המכושף. פרק 6

אורפז 23/10/2012 1581 צפיות 2 תגובות

ללכת מעבר לקצה היכולת שלי

אני מרגישה כמו בובה על חוטים רק שהחוטים קיימים רק במוח שלי. ולציית לחוקים זה בדרך כלל לא הקטע שלי. אבל מה אני כבר יכולה לעשות? במי אני יכולה להילחם עוד? כבר הרגתי את עצמי אז את מי עוד? אני מרגישה עצובה.
אימי לא ממש מדברת איתי ולרוב עושה עלי פרצופים, אבי שותק למרות שהוא אמר שהוא לא כועס, אני צריכה לבקש סליחה ממשפחת ראובנוב בפומבי ואני מרגישה בכול זאת כמו מישהי שמצייתת לחוקים. שיהיה…
פשוט להמשיך הלאה ולא לתת לרגש המייאש הזה לגרום לי להישבר כענף יבש, לא עכשיו… לא אף- פעם.
היזהרי. הלב שלי מתחיל לאותת.
אני לא בוכה יותר. אני ממשיכה לעצור את הדמעות הארורות הללו.
לא יודעת למה אבל אני מרגישה שאני לא שמחה. אני מרגישה מוזר… כאילו התרוקנתי מהכול. זה התחיל כשברחתי מהחתונה ואז הלך והסתבך. לא חשבתי שצעד קטן שלי לעבר החופש יעשה כזו מהומה ותרעומות. אני חושבת שכדאי שאפסיק עכשיו- מה יקרה אם ארוץ לשם? לחופש… לאושר…
העיניים של כולם קופאות כשהם רואים אותי, מביטים בי… אני כבר נחנקת מהמבטים שכול מי שלא מכיר אותי ומי שמכיר אותי שולח אלי. חבל שהאירוע הארור הזה היה בטלוויזיה. זה משגע אותי!
וראין… זה שייעץ לי להיות מי שאני פשוט מתעלם מזה. כאילו הוא לא אמר את המילים שאמר וכאילו לא היה זה שדחף אותי מחוץ לזה. אבל אני מודה לו… אני מודה לו שבזכות המילים שלו אני לא בירח דבש שהוא לא כל-כך מתוק.
אני שוקעת בתוך עצמי ומתכנסת בתוכי. אבל די לשקוע. עכשיו אני צריכה להתארגן, עוד מעט באים צלמים לצלם את ההתנצלות שלי בפני הגאון הפיננסי- יגאל ראובנוב אני צריכה להראות לעולם שהוא לא שובר אותי. אני מפסיקה עכשיו את תהליך הדעיכה.
לבשתי חולצה זרוקה וקצרה- כי היה חם והאביב כבר דפק בחלון במלוא עוצמתו וכמעט גירש את החורף, למרות שהיו עוד כמה שבועות לסיום החורף. אוך, אני לא רוצה לחשוב מה יהיה בקיץ. יהיה יותר חם מהגיהינום- וג'ינס בהיר ולרגליי נעלתי סנדלים בצבע ורוד רך.
תלתליי השחורים כפחם שימשו מסגרת נפלאה לפניי ועיניי הירוקות שכבו עכשיו כי אני עצובה נראו כאילו עומדות להשחיר.
את שפתיי משכתי במעט שפתון ורוד שהדגיש עד כמה היו בשרניות. עור גופי היה לבן כסיד, ואני הלבנתי יותר כששמעתי את שמי וכשראיתי דברים צבעוניים מתנפצים אל חלון חדרי. לאחר כמה דקות הבנתי שאלו בלוני מים ושכמה אנשים שאני לא מכירה מפגינים, נגדי… והמצלמות מצלמות כל רגע.
"אלמה! מה האנשים האלו עושים?" שאל אבי בכעס ואני רק המשכתי לשתוק אך כשראיתי שהמצלמות תפסו אותי השתטחתי על הרצפה והסטתי את הוילון.
"לא יודעת… אני כבר לא יודעת כלום." אמרתי בצער ונאנחתי, לא מניחה לדמעות לפרוץ מעיניי.
