אמר ומיהר להוציא ציוד לפני שהמורה תבוא. שמתי את ידיי על הפנים ונאנחתי בעייפות.
"אלמה, את בטוחה שלא קרה משהו?" שאל דן והניח עלי יד, ניערתי את ידו מימני ואמרתי בפעם המיליון שלא קרה כלום.
"לא קרה לי כלום! בסך הכול נפלתי כשדרכתי על אבן והתעקמה לי הרגל! מה כבר יכול לקרות לי?" שאלתי בעצבים.
"אוקי… רק ווידאתי את לא צריכה לכעוס. פשוט את נראית לי קצת מהורהרת ועייפה אז חשבתי שקיבלת מכה. לא רציתי לעצבן אותך…" אמר ואני ריחמתי עליו פתאום. מה ניסגר איתי? למה אני מתנהגת אליו ככה? הוא בסך הכול דאג לי, למה התעצבנתי עליו בצורה כזו? אני חושבת שאני משתגעת.
"סליחה… אני לא התכוונתי. פשוט, אני עייפה כי לא ישנתי כל כך טוב בלילה אז… כנראה שאני קצת עצבנית." אמרתי בחיוך מאולץ.
"זה בסדר." אמר בחיוך והשתתק כשהמורה למתמטיקה נכנסה לכיתה והחלה לצווח בקולה הדק.
לאחר ששיעור מתמטיקה ומדעים נגמרו, הלכתי לאחרי בית ספר כדי להיות לבד ולשאוף קצת אוויר.
מאורעות אתמול עדיין התרוצצו בראשי ואני חיפשתי תשובה הגיונית למה ששמעתי. משהו שהמוח האנושי שלי יוכל להשלים איתו.
הלכתי בעקבות מלמולים שככול שהתקרבתי נשמעו יותר ברורים.
"אנחנו יודעים מה אתה! אנחנו לא אוהבים לפגוע באף אחד. אבל אם הוא מסרב לעזור לנו ולגלות מי שלח אותו אנחנו מתעצבנים!" שמעתי קול גברי עמוק ואז שמעתי אנקת כאב וכנראה מישהו הביא מכה למישהו כי שמעתי את הקול של המכה ואת יבבת הכאב של הנפגע.
הצצתי לפינה שבה התרחשו כל הניסים והנפלאות.
ראיתי חבורה של גברים ונשים מקיפים בחור שלא ממש ראיתי מי הוא ובחור אחד יושב בפינה מסתיר את פניו בידיו, כמו אחד שלא רוצה לראות.
הסתכלתי טוב והבנתי מי הם החבורה הזו, מי זה שחטף מכות, ומי זה שישב והסתיר את פניו….
החבורה היו משפחת גלדסטון, הבחור שישב בפינה היה ראין, וזה שחטף מכות היה דניאל רוזנברג- זה שהרים לי את התפוח היום. את השם שלו הצלחתי לגלות מדן.
"תוריד את הכובע כל עוד אנחנו נחמדים!" אמר אחד הגברים ונתן לדניאל מכה חזקה בצלעות שכמעט התפצחו.
"לא…" יבב קולו העדין והרך של דניאל.
"או-קי אתה ביקשת את זה! תחזיקו אותו." אמר מארווין, אותו הבחור שפגשתי בים ושני גברים תפסו והצמידו את דניאל לקיר.
"תעזבו אותו!" צעקתי וקפצתי ממקומי לעזרתו של דניאל כשמארווין הניף את ידו והתכוון להנחית את המכה בפניו. הם היו המומים כולם והסתכלו עלי מופתעים. חוץ מאחד שקם ועשה מעשה, אחד הבחורים בא אלי, תפס בגרוני וחנק אותי. הוא כמעט תלש לי את הצוואר, אבל אז ראיתי שראין קם ונתן בוקס לאותו אחד שתפס אותי- לאח שלו- והפילו על האדמה.
"בחיים שלך! בחיים שלך שלא תחשוב לעשות את אותה טעות שוב!" נהם ראין על הבחור שהסתכל עליו המום. הוא הביט במבט חד וחודר לעיניו של ראין.
