המכושף. פרק 8

לגלות חתיכות של אמת
☸

הגעתי לבית הספר ואחרי שבוע שהוא לא בא ציפיתי שהוא יבוא. שוב הסתכלתי על מושבו והוא לא היה שם, זה שיגע אותי.
"הוא לא יחזור יותר…" מלמלתי לעצמי ופניי נפלו והתעצבתי- אני לא יודעת למה זה השפיע עליי אבל זה השפיע יתר על המידה.
"את מתכוונת לראין?" שאל קול מתוק מאחורי.
"מי את?" שאלתי ואז נזכרתי ביום כשהתעוררתי בביתו של ראין, זו הייתה הבחורה עם השיער הג'ינג'י. זו שהייתה קרה כל כך כלפיי. "את אחותו של ראין?" שאלתי בחיוך קצת רועד ובליבי תקווה שהיא תגיד לי מה קורה עם ראין.
"כן. אני מיילי, נעים מאוד," אמרה בחיוך כובש. "התכוונת לראין כשאמרת- 'הוא לא יחזור'?" שאלה את השאלה לאחר כמה שניות במהירות ובשטף.
"כן, הוא לא יבוא יותר נכון?" שאלתי במצב רוח שפוף לאחר כמה דקות של שתיקה מצידי.
"לא. הוא לא יבוא יותר, אני מציעה לך לשכוח אותו. הוא גם לא בשבילך, לטובתך אני אומרת כ-"
"מה זאת אומרת לא בשבילי? מעולם לא חשבתי שהוא יהיה משהו יותר מידיד, אז אל תדאגי."
"אני דואגת לך, את נראת לי אחת שאוהבת את החיים נכון?" שאלה ושאלתה שעד לא מזמן הייתה מקבלת תשובה שלילית הפתיעה אותי.
"כמובן! איזו מין שאלה זו? ברור שאני אוהבת." אמרתי בחיוך מתוח את האמת כי בעקבות המקרה שקרה, שכמעט החלקתי מהצוק אני מעריכה הרבה יותר את החיים שלי. אפילו הלכתי וביקשתי סליחה מאימי, משהו שלא אופייני לי. נו, לא נורא, חיים רק פעם אחת ויש לי רק אימא אחת, אז ככה שאני לא יכולה להמשיך עם זה. כי אם אני מפסידה אחד מהשניים אני מפסידה גם את השני.
"אז תתרחקי מאח שלי, לטובתך. את נראת בחורה נחמדה… חבל שדווקא את…" מלמלה בייסורים ובלעה את רוקה כשבחנה את גופי ואת פניי, יכולתי להרגיש אותה זוחלת גם מתחת לעורי ותהיתי אם ראתה משהו שהוא לא טוב.
"מה אני? דווקא מה אני?" שאלתי ובלי מילים היא נתנה לי חיבוק ולחשה לי שאם ראין יחזור שאני אתרחק ממנו. מוזר… התחלתי לחשוד יותר ויותר, מה קורה פה?
"מה קורה פה?" שאלתי נסערת, מתנתקת מהחיבוק הרך והקר שלה והבטתי על פנייה בקשיחות.
"תירגעי…" הרגיעה אותי מיילי.
"להירגע? ראין נעלם שבוע ואת פתאום אחרי שבוע באה אומרת לי אם אני אוהבת לחיות! את אומרת לי להתרחק ממנו… זה לא אנושי כל הסיפור הזה!"
"נכון. אנושי, זה לא! מסוכן… זה כן."
"מה?" שאלתי בחוסר אונים. לא יכולתי להבין כלום או לפחות לחבר את המילים שלה למשהו הגיוני.
"מה את לא מבינה? תתרחקי ממנו. לטובתך. אם-"
"מיילי את רוצה שאני אתרחק ממנו?" קטעתי את דבריה והסתכלתי עלייה בבלבול ובעצבים.
"כן."