"מה את רוצה שנעשה?" שאל אבי בחוסר אונים.
"תכניס את הצלמים פנימה. הראיון יהיה בפנים." לחשתי בלי קול והוא אסף אותי מהרצפה והושיב אותי על המיטה. לאחר, יצא בחופזה מהחדר ואני שבתי להסתכל בחלון. רק הצצתי… מפינת החלון, אני בטוחה שלא יקלטו את זה. כדאי להם שהם לא יקלטו את זה. כדאי לי שלא יקלטו כלום.
אני לא מכירה אפילו את האנשים האלו. למה הם עושים לי את זה? למה אני חייבת להיות זו שמסתבכת בכול הצרות הכי גרועות? לפחות מבחינתי הן כאלו… אני והמזל הגרוע שלי.
"אלמה, בואי. הכתבים נכנסו." אמר אבי אחרי כמה דקות ששתקתי ורק המשכתי לבהות בחלל.
כשהתעשתי, ירדתי למטה והצלמים שעטו עליי עם מצלמותיהן וכמעט נחנקתי כשהם הקיפו אותי ותקפו אותי בשאלות.
הלכתי וישבתי על הכיסא בפינת האוכל מדמה את עצמי רגועה. כאילו לא עומדות לצאת לי שערות לבנות מהלחץ ומהפחד שהרגשתי ואמרתי שאני רוצה למסור הודעה חשובה למשפחת ראובנוב. כולם השתתקו פתאום ורק קולי נשמע- מחוספס, שקט… אבל עדיין ברור. נראה לי…
"אני רוצה להתנצל בפני משפחת ראובנוב שהיא משפחה מדהימה, נדיבה, שקיבלה אותי בידיים פתוחות… אני ממש מצטערת. אנא, קבלו את התנצלותי הכנה." אמרתי ואפילו אני חושבת ששמעו את הצביעות בקולי.
"אלמה רוס, מדוע ברחת מהחתונה שלך?" שאל אחד הכתבים ואני נאנחתי ואז חייכתי בצער ופניתי למצלמות.
"טעות שלי. לא הרגשתי פתאום מוכנה. הרגשתי מפוחדת והתוצאה שהתקבלה היא שאני לא נשואה היום לגבר נפלא ושאין לי עוד משפחה מדהימה, כמו משפחת ראובנוב." אמרתי באכזבה מדומה וכול המצלמות החלו להתקרב יותר ולחנוק אותי יותר.
"את מתחרטת?" שאל אחד הכתבים ודחף את המיקרופון שלו לתוך הפה שלי וכמעט שבר לי שן.
"מאוד." אמרתי ואפילו דמעות החלו לצוץ בעיניי ולזלוג על פניי. כמובן שהיו אלה דמעות תנין.
"אני חושב שזה מספיק!" קרא אבי שעד עכשיו שתק ופתאום כול המצלמות הופנו אליו.
"אדון ליונל רוס, האם אתה מתחרט על כך שבתך ברחה מחתונתה?" שאל עוד כתב חטטן.
"בטח! בטח שהוא מתחרט. הוא גם עצוב! תגיד להם אבא, תגיד להם עד כמה אתה מתחרט!" קראתי וסימנתי לו בעיניי שישקר- רק שיגיד שהוא מתחרט… אם לא. הוא ימצא את עצמו שוב בין סורגים.
"מאוד." ענה אבי ביובש והמצלמות שצילמו את פניו היפות חזרו שוב אלי, הכוכבת. זו שהרסה אירוע ששווה מיליונים.
"את מתביישת במה שעשית?" שאל אחד הכתבים ואני נאנחתי- שיניחו לי כבר. פשוט שילכו.
"כן, אני מתביישת ובגלל זה אני ביקשתי סליחה. ואני שוב רוצה לבקש סליחה ממשפחת ראובנוב היקרים וגם להתנצל בפני דן, המיועד שלי- זה שהייתי צריכה להתחתן איתו. אני מצטערת. עשיתי שטות שברחתי מהחתונה." אמרתי בקול מת אך הדמעות השקריות עדיין המשיכו לזלוג. או שלא היו אלה דמעות שקריות?