השתעלתי והחזקתי בגרוני. נפלתי על בירכיי ונשמתי במהירות. מכניסה לתוך ריאותיי כמות גדולה מידי של אוויר.
ראין התכופף אלי וניראה מודאג "את בסדר?" שאל בחרדה, מתנשף ואני סימנתי בידי שכן, שוכחת מזה שאני לא יכולה לדבר איתו. מזווית עיני ראיתי שהוא מסתכל על אותו אחד שחנק אותי בכעס, וסימן לו משהו בעיניו.
אחרי שנרגעתי קמתי מהאדמה ועצרתי את ראין כשהתקרב לאחיו, מתחיל מלחמה… שמתי יד מרסנת על כתפו, משהו שנראה לי שהעביר בו צמרמורת כי הרגשתי את הרעד שלו, הסתובבתי ורצתי לדניאל, אחזתי בידו והוצאתי אותו משם. אף-אחד לא התנגד אז הלכתי. לא ליפני שנתתי סטירה לזה שחנק אותי והותרתי אותו ועוד כמה מהם המומים אך ראין, להבדיל מכולם התפקע מצחוק.
"תודה," אמר דניאל בקולו העדין והרך ואני חייכתי אליו חיוך מתוק ואמרתי לו שזה בסדר.
"מה שהכי עיצבן אותי זה ראין! למה הוא לא עזר לך?" אמרתי בעצבים בגלל שהוא לא הגן עליו! הרי הוא היה שם… מדוע הוא לא חילץ אותו משם?
"לא! הוא ניסה לעזור לי אבל אחים שלו חסמו אותו…" אמר במהירות, מגן על ראין. ראיתי שעיניו כנות- אז האמנתי לו.
"למה הם רצו להוריד לך את הכובע?" שאלתי את השאלה המתבקשת שעמדה באוויר כבר כמה דקות של שתיקה כשהתרחקנו ממשפחתו של ראין.
"תהיתי כבר מתי תשאלי," אמר בחיוך עדין כמו תינוק והסתכל עלי כמה רגעים, שותק ואז מביט בי בצער.
"אז… מה? מה העניין?" שאלתי. להוטה לדעת מה היה כל העניין של הכובע. הוא בסך הכול חבש כובע. לא שהיה לו דינמיט מתחת לכובע והוא רוצה לפוצץ את כולם. רק כובע! מה כבר מוזר בזה? הם כל כך רצו לראות את השיער שלו? משום מה, לא נראה לי שזו התשובה.
"אם אני אגיד לך שאני לא יכול לגלות לך… תרביצי לי גם?" שאל בקול של ילד ואני חייכתי באכזבה כשהבנתי שאני לא אקבל ממנו שום תשובה.
"לא…אבל אני נורא אתאכזב." אמרתי, מנסה להפעיל עליו מניפולציה, הפתרון היחיד שמצאתי.
"אני מצטער, אני לא יכול." אמר וכשהסתובב ללכת תפסתי בידו וחייכתי אליו במתיקות טבעית שפשוט פרצה ממני.
"תודה לך. על שעזרת לי היום עם הקטע של התפוח." אמרתי בחיוך והוא חייך חיוך רחב שחשף שיניים שהיו כמעט מושלמות ולבנות כמו של ראין.
"ותודה לך שעזרת לי לצאת מהמצב הזה עם משפחת גלדסטון." אמר ואני צחקתי וגלגלתי את עיניי.
"אז שווים? אתה עזרת לי ואני לך… זה אומר שאנחנו שווים ולא חייבים כלום אחד לשני?"
"שווים. אבל הייתי רוצה להמשיך להיות חבר שלך. את הילדה הכי חמודה שפגשתי פה בבית הספר…" אמר ואני הסמקתי עד לשורשי שערותיי ואני בטוחה שאני דומה עכשיו לסלק אדום מורתח.
"תודה…" מלמלתי והסמקתי בביישנות שאפיינה אותי.
"אז חברים?" שאל בחיוך ואני צחקתי.
"חברים…"