"תסבירי לי למה לכל הרחות להתרחק? תסבירי לי! תתני לי תשובה אחת הגיונית ואת לא תראי אותי איתו יותר בחיים!" אמרתי בהיסטריה והבטתי בה בבלבול גמור. פשוט שתגיד, שתסביר כי אני לא מבינה מה היא רוצה ממני.
"או-קי, רוצה תשובה?" שאלה שְׁאֵלָה רטורית "בסדר." לחשה ושתקה למשך כמה דקות ארוכות.
"כי… כי ראין… בגלל שהוא עומד להתחתן ויש לו ארוסה שהוא הציע לה נישואים לפני שבוע ובגלל זה הוא לא בא במשך כל השבוע, כי הם הלכו לירח דבש מקדים בצימר בצפון הארץ. פשוט… ליאל- ארוסתו של ראין אוהבת את הפריחה בצפון אז הוא לקח אותה לשם והמשפחה שלי ואני מבקשים ממך, שאם את לא רוצה להרוס את האהבה שיש ביניהם אז תתרחקי ממנו. גם ליאל מתחילה לחשוד בך כשהיא ראתה אותך בפעם שעברה בביתו של ראין כשהתעלפת- היא באה כדי לבקר את ראין וראתה אתכם ביחד…" אמרה בלחץ ובמהירות ואני הייתי בהלם וליבי כאילו כמו התכווץ כששמעתי שהוא מאורס.
"בסדר… למה שאלת אותי אם אני אוהבת את החיים? מה זה קשור?" שאלתי ומיילי בלעה את רוקה ולא ענתה לי ישר אלא רק אחרי כמה דקות שנמשכו כמו כמה שעות.
"בגלל… ש… א-אבא של ליאל הוא מאפיונר עשיר, ופשוט פחדתי שתסתבכי איתם אם ראין יתאהב בך, ובסוף לא יתחתן עם ליאל בגללך. אז עלולים להתנקש בחייך. בבקשה, תתרחקי מראין, לטובתך." אמרה מיילי וזה לרגע אחד הפחיד אותי אבל אז לא היה אכפת לי, כי אני הולכת לתפוס מרחק מראין למרות שהתירוץ הזה נשמע כל כך שקרי וממוצא.
"בסדר. אני אתרחק ממנו… לא ידעתי שהנוכחות שלי מפריעה לארוסתו אבל אני לא רוצה לפרק אהבה אז אני מתרחקת." אמרתי באותו קול מת שהיה לי פעם, כשהייתי מרוחקת מכולם ולא נותנת לאף אחד פתח גישה לעולמי.
"עכשיו תחזרי לשיעור." לחשה בקולה המתוק שאפף אותי ומילותיה שעדיין חנקו אותי הסתחררו במוחי.
"מיילי?" שאלתי לפני שהלכה.
"כן?" הסתובבה וחזרה בקלילות לאיפה שעמדה לפני שדילגה לדרכה.
"הוא יחזור?"
"אולי… אבל למה את רוצה לדעת?"
"אני רוצה לדעת אם עליי להכין את עצמי ליפני שיבוא, אני לא רגילה להתנתק מאנשים בצורה כה דרסטית."
"הוא יחזור… ואלמה? אל תספרי לראין כלום מהשיחה הזו. הוא יהרוג אותי אם הוא ידע שאני גיליתי שהוא מתחתן." לחשה הסתובבה והלכה לחבורה שחיכתה לה.
הדמעה הראשונה שהתגלגלה על הלחי הרותחת שלי ציננה אותה וכשהיא נחתה על האדמה הכתה בי המציאות- אני שוב לא רצויה.
בהמשך היום לא רציתי לתקשר עם אף אחד ולא ממש דיברתי כשדיברו אלי- ההורים שלי שמכירה אותי התרחקו ונתנו לי לנשום. נתנו לי להירגע בדרך שלי שכוללת: קופסא ענקית של גלידה בטעם וניל וריבת חלב, שירים ושינה.