"את לא צריכה להתנצל אלמה. אני סולח לך." אמר דן.
דן? מה לעזאזל הוא עושה פה? איך הוא נכנס?
"דן… מה אתה עושה פה?" סיננתי מבין שיניי שנמתחו לחיוך מודאג עד שחששתי שגם יצאו לי קמטים מכול הבהלה של היום.
"אני מבין את אלמה. היא הייתה מפוחדת. את האמת? גם אני, אך אני עוד מיתנתי את זה. אלמה לא עשתה את זה בכוונה ואני מבין אותה כי לא קל להתחתן פתאום, אחרי שלושה ימים מהיום שהודיעו לך את זה. אני לא כועס ואני אפילו חבר של אלמה, נכון?" שאל ואני שלא יכולתי להכחיש כי הוא פשוט כבר שקוע עד לצוואר ביחד איתי, חייכתי אליו בחום ואז פניתי למצלמות.
"כן. נכון." אמרתי ואז שמעתי מבחוץ את שמי נצעק ועם השם שלי מצורף התואר כפוית טובה.
"אלמה. את מכירה את האנשים הללו שצועקים את שמך ומצרפים אליו שמות גנאי?" שאל כתב אחר שדחף את המיקרופון שלו לפה שלי.
"לא. איני מכירה אותם. אני לא יודעת מי הם ומדוע הם שונאים אותי. אני עשיתי את הבחירה שלי ומותר לכולם למחות עלייה אבל הם משתמשים באלימות מילולית ואני ממש לא מבינה למה הם מתנהגים בכזו בוטות. ואפילו ירו בלוני מים אל חלוני, זו כבר חוצפה ופלישה לפרטיות ולשטח פרטי כשהם בכלל מתפרצים לביתי ככה." אמרתי, מנסה להישמע כמה שיותר מכובדת ומנסה לא להשתמש בסלנג או במילים לא יפות כדי שלאף אחד לא יהיה משהו לומר על החינוך שלי. למרות שזה לא אפשרי…
"אני מבקש שתצאו. מספיק. זהו, הבת שלי כבר לא מרגישה טוב! תצאו." אמר אבי ואימי שעד עכשיו ישבה בסלון ושתקה. היא התערבה, לטובתי. מפתיע.
"תצאו!" קראה אימי בכעס ולאחר, פתחה את הדלת וגירשה את כול הכתבים מהבית. ואז יצאה לבחוץ ואיימה שאם האנשים שהפגינו נגדי בחצר ביתי לא ילכו היא תזמין משטרה- הם הלכו.
"דן… לא היית צריך. ובכלל, איך הגעת פתאום?" שאלתי מבולבלת והוא חייך אלי חיוך מעודד.
"הגעתי ברגל ונכנסתי דרך הדלת." אמר בציניות והמשיך " אני מצטער… על הכול. לא הייתי צריך להכריח אותך להתחתן איתי. את לא רצית ואני כמו טיפש ניסיתי לשכנע אותך." אמר ואני חייכתי באומללות ואז סימנתי לדן שיבוא אחריי ויצאנו בחוץ.
"אני מכיר את ההרגשה. שאת… מרגישה עכשיו." אמר דן כשישב על ספסל הנדנדה בגינה שלנו, מתחת לעץ האלון הענק שהיה שם מאז שאני זוכרת את עצמי.
"באמת?" שאלתי ונאנחתי עמוקות כשהרגשתי שליבי כבר מכאיב לי, הוא צבט אותי מבפנים ונשימתי נתקעה.
"כן… אני מזהה את המבט הזה שעל פנייך. גם לי היה את אותו מבט היום בבוקר. ואת יודעת למה הוא נעלם?" שאל אך לא חיכה שאענה לו "כי אני עברתי הלאה, ואני יודע שאת שמחה יותר עכשיו כשההורים שלך הגנו עלייך אבל עדיין, את מרגישה כלואה." אמר ואני נשארתי עם פה פעור והבטתי בו המומה.