למרות שהוריי ניסו להוציא ממני את האמת הם לא הצליחו להוציא ממני כלום מלבד משפט אחד- "אני בסדר. פשוט אין לי מצב רוח."
כשנכנסתי בדלת של הבית רצתי לחדרי והסתגרתי שם. הנה, אני שוב לא רצויה והאדם היחיד שהצליח לגרום לי לדבר את האמת מתחתן- זה הפריע לי… אולי זו קנאה? יכול להיות. או שזה פשוט העובדה שאצטרך להתרחק ממנו. יכול להיות גם…
כשאני מסתכלת על זה עכשיו, מהצד שלי- הזועם והפגוע- זה לא ממש מעניין אותי מאיזה רגש נובע הזעם הזה. הדבר היחיד שמתרוצץ בראשי הוא שראין מתחתן.
בסדר… אני מאחלת לו רק טוב. אבל משהו בתוכי אותר לי שלאשתו לעתיד אני לא מאחלת את אותו הדבר.
אחרי שחיסלתי את כול הגלידה ושמעתי את כול השירים שיכולתי לשמוע בלי להתעצבן עליהם, כי הם משקפים בדיוק את מה שאני עוברת, נכנסתי למיטה וישבתי שקטה עליה. הדמעה השנייה של היום חנקה אותי מאוויר כשניסתה לפרוץ החוצה ובזמן שהדמעת נורתה מלחי שלי עד הסנטר, משהו פה הכאיב לי. וליבי אמר לי שמה שכאב לי היה שהוא מתחתן.
אחרי הדמעה השלישית התעצבנתי כי אני בוכה בגלל שטויות וניגבתי בעצבים את הדמעות, ואז עברתי לתנוחת שכיבה והרמתי את השמיכה מעל לראשי- חוסמת את כל רעשי העולם. מתמכרת לשינה ונכנסת לעולם החלומות.
"אל תדאגי. אני לא מתחתן." לחש לי ראין בחלומי. הלכנו לאורך מסלול לבן שמצדו פרחים אדומים נוטפים דם. משום מה לא ייחסתי להם חשיבות בחלומי, אפילו שהם היו נוטפים מדם.
"אתה כן! מיילי אמרה לי שכן!" קראתי ובכיתי וכשניסיתי לרוץ רגליי התחשלו ואני נפלתי. בכול פעם נפלתי לרגליו של ראין.
"אל תאמיני לכול מה שאומרים לך. קדימה, קומי… כולם מחכים." אמר ואני קמתי וראיתי שאני בשמלת כלה, עומדת להתחתן עם ראין. אבל הוא אמר שהוא לא מתחתן. הוא גם אמר לי לא להאמין לכול מה שאומרים לי…
התעוררתי בבהלה וניערתי את ראשי בלי לנשום. למרות שזה רק חלום הייתי רוצה לחזור לשם ולראות מה עניתי לראין.
קמתי להתארגן ושמתי ג'ינס שחור, חולצה שחורה וסנדל שחור. לא יודעת מה היה הקטע של השחור אבל… שיהיה. כשעברתי ליד המראה ראיתי גוש שחור שכולו היה אני. הלבוש שלי משקף את הרגש שאני מחזיקה בתוכי.
כשירדתי לקחתי חטיף בריאות מהארון- איכס! איזה מגעיל. החטיף היה בלי סוכר, שוקולד, שקדים מצופים, כלום. אפילו לא הרגשתי טיפה של מתוק! הוא היה בטעם שהיה בלי טעם כנראה. זה היה חטיף משעמם, בלי טעם או ריח ולשנייה אחת אפילו חשבתי שהוא מקולקל, אבל קראתי את תאריך התפוגה שעל השקית שהיה עטוף בה והוא אמור לשרוד פה לפחות עוד שנה- מי יחזיק דבר כזה עוד שנה? לא אני בכול מקרה.