"א-איך אתה יודע?" גמגמתי, בקושי מצליחה להבין איך הוא גילה את כל זה ממבט אחד בי.
"כי אני מזהה את המבט כי גם אצלי בבית אף-אחד לא מדבר איתי וגם אני מתחרט שהכרחתי אותך להתחתן איתי. אני יודע מה את מרגישה. ועכשיו, שאבי ציווה עלייך לבקש ממנו סליחה בפומבי… זה עוד יותר אוזק אותך כי אם לא תצייתי אביך ייעצר, אני מבין את זה. ואני יודע שאת פוחדת שאני אפגע כשאבי יראה את הכתבה שבה הגנתי עלייך. אבל אני לא מתחרט, על כלום. את בדיוק כמוני." אמר ואני חייכתי אליו.
"כן. אני באמת מרגישה חנוקה. אימי רוצה שאהיה משהו שאני לא, אבי בסכנה אם אני לא מצייתת לאבא שלך וגם חבורה של אנשים העזה להתאגד נגדי ולהפגין. אנשים שונאים אותי סתם. אוך, דן. אין צדק בעולם…" אמרתי והוא צחק וכששמעתי את צחוקו צחקתי גם.
"ספרי לי על זה…" מלמל ואני צחקתי. "אלמה… כשהסכמת להתחתן איתי אז, באותו יום שהוריי אמרו לך את מה שאמרו- את הסכמת כי רצית לנקום בי, נכון?" שאל ואני כחכחתי בגרוני והבטתי על נעליי- שותקת, ומובכת במקצת.
"כן. רציתי להתנקם בך, במשפחה שלך ובמשפחה שלי. רציתי להתנקם בכולם. אני הסכמתי כי רציתי לבייש את המשפחה שלך ושלי ביום החתונה- נראה שהצליח לי. רק חבל שזה גרר אחריו את כל הבלגן הזה." אמרתי ודן חייך באירוניה אומללה.
"אני לרגע האמנתי ש… שאת רוצה. שאת רוצה להתחתן איתי ושאת רוצה אותי. כנראה שטעיתי." אמר והרגשתי שהוא מאשים אותי. הוא מאשים אותי באכזבה שלו וברגש שלו.
"דן. אני אמרתי לך מההתחלה שאני לא רוצה להתחתן איתך וחזרתי על זה שוב ושוב. אבל אתה לא הקשבת וכמו שאתה רואה, אני לא אוהבת שכולאים אותי או מכריחים אותי לעשות משהו- כמו שאתה עשית. אז זו לא אשמתי, זה היה האינסטינקט שלי. לסרב, לנקום…" אמרתי וידעתי שדבריי נשמעים רעים אך בכול זאת אמרתי אותם ואני לא מתחרטת על שום מילה שאמרתי או שום מעשה שעשיתי- במכוון או בטעות. זו מי שאני וככה אשאר.
"סליחה, אני חושב שקצת הגזמתי… אבל אלמה, אני לא יכול להניח בצד את המחשבה הזו שכמעט, כמעט היית אשתי." אמר ואני הבטתי בו בהתחלה בעיניים פעורות ואז צמצמתי אותן והסתכלתי עליו בחשד.
"למה? מה יש לך לחפש בילדה כמוני," שאלתי את המילה האחרונה בזלזול "אני כל מה שאתה לא תרצה באישה."
"להפך. אני… אלמה אני מחפש בדיוק את אותה אישה שאת. מצחיקה ויודעת לצחוק, נפגעת אבל יודעת לפגוע חזרה, לא שתקנית… מופרעת כזו. מישהי שתפרק את החומות השמרניות של המשפחה שלי. אלמה… אני רציתי אותך כאשתי." אמר ונשימתי נתקעה ואני הבטתי בו בהלם מוחלט.
"מה? אותי? דן, אתה לא שם לב שאף אחד לא מתייחס אלי בכיתה? אתה שם לב מה רצית? יצור נטול רגשות, קר ושלא אוהבים אותו." אמרתי והוא צחק צחוק פרוע שמלווה בקצת טירוף ואז הביט בי באירוניה.
"את באמת אמרת את זה? את טועה. את לא מבינה את השיחות שהבנים מדברים עלייך ואת הקנאה של הבנות בך. את לא מודעת לזה? את לא מודעת לזה שאת יפה?" שאל ואני הסמקתי.
"אני יודעת שאני יפה. אבל אף אחד לא מתייחס אלי. חוץ ממך…" אמרתי ופתאום הבנתי שהוא… לא! מספיק אלמה. לא יכול להיות שהוא מאוהב בי… נכון?
"חוץ ממני. אלמה, תפסיקי להסתגר בתדמית הזו שלך. מספיק. את לא מבינה שכולם רוצים להתקרב אלייך? ממה את פוחדת? מאותם שנים ביסודי?" שאל ואני נחנקתי- שלא יזכיר לי. כלום.
"אל, אל תפתח את השנים האלו עכשיו. תאמין לי שהן מתעוררות אצלי בלילות." אמרתי והוא הרכין את ראשו לשמע הרמז הקל ששיגרתי אליו.
"אלמה אני מצטער על השנים ביסודי. אני מצטער שעשיתי עלייך חרם בכיתה ד' עד ו'. אני מצטער על שצחקתי עלייך. סליחה." אמר ואני פתאום ראיתי בעיניו את אותו הילד בחלומי שאומר לי לחזור עם אבא שלי לארגנטינה. שהפריע לי כל כך בחלומות שלי! שנאתי אותו… את הילד הזה שהשתקף בעיניו, את הילד של פעם.
"כדאי שאלך…" אמר כשראה שאני מביטה בו במבט ריק, בפיזור נפש. הוא לא היה צריך לעשות את זה. להזכיר לי הכול…
"נכון, זה כדאי אבל אני לא רוצה שתלך. אני פוחדת להישאר לבד." אמרתי ופתאום עיניו נצנצו, יכולתי לראות את עצמי משתקפת שם בקטן.
הוא ניגב את הדמעה הקרה הראשונה מפניי והרגשתי איך אני עולה בלהבות. מסמיקה בגלל מגעו ומצטמררת כשהוא נוגע שוב בפניי. אני לא מאוהבת בו אבל המגע שלו… משהו שמעולם לא עשו בשבילי. הוא כמעט ליטף את פניי.
"אני בסדר." אמרתי והעפתי את ידו לפני שלבי יצנח ואני אמות.
"את רואה? את שוב עושה את זה. את דוחה כל התקרבו אלייך. למה? ממה את כל כך מפחדת?" שאל ואני התנשפתי והסתכלתי עליו בעיניים מפוחדות- למה הוא מתקרב אלי ככה?
"אני פוחדת להיפגע… אני לא רוצה. אני מפחדת להתקרב ואז כולם יברחו לי. אני אהיה לבד… בדיוק כמו עכשיו. אני לא רוצה…" לחשתי והוא הסתכל עלי בצער ואז, אז הוא חיבק אותי. התנתקתי מחיבוקו במהירות והסתכלתי עליו במבט זהיר.
"אני לא אפגע בך. לא יותר…" הבטיח ואני חייכתי.
"אני מאמינה לך." לחשתי כמעט בלי קול. אני מאמינה לו. בפעם הראשונה- אני מאמינה. וזה לא כל כך נורא.
"טוב, נראה לי שכדאי שאלך לאכול. רוצה להצטרף אלי לארוחה?" שאלתי והוא חייך והניד בראשו לשלילה.
"נראה לי שכדאי שאני אלך לים. אני מרגיש שם את החופש. נתראה…" אמר והלך אחרי שהבזיק לעברי חיוך קטן. ללכת לים… אני אאמץ את הרעיון הזה.
כשנכנסתי לבית אימא שלי הסתכלה עלי במבט קר וירתה עליי את המרירות האילמת שלה. זה כבר הוציא אותי מדעתי. התחרפנתי… קודם האנשים הללו ועכשיו היא? לעזאזל! היא אימא שלי. איך יכול להיות שהיא שונאת אותי?