חבל שאין חטיף שוקולד בבית. זה בגלל אימי- היא מנסה לשמור על הגזרה.
כשהגעתי לבית הספר שמתי לב שאני עוד מחזיקה את החטיף בריאות הזה, אז זרקתי אותו ורעד של גועל עבר בגבי כשנזכרתי בטעמו המחריד.
"למה זרקת?" שאל קול מאחוריי.
"דן! מה קורה?" אמרתי בחיוך וחניכיי כאבו ממאמץ של חיוך מאולץ כדי שיחשוב שאני בסדר. אני לא שמחה ולא בסדר, אני עצבנית ומבולבלת. מכול חלקי הפאזל השונים שהתחילו לצוץ ולתת לי רמזים. ואז, הגורל מפריד את מה שאני צריכה לגלות ומרחיק אותו.
"בסדר, מה קורה? למה זרקת? אם תגידי שאת בדיאטה אני אדחוף לך את כל האוכל של הקפיטריה לפה!" איים בגיחוך ואני צחקתי צחוק מחוספס וחסר גוון.
"לא, החטיף בריאות הזה מבחיל. איכס! נראה לי שהוא מורעל," אמרתי ועיקמתי את הפרצוף והוא צחק.
"את נראית עצובה…" אמר דן ואני כחכחתי בגרוני והסתכלתי על השמים או על כל מקום אחר מלבד פניו- לעזאזל! איך הוא גילה?
"למה את עצובה?" שמעתי קול מאחוריי- ראין. הוא חזר…
לא עניתי.
"דן, אפשר לדבר עם אלמה שנייה לבד?" שאל ראין כשראה שמשהו קרה ואני לא מדברת איתו ומתחמקת ממנו.
דן הלך באי רצון מופגן ואני נשארתי מול ראין, אבל לא הסתכלתי עליו, הסתכלתי על הרצפה והדמעות בעיניי חיכו כבר לפרוץ.
"קרה משהו? אלמה…" אמר כשראה שאני לא מתייחסת, לעזאזל! זה כל-כך קשה. כמעט בכיתי, רציתי לדבר איתו כל- כך! אבל לא! לא יכולתי- לפחות אם ארוסתו עוקבת אחריו עכשיו, שתראה שלא אני התחלתי לדבר איתו אלא הוא איתי. ובכלל, למה אין לו את האומץ לבוא ולהגיד לי שהוא מתחתן?
"ראין בוא נשמור מרחק, או-קי? די, תעזוב אותי." לחשתי כמעט בלי קול ועדיין לא הסתכלתי עליו. אני לא מסוגלת. אני נחנקת כדי לא לבכות רק מהריח שלו, אז להסתכל עליו? אני עלולה להשתטח על הרצפה ולבכות בהיסטריה ולבקש ממנו סליחה שאני כה גסת רוח שאני מתעלמת ממנו.
"או-קי." לחש ועמד עוד כמה שניות כמתלבט ואז הלך. נשארתי דוממת במקומי, מסתכלת על נעליי כמו מטומטמת באמצע בית ספר.
לאחר שנמאס לי להבהיר לכולם כמה אני דפוקה הפשרתי מקיפאוני, נאנחתי ופניתי ללכת לכיתה.
בדרך לכיתה משהו תפס לי את העין- בפינה מרוחקת ראיתי דמות גבוהה מכסה דמות ג'ינג'ית קטנה- ראין! ראין ומיילי! יכול להיות שהוא גילה על השיחה שלי ושל מיילי? לא יודעת אבל אני מפחדת שכן.
רצתי לשם הכי מהר שיכולתי ולפני שהוא עשה מעשה שהוא לא צריך לעשות ונדחפתי בינם.
"מה-" אמרתי ועצרתי לנשום "מה קורה מיילי?" שאלתי מתנשפת וחיבקתי אותה כאילו אנחנו החברות הכי טובות וכאילו ראין לא היה שם. התנשפתי ורעדתי מפחד וליבי הואץ- מה היה קורה אם…
"אלמה תלכי!" אמרה מיילי בקול רועד והסתכלה על אחיה במבט עצוב וכנוע.