"אבא." קראתי ושמעתי את צעדיו השקטים מתחזקים כשהוא ירד במדרגות ובא לכיווני.
"נסיכה שלי, מה את צריכה?" שאל ואני חיבקתי אותו כשהוא פרש את ידיו לקראתי וחייך אלי בחום.
"אבא, אני רוצה ללכת לים ואני צריכה קצת כסף, אתה יכול להביא לי?" שאלתי והוא צחק והוציא מכיסו מאה שקלים.
"אני יכול לדבר איתך?" קרא לי כשרצתי לחדרי ואני סבתי על עקביי והלכתי אחריו לחצר.
"מה?" שאלתיו כשהוא ואני ישבנו על ספסל הנדנדה הישן, שהיה עדיין חם מחום גופו של דן ושלי.
"איך את מרגישה? את בסדר? מה קורה איתך?" שאל אבי, מפציץ אותי בשאלות וחונק אותי בחיבוקו שלא הסכים להשתחרר.
"בסדר, כן, וכלום." אמרתי, עונה על כל שאלותיו בקצרה.
"תתני לאימא זמן… היא כועסת עלייך אבל אני דיברתי איתה והיא הבטיחה להשתנות." אמר ואני גלגלתי את עיניי.
"כן, בטח…" מלמלתי באירוניה ואבי נאנח וחייך קלות.
"אני מצטער נסיכה שלי. מהיום אני מבטיח להיות אזרח ששומר חוק. אני מפסיק לעשות שטויות ואימך כבר לא תצטרך לעבוד יותר כי אני בבית עכשיו." אמר ואני הבטתי בו ארוכות.
"למה לא השארת לנו כסף כשנעצרת? למה השארת אותנו ככה? למה נעלת את הכספת והשארת אותנו בלי כלום? הרי יש לך די כסף כדי לממן שלושים משפחות לכול חייהם ועוד יישאר לך עודף. למה לא השארת לנו כסף כדי להסתדר עד שתחזור?" שאלתיו והוא הרכין את ראשו.
"כי חשבתי שאם אני אתן לכן את הכסף שלי שאני לא אהיה פה אז תשכחו ממני ולא תתגעגעו אלי או תזדקקו לי. לא פעם חשבתי שאתן אוהבות אותי רק בגלל הכסף שלי, נסיכה. ותהיתי אם תסתדרו בלי הכסף שלי ועדיין כשאחזור, תקפצו עליי ותחבקו אותי." אמר ואני הבטתי בו המומה.
"לא! אבא… אתה כל החיים שלי. אתה נורמלי? אני תמיד אוהב אותך, לא משנה איך תהיה. אתה אבא שלי…" אמרתי ברכות והוא חייך וחיבק אותי.
"אני שמח שאמרת את זה. אני אוהב אותך. ועכשיו, גשי להתלבש ולכי לים. ואל תחזרי מאוחר מידי." אמר ואני צחקתי ואמרתי לו שאני אחזור לבית לפני שתיים עשרה בלילה- הוא היה מרוצה…
לבשתי שורט ורוד וחולצה שחורה ומעל לבשתי שמלה פרחונית, נעלתי סנדלים שחורים, אספתי לקוקו ויצאתי מהבית. נוסעת עם המרצדס השחורה והחדשה שהייתה של אבי. עכשיו אני תפסתי עלייה בעלות…
כשהגעתי התפשטתי ברכב ונשארתי רק עם השורט וגופייה שהיו בגד הים שלי. כן, אני יודעת שזה לא בגד ים אבל אני מתביישת להסתובב עם חזייה ותחתון בחוף. לקחתי את השמיכה שהבאתי מהבית ואת המגבת ואז הלכתי לחנות שמכרה את הגלידה הכי טובה בחוף וקניתי גלידה. ראיתי את דן מרחוק, משחק מטקות כמו מטורף וזז כמו חיית בר עם דיבוק. ידעתי שהוא מנסה להוציא אנרגיה, כמוני. אני באתי לים כדי שאני לא אישן. כשאני עצובה אני ישנה הרבה. כמו שקרה לי לפני החתונה…
פרשתי את השמיכה וישבתי עלייה, את המגבת הרחקתי מהחול והתחלתי לאכול את הגלידה. מביטה ביום מתמוגג אל המים. איך השמש נגמרת ואיך הים בולע אותה.