הסתכלתי עליו המומה- מה הוא עשה לה?
"מה עשית לה?" שאלתי היסטרית והבטתי על מיילי, חיפשתי סימנים של מכות אבל לא היו כאלו. כנראה זה משהו אחר שהוא עשה לה, או שרצה לעשות לה.
"זה לא עניינך. מה את דוחפת את האף שלך?" אמר בקרירות שהקפיאה אותי.
הסתכלתי עליו המומה "אתה לא אנושי!" לחשתי לחישה רועדת והוא ומיילי נדרכו והסתכלו זה על זו המומים.
"מה?" שאלתי מבולבלת- מה כבר אמרתי?
"כלום. תלכי מפה אלמה…" אמרה מיילי וקולה נשמע כאילו מישהו מצמיד לה אקדח לרקה.
"אז בואי איתי," אמרתי והושטתי לה יד אבל במקום שמיילי תיקח אותה ראין לקח אותה ואז משך אותי לקיר והצמיד אותי אליו כשהוא נצמד אלי וריחו סחרר אותי- או שזה ריחה של מיילי? אולי שמה בושם? לא יודעת- רק ידעתי שיש לו את הריח הנעים ביותר שיכול להיות.
"מה אתה-" ניסיתי להגיד אבל הוא שם לי יד על הפה.
"ששש… המנהל ישמע אותנו!" אמר ואני שתקתי ויכולתי לשמוע את המנהל הולך בחיפזון לעבר משרדו ומתרחק מהמקום בו אני, מיילי וראין היינו.
ריח וניל השתחרר באוויר. האם זה הבושם של מיילי? או שמישהו אופה עוגת וניל?
כשהוא שחרר אותי שאלתי את מיילי אם היא שמה בושם בריח וניל. כנראה השאלה הזו הייתה יותר מידי מוזרה בשבילם כי הם נדרכו והסתכלו זה על זו באימה.
ראין פער את עיניו ואת פיו והסתכל על מיילי שהייתה המומה לא פחות ממנו.
"מה את מ-מ-ריחה?" שאלה המומה בגמגום וקולה נשבר במילה האחרונה.
"מה קרה לך? רק שאלתי אם את שמת בושם בריח וניל, כי אני מריחה ריח וניל נעים באוויר." אמרתי בחולמניות וחייכתי לעצמי כמו טיפשה. הו, אלמה! תמשיכי לעשות לעצמך בושות.
"ראין, זה לא טוב!" אמרה מיילי בקול רועד וקולה צווח במין עצבנות מוזרה ולחוצה כזו. מה שעוד יותר הפליא אותי ממיילי היה שגם ראין נראה כמוה ואף אחד לא מספק לי הסברים, לעזאזל!
"אני יודע! מה את רוצה שאני אעשה?" שאל ראין בייאוש ובלע את רוקו בקול. הוא הסתכל על מיילי חסר אונים ונאנח.
"לא יודעת! בעוד 10 ימים… אתה יודע!"
"כן, אני יודע." אמר ונראה מיואש יותר ויותר מכל שנייה שעוברת.
"מה קורה פה?" שאלתי מבולבלת והסתכלתי על שניהם בפליאה- מוזר, הם מוזרים היום יותר ממה שהם תמיד.
"אלמה, תגידי לי מה מיילי אמרה לך." הפתיע אותי ראין ושינה נושא בחדות.
"לא." אמרתי בעקשנות.
"תפסיקי להיות טיפשה, תגידי מה היא אמרה לך." אמר בקצת יותר עצבים, אך ידעתי שהוא רק רוצה להסיח את דעתי משאלתי הקודמת.
"לא."
בחרתי להתעלם.
"תגידי כבר."
"תכריח אותי!" אמרתי בקול שקט וארסי הכי ארסי שיכולתי לגייס. אבל אני יודעת שגם אני לא משתה בו והוא גם יודע שאני נגררת עם הנושא השני כדי להסיח את דעתי מהראשון. הוא יודע שאני רק חופרת במילים כדי למצוא רמזים למוזרות הזו שלו ושל אחותו. אני אדע! בסוף אני אדע.
"אל תהיי מטומטמת! נו, תגידי מה היא אמרה?"
"לא." אמרתי בעקשנות והסתכלתי עליו במבט החלטי והוא גיחך גיחוך לא מאמין והסתכל עליי .
"טיפשה…" לחש לעצמו וזה הרתיח אותי.
"אל תקרא לי ככה." אמרתי מבהירה לו ששמעתי.
"ואם כן- אז?" שאל בחיוך מלגלג ומתגרה ואני לא האמנתי. הוא מתגרה בי?
"טיפש." מלמלתי בלחישה.
"אל תקראי לי ככה." מיהר להבהיר לי ששמע.
"ואם כן- אז?" שאלתי והוא צחק צחוק לא מאמין.
"את ממש אמיצה מה? או שאת מטומטמת?"
"נראה לי שאני אמיצה." אמרתי באומץ שהדהים אותי.
"או קי, תינוקת תלכי מפה, לא אמרת שאת לא רוצה שום קשר איתי? נו תלכי." אמר בזלזול ואני הבטתי עליו המומה.
"סליחה?!" אמרתי בהלם- לא שאלתי, פשוט רציתי להבהיר לו עד כמה אני המומה ממה שאמר.
"אני סולח לך. תלכי, מיילי תלווי אותה לכיתה ונדבר אחר-כך…" אמר וסימן בעיניו משהו למיילי.
"בואי." אמרה בקשיחות, אחזה בידי, ומשכה אותה.
"תעזבי אותי! אני אלך לבד, לעזאזל את כל כך קרה," אמרתי ורעד עבר בגבי, ראין הסתכל המום וניראה שהוא מיואש הרבה יותר מלפני שנייה.
"סליחה…" אמרה ושיחררה אותי.
"זה בסדר." אמרתי בחיוך ובראשי הגלגלים החלו לעבוד- או שהם השתגעו או שאני. ואני חייבת לגלות מה יש בעוד כמה ימים.
היא ליוותה אותי חצי דרך ורצה חצי דרך חזרה- הסקרנות שהייתה בי הייתה גבוהה אז הייתי חייבת לדעת מה הם מסתירים ממני. אני יודעת מה אני אעשה.
הלכתי בשקט אחרי שהיא הלכה לפינה לא מרוחקת מאיפה שהם עמדו, ושמעתי את מה שהם אמרו.
"אני לא יודע מה לעשות!" אמר קולו של ראין מיואש.
"עשיתי את זה לטובתך אתה יודע שאלמה היא ה-"
"תעצרי! מקשיבים לנו. היא!" אמר ראין ואני הייתי המומה! איך הוא יודע? אוקי, זה מתחיל להפחיד אותי.
אוך! לעזאזל. זה כזה מוזר. התרחקתי בשקט ואז רצתי במהירות לכיתה. כשהסתובבתי והתכוונתי להתחיל לרוץ, הרגשתי שעוקבים אחריי. זה לא טוב! זה לא טוב בכלל!
נכנסתי לכיתה בסערה ובהתנשפויות והבאתי עימי רוח מבחוץ שהעיפה למורה את כל הניירות.
"גשי למנהל עכשיו! אני לא רוצה לראות אותך פה!" צעקה המורה ואני ברחתי במהירות.
הלכתי למנהל התנצלתי קיבלתי פתק ואזהרה… יופי! עכשיו אני גם סקרנית וגם נזופה בידי המנהל.
זה לא עניין אותי פתק האזהרה, העיקר שאני מתחילה לגלות חתיכות של אמת.