דן נופף אלי בטרוף כשראה אותי ואז רץ לעברי. אני חושבת שהוא שתה משקה אנרגיה או שתה כדור של אנרגיה כי הוא פשוט לא נח.
"הי. מה שלומך?" שאל דן במהירות והתנשף עוד מהמשחק הסוער שבו ניצח את יריבו שאין לי מושג מי הוא.
"בסדר… מה קרה לך? אתה נראה קצת… פעיל. מידי." אמרתי והוא צחק, נאנח וישב ליידי על השמיכה.
"כן, כשאני עצוב-"
"אמרת שהתגברת על זה כבר. ששכחת מזה. למה אתה עצוב אם עברת את המקרה של החתונה וכל זה?" שאלתי והוא נאנח והביט בי בכאב.
"אבא שלי ראה את הראיון וראה איך הגנתי עלייך אז הוא התחיל להתחרפן ולצעוק ואמר שהוא רוצה לשלוח אותי לפנימייה בניו יורק. אימא שלי עכשיו מרגיעה אותו ומנסה לשכנע אותו לסור מהחלטתו." אמר ואני הייתי בהלם.
"אני מצטערת. לא ידעתי… אמרתי לך שלא היית צריך להגן עליי." אמרתי והוא חייך ונאנח.
"כן, אבל רציתי לעשות את זה. ודרך אגב, גיליתי שהאנשים שזרקו בלוני מים על חלונך והפגינו נגדך היו אנשים שאביו שכר." אמר ואז קם. נופף לשלום ורץ. הייתי בהלם אבל גם שמחתי על זה שלפחות הם היו אנשים בשכירות ושאילולא יגאל שכר אותם לא היה אף אחד עושה את זה. כנראה אנשים לא שונאים אותי אחרי הכול.
כמה אסונות אני מביאה על הסובבים אותי? כמה כבר אני יכולה לטעות? למה אני תמיד זו שעושה את המלחמה? אימי שונאת אותי, דן הסתבך עם הוריו בגללי ואני כה עצובה.
הבטתי בגלים מתנפצים על החוף ומתמוגגים. אף אחד לא מייחס להם חשיבות רבה ואפילו אני אשכח את הגל הקודם עם בואו של הגל הבא. זה לא לנצח וכשהקצף מתפוגג הגל מת. וזה נגמר בשבילו פה. לא אכפת לו שהוא כה חסר חשיבות ושהוא רק עוד גל מהים העצום הזה. הוא מנסה להגיע רחוק יותר. רק תדחוף את עצמך גל קטן…
אף אחד לא יזכור את הגלים הקטנים. אבל את הגלים הגדולים-אלו שיכולים לגרום נזק כמו הצונאמי כולם זוכרים. הוא מוחק את הכול. מתאבל על הילדים הקטנים שלו. אני מרגישה כמו גל קטן בתוך ים ענק.
"הי. אפשר לשבת?" שמעתי קול עמוק וראיתי זוג רגליים לבנות ושריריות נעמדות מולי. הרמתי את עיניי לאט והסתכלתי על הבחור יפה התואר שהיה מולי. שיערו חום ועיניו כתומות. כמו של ראין…
"למה? כואבות לך הרגליים שאתה לא יכול לשבת במקום אחר?" שאלתי והוא צחק ואני חייכתי.
"כן, הרגליים שלי כואבות מאוד. וגם השמיכה שלך נראית לי נוחה יותר משאר השמיכות והמגבות שיש בחוף הזה." אמר ואני חייכתי ואמרתי שהוא יכול לקבל את השמיכה כי אני במילא הולכת.
"חבל… דווקא נראה לי שיהיה יותר נוח לשבת לידך." אמר ואני הרמתי גבה תוהה אחת והסתכלתי עליו בשעשוע.
"אתה מנסה להתחיל איתי?" שאלתי בשעשוע והוא צחק וגלגל את עיניו.
"כן… אבל לא נראה לי שזה הולך לי בינתיים." אמר ואני צחקתי וקמתי.
"עכשיו אתה יכול לשבת. אני הולכת, נתראה… מישהו שאין לי מושג איך קוראים לו." אמרתי והוא צחק ואמר לי שקוראים לו מארווין.
"אלמה. נעים מאוד להכיר…" אמרתי ולחצתי את ידו ברשמיות והוא צחק.
"מארווין! מיילי קוראת לך ו-" קרא ראין והשתתק כשראה אותי. עיניו נצצו ואז הוא הבזיק מבט כועס למארווין שרץ לעבר חבורת ילדים שהצטופפה ושרה עם גיטרה.
ראין משך אותי לשמיכה וישב עלייה בלי לבקש רשות כמו שמארווין ביקש והחל לדבר כשעיניו מביטות בי. זרועי כמעט התחככה בזרועו ונשימתי רעדה. אני לא יודעת למה, אבל כשראין הביט בי במבטו השקט ליבי תמיד היה מדלג על פעימות.
"מיילי היא הבת זוג של מארווין. אני מצטער להודיע לך אבל הוא תפוס." אמר ואני הבטתי בו ואז חייכתי.
"באמת? לא, כי הוא נראה לי כמו מישהו רווק." אמרתי בציניות ומעט ארס ניתז מפי בין המילים "לא ציפיתי למשהו אחר ראין- תאמין לי." אמרתי בחיוך מת ואז קמתי.
"אלמה. אני מצטער." לחש והחזיק בידי באחיזתו החזקה ומשך אותי בחזרה לשמיכה לידו. שוב.
"זה בסדר…" אמרתי בקול ריק והבטתי בו. ידעתי שעיניי לא יכולות להסתיר את מה שהרגשתי בפנים וידעתי שהן גועשות ומתמוגגות שוב בגלל עיניו.
"זה לא. אני יודע שאת כועסת כי כשמצאתי אותך כשברחת מהחתונה שלך העמדתי פנים שלא היה לי קשר לבריחה שלך. אני יודע שבגללי ברחת." אמר ואני צחקתי והבטתי בו בשעשוע.
"אל תחזיק מעצמך. ראין, אתה שוב חושב שיש לך איזושהי השפעה על החיים לי. ואתה שוב טועה." שיקרתי והוא צחק את צחוקו השקט, המושך… לעזאזל עם השלמות החיצונית שלו! הוא ידע שבזכותו פקחתי את עיניי וסירבתי לחתונה הזו. כן, בגללו זה קרה ואני מודה לו על כך.
"עכשיו, אם תסלח לי אני אלך." אמרתי ורצתי לכיוון שבו יש את הצוק שלי. אל הצוק שבו הייתי יושבת בימים של חורף. הוא היה בחוף מבודד וללא אנשים. כשהגעתי לצוק הסתכלתי שוב על הגלים שהתנפצו לרסיסי מים כשפגעו באבן החזקה שממנה היה עשוי. היה זה הצוק שאליו הייתי הולכת כמעט כל יום בכיתה ו' שרציתי להתבודד מכולם. זו הייתה תקופה שבה כולם עשו עליי חרם כללי של כל הכיתה והכו אותי, צחקו עליי ומיררו לי את החיים יותר מאי פעם. הפסקתי לבוא אליו כשכל זה פסק. כשכולם רק התעלמו ממני.
הצוק היה בחלקו האחר של הים בקיסריה שבו אני אוהבת להירגע כשנפשי גועשת ומבולבלת.
קמתי על רגליי והבטתי למטה- יש סלעים, זה לא בטוח- כשהרמתי את ראשי הרוח הכתה בפניי כשוט ואני נרעדתי כשהיא החלה להקפיא את עצמותיי.
נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי. ואז, אז החלקתי מהצוק.


תגובות (2)

אוומיגאד!!! תמשיכי!!!

23/10/2012 21:33

תמשיכי חובה עלייך

24/10/2012 14:03
40 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך