המכושף. פרק 5

זורקת את האזיקים
☸

"את משוגעת, את בהחלט משוגעת." אמר ראין והסתכל בי בהלם מוחלט, בודק את שפיותי- אני בטוחה שלא מצא אותה.
"כן, כבר אמרו לי את פעם או פעמיים, נראה לי שיותר…" אמרתי בשעשוע והוא צחק והניד בראשו.
"עכשיו, בואי נחזור לחתונה שלך." אמר ואני הבטתי בו במבט ריק ומרוחק ולפתע רציתי להכות בחזהו, שכרגע שירד ועלה בקצב אחיד, להכות עד זוב דם, עד שכעסי יתפוגג וייעלם- עד שאני אתייאש.
"לא, תלך עכשיו, אני לא רוצה שתהיה לידי." אמרתי בקול נוקשה, מפחדת שקולי יעלה באוקטאבה אחת יותר מידי, מפחדת לקפוץ על גרונו ולשסע אותו- שנאתי אותו עכשיו, שנאתי ותיעבתיו עד עומקי נשמתי.
"כדאי לך להסתלק מפה, אני מציעה לך להסתלק מפה, אני דורשת שתסתלק מפה!" קראתי בזעם והוא צחק, טוב הוא שבר את כל הכלים עכשיו.
"אתה זה שאמרת לי לא לשמש ככלי משחק ואתה אומר לי לחזור?! אתה חושב שמשהו מצחיק?! עוף מפה!" צרחתי והכיתי על חזהו, בוכה וצורחת.
"ש… ש… ש…" לחש והחזיק את ידי ואותי רחוק ממנו, "די, אני רק מתלוצץ. תעשי מה שאת רוצה. אני באתי בעקבותייך רק כי אמרו לי ותאמיני לי שלא הייתי בא אם לא היו מזמינים אותי. ולא רק אני באתי, כולם מנסים לאתר את עקבותייך." אמר ואני הבטתי בו בעיניים דומעות, כועסות ובעיקר, מובסות תחת מבטו ומילותיו.
"תלך." לחשתי והוא חייך וחזר לשבת על הקרקע ונשען על הקיר בתוך סמטה חשוכה ומפחידה. כששמתי לב שהוא לא מתכוון ללכת פתחתי בריצה מהירה לעבר הכביש, משם אני אמשיך עד שאתעייף.
הסתכלתי לרגע על חיי כשהנחתי בצד את הכול והמשכתי לרוץ, הרבה שאלות היו במוחי. ניסיתי להסתכל על חצי הכוס המלאה אבל היא לא היית מלאה עד החצי אפילו! היו בה כמה טיפות אבל זה הכול.
אם יש משהו שאני לא מבינה זה למה העצב תמיד נשאר והאושר כל כך קצר?
כולם אומרים לי לחיות את הרגע אבל אף אחד לא חי אותו! כולם משחקים אותה אמיצים אבל את האמת? הם פוחדים לעמוד פנים מול פנים מול המציאות ובוחרים לברוח.
כולם עייפים מהחיים אבל כולם רוצים לחיות- איפה ההיגיון פה? לאן עוד נגיע?
אמרו לי פעם שהכול בסוף יסתדר- מתי זה בסוף? איך זה יסתדר? מתי? בסוף החיים? רק שיגידו לי מתי- כי נמאס לי לחכות ליום הזה!
אני ממתנת את עצמי ולא נותנת למחשבות לפרוח כי בסוף יהיו לי יותר מידי ציפיות מהעולם הזה שנשאר אדיש לכול! החלומות שלי הפכו לאשליות והחוויות שלי הפכו לכאב, ולא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי שהכול יהיה בסדר, זה לא קרה.
ניסיתי לזרום עם החיים אבל לא להיסחף להתגבר ולא לפחד- הצלחתי, עד לעכשיו.
אני כבר מבינה הרבה דברים מהעולם הזה… לא את הכל רציתי להבין אבל משום מה הסקרנות שלי היית יותר מידי גבוהה ויום אחד היא עוד תהרוג אותי, אבל אי אפשר להתעלם מכל כך הרבה דברים! אי אפשר להיות עיוורים! למרות שכולם מוכיחים לי כמה הם מרוצים מזה להיות עיוורים, לא אני לא כזאת. אני לא רוצה להיות כזאת.
אור חזק ואוויר שבא בנשיפה- אני מוטחת למדרכה, אני ניצלת.
"אלמה!" צעק ראין מתנשף והתרומם, אחרי כששכב מעליי בתנועה מגוננת- הסתכלתי עליו במבט ריק.
הרגשתי מוזר! הייאוש שאני טבעתי בו… מה קורה? זה מסוכן? מה הולך לקרות? למה אני כל-כך מפחדת? למה פתאום אני מרגישה לחות בעיניי? ולמה אני מרגישה כל כך רע עם עצמי? מה זה כל השאלות האלו? מי ישיב לי עליהם תשובה?
ראין שהביט בי שתק- לא דיברתי, קפואה מכדי לדבר, חלשה מידי מכדי לנשום.
"תלך, אני לא רוצה שתהיה ליידי, אני לא רוצה לראות אף אחד יותר." אמרתי ונשברתי לאט.
"אלמה, אני לא מכיר אותך ואם להגיד לך את האמת, גם לא אכפת לי ממך. אני הצלתי אותך כדי להציל את שאריות המצפון שלי." אמר ואני הסתכלתי עליו שוב במבט ריק. לא ציפיתי שהוא יאהב אותי. אני לא אוהבת אותו. אני שונאת את כולם. אני לא רוצה יותר להרגיש, כי אני גם משקרת לעצמי. תמיד.
"זה הדדי." אמרתי בארסיות ולאחר רצתי שוב, לא יודעת לאן.
"אלמה! את חוזרת לבית עכשיו!" הרעים קולו של ראין בחצי אוקטאבה יותר. בקושי אפשר היה להרגיש שהוא כועס, אילולא פניו הזועפות גם לא הייתי מנחשת את זה ולא הייתי מזהה את זעמו.
"תכריח אותי." לחשתי בקול ארסי והוא בתנועה חלקה הרים אותי וסב על עקבותינו.
"תוריד אותי!" צעקתי והכיתי בגבו, הוא מצידו המשיך ללכת ולהתעלם ממכותיי הזועמות.
"עכשיו." סיננתי בקול מת שפתאום הקפיא את אחיזתו בי ואז, הוא הוריד אותי והסתכל עלי.
"תלך. אני אחראית על חיי מעכשיו, אני לא צריכה שיצילו אותי ואני גם לא רוצה את זה יותר!" צרחתי והדמעה הקפואה הראשונה זלגה מעיניי.
"ולאן את תלכי?" שאל ואני גיחכתי גיחוך קר.
"מה אכפת לך?" סיננתי ורצתי לאחד המקומות החשוכים מעבר לפינה- וחשבתי על כמה טיפשה הייתי שמההחלה הסכמתי ולעזאזל! אני משתגעת מהיותי כל-כך טיפשה. לרוץ אלמה, תרוצי. שלא יעלו על עקבותייך. לא להתבלבל. תעשי דו"ח מצב- מה קרה. את היית אמורה להתחתן ולא התחתנת, את צריכה לרוץ מהר, כי רודפים אחרייך, תקווי שאת רצה מהר, כי כולם מנסים להשיג אותך, תקווי שלא עשית טעות מטופשת עוד פעם.
אוך! אני משתגעת. לא יכולתי פשוט להתחתן איתו וזהו? לא, כי אני לא אחת שניתן לשלוט עליה. אני לא אחת שאפשר לאלף או לחנך, בגלל זה יצאתי ככה- פראית, סוערת, מלחמתית אבל יש בי גם צד שקול. נראה לי שהוא היה שם…
לא, כבר לא אכפת לי מה אומרים לי אני במילא לא שומעת כלום. הכול מתעמעם ואני זולגת לתוך כל הפחדים שלי שמעולם לא הרשיתי להם לפרוץ. שיהיה… לפחות אני לבד עכשיו, נראה לי.
הגעתי למבוי סתום וראיתי שם צללית של בן-אדם, זכר. כן, אני בטוחה. סבתי על עקביי וברחתי מפוחדת לפחות בשלוש הצעדים הראשונים פחדתי. אחר-כך התעשתי והבנתי של מי הצללית.
חזרתי לאותו מבוי סתום ששם עמדה אותה צלית כהה מוטה ושעונה על הקיר- ראיתי את צללית השיער המוכר. מבטו הקפוא הביט בי ושני בקבוקי שתייה בידיו, האחד גמור למחצה והשני מלא. הוא הושיט לי את הבקבוק המלא ואני חטפתי אותו מידו, פתחתי אותו ושתיתי במהירות והרגשתי איך האלכוהול שורף אותי, מחלחל בתוכי, מערפל את כל מה שלא רציתי להרגיש עכשיו- מצוין, בדיוק מה שרציתי להרגיש. טשטוש ואפלה. הו, חושך מתוק.
"למה לא התחתנת איתי?" שאל במלמול חרישי והבעתו הביעה את כל מה שלא רציתי לראות בפניו.
"כי אני לא אוהבת אותך. ואני לא אהיה קלף המשחק במשחקים של ההורים שלך ושלי." אמרתי בקול מחוספס מהמשקה האלכוהולי שהפסיק להיות בעל טעם רע, והמשיך לספק לי את הטשטוש שרציתי- כי אני צריכה את זה. וזה מרגיש לי טוב. דן צחק לשמע תשובתי ולאחר שתה בלגימה את שארית הבקבוק בידיו וראיתי את עיניו נוצצות באפלה.
הוא בכה, שמעתי. הוא החליק במורד הקיר וישב בישיבת פיסוק על האדמה ואז ראיתי את גופו מטלטל והבנתי כמה עמוק ייאושו. כנגד כל טיפת היגיון שהייתה בי קרבתי אליו וחיבקתי אותו, הוא זרק את הבקבוק ואז שמעתי קול נפץ ושתיקה. הוא חיבק אותי בכוח וידיו החסונות מצאו את פניי. על פניו סימן שאלה וחשש. הוא רצה לנשק אותי, אני שהייתי טיפה יותר מפוכחת ממנו הסטתי את ראשי ודחפתי אותו ממני, הוא נאחד ברגלי ומשך אותי אליו.
"תחבקי אותי הלילה." אמר ואני חיבקתי אותו ובכיתי יחד איתו, לוגמת בין נשימה לנשימה מהבקבוק שהולך ונגמר ומרגישה איך אני צוללת לתוך עולם של ערפל וזה מרגיש לי טוב.
"אני שוברת את האזיקים." שמעתי את עצמי לוחשת והרגשתי איך ידיו של דן מתהדקות סביבי ומקיפות אותי, הוא עדיין מסרב להרפות ממני.
"גם אני." לחש והשעין את ראשו על כתפי ואני הסתכלתי על פניו שראיתי בקושי בחשכת הלילה הקודר הזה.
האם ימצאו אותנו? האם מחפשים אחרינו עדיין? ואם ימצאו? מה יעשו לי? לא יכולים לעשות לי כלום, כי אני שברתי את האזיקים!
צחקתי ממחשבותיי והרגשתי טוב, כל כך טוב וזה גרם אפילו להגיש לא שבורה יותר, צחוק של שיכורה- מחוספס, חרישי, אבל צחוק. אני רוצה להירדם בסמטא הזו אבל לא, כשאני אתעורר אני אצטער על כל זה, ואני אתבייש ללכת כמו אחת שברחה מתצוגת תחפושות לגותיות בחזרה לביתי, אז הערתי את דן וניסיתי לפכח אותו ולשכנע אותו שיחזור לבית שלו.
"אני רוצה לבוא איתך, לבית שלך." התחנן ואני משכתי בכתפיי והסכמתי בהנהון וכך הלכנו, צולעים מעט אבל הולכים לעבר הבית שלי. נראה לי…
למחרת בבוקר האור המסמא פרץ דרך החלונות שהתעקשתי לפתוח כשהגעתי לבית עם דן -שלא הסכים להיפרד ממני- בטענה שחם לי ושאין לי אוויר.
סריקה מהירה גילתה לי שאני שוכבת במיטה עם אותה שמלת כלה קרועה ועוד יחפה עם רגליים מסריחות ושיער מבולגן. עוד גיליתי שדן יושן על השטיח בחדר שלי עדיין וראיתי שהוא כבר בשלבי התעוררות וסימן שאלה גדול הופיע בפניו.
"מה קרה?" שאל ואני נתתי לו זמן להיזכר ובינתיים הלכתי להתקלח, לצחצח שיניים, להתלבש ולסרק את שערי ולא יאומן כמות הקשרים שהייתה בו. כשחזרתי לחדרי לבושה, נקייה ועם כאב ראש נוראי ראיתי את דן עדיין יושב על השטיח.
"נזכרת?" שאלתי בקול צרוד ובטני השמיע קולות מוזרים שגרמו לי להסמיק וגם להבין שאני רעבה.
"אני נתתי לאבא שלי בוקס לפנים או שרק חלמתי את זה?" שאל ואני התחלתי לצחוק כשנזכרתי באירועי הלילה הקודם ואז הנהנתי לחיוב ואמרתי לו שהוא לא חלם וזה היה במציאות.
"הא! אני לא מאמין!" קרא וצחק ואני הצעתי לו שילך לביתו להתקלח ולאכול ופניו התקדרו והפכו זעופות וחוששות.
"אני יכול לאכול פה?"
"לא. די, דן. אתה צריך ללכת מתישהו הביתה. תלך, הכול יהיה בסדר אל תדאג. אתה ממילא לא האשם. אני זו שברחתי." אמרתי בשובבות ואז קמתי מהמיטה והלכתי לעבר הדלת.
לפני שירדתי לקומה התחתונה כדי לאכול משהו שמעתי את ההורים של דן ואת הוריי מדברים ואני שקלטתי את אבי מבחין בי רצתי לחרדי ונעלתי אותו.
"או-קי, תיכנס להתקלח ותשטוף את הפה במי פה כי ההורים שלך כאן ויש לי תחושה שהם יעלו עוד מעט כדי לבדוק מה שלומך ולא נראה לי שהמראה שלך ימצא חן בעיניהם." אמרתי והוא הביט בי בחשש ובאומללות.
"מה אני אלבש?" שאל ואני פשפשתי בארוני ומשכתי משם חולצה רחבה וארוכה ומכנסיים בצבע ורוד שהיו ענקיים עלי ותאמו אל החולצה כי היו חלק מהסט, כי יש לסט גם נעליים וכובע בצבע ורוד תואם- איזו דודה מצרפת שכנראה חשבה שזה יפה ולא שמה לב למידה שלחה לי את הבגדים האלו לפני חודש- והושטתי לו אותם.
"את לא באמת מצפה שאני אלבש את זה, נכון?" שאל בסלידה ואני ניסיתי להסתיר את צחוקי ולהגיד ברצינות שאני רצינית ושיכנס כבר להתקלח.
"אין לך ברירה. נו קדימה." אמרתי ודחפתי אותו למקלחת- הוא לא התווכח ונכנס ואחרי כמה דקות שמעתי את זרם המים שהופסק כמה דקות אחרי.
כשדן יצא מהמקלחת לבוש בבגדי נשים בצבע ורוד אפילו לא היה לי זמן לצחוק כי אז, שמענו נקישות על דלת חדרי.
"מי זה?" שאלתי בקולי שהופתעתי שהוא עוד צרוד.
"אני." ענה קולו החם של אבי ואני מיהרתי לפתוח את הדלת ולעמוד מול אבי שהסתכל עלי בחצי חיוך מפויס ובאותו מבט חם שהיה לו. חיבקתי אותו והתרפקתי עליו ואנחה גדולה יצאה מפי וקרעה את הדממה.
"אני מצטערת-"
"ש…ש…ש… שקט עכשיו נסיכה. לא נורא, כשאני בבית הכול בסדר- אל תדאגי נסיכה. אני לא אתן שיאונה לך כל רע." הבטיח, נשק על מצחי ולאחר התפוצץ מצחוק כשראה את דן מגיח מאחורי. התלבושת נראתה עליו מגוחך והמכנסיים היו צמודים עליו וכך גם החולצה הורודה והוא נראה… מוזר. אני צחקתי וכשדן התעצבן, אני ניסיתי להסתיר את צחוקי וניסיתי להתמקד במשהו אחר- באימא שלי.
"אימא… כועסת?" שאלתי בחשש את אבי והוא עיוות את פיו באכזבה וגלגל את עיניו ואז הביט בי משועשע.
"היא זועמת. את לא מבינה עד כמה." אמר ואני חייכתי חיוך רועד והובלתי על ידי אבי אל פינת ההארחה שכבר לא נראתה מזמינה.
אימי הביטה בי בזעם ומבטה הקר דמה לזה של הוריו של דן שקפצו את אגרופיהם כשראו אותי ואת דן, לבוש ורוד ונראה מצחיק למדי.
אבל הם לא צחקו.
"ילדה טיפשה!" צרחה אימי ובלי שציפיתי לזה סתרה על לחיי ליד כולם וגרמה לסומק של בושה לעלות על פני.
"מספיק! אודאל, למה את מרימה את ידייך על הילדה? אינך מתביישת?" צעק אבי בקול חמור וזה רק החריף את המצב שגם ככה היה מחניק ומעלה את הפחד לרמות חדשות שלא הכרתי שהיו בי.
"ליונל! הילדה טעתה וזה הזמן שהיא תשלם על הטעויות שלה. אני לא מוכנה שייקחו אותך שוב בגללה." אמרה אימי את המילה האחרונה בתיעוב.
"מי ייקח אותו?" שאלתי ואז הבנתי כשכמה אנשים במדים כחולים ועם סמלים שכתוב עליהם- משטרת ישראל- נכנסו לבית.
"לא! לא! בבקשה, אני מתחננת. את תיקחו אותו, רק לא אותו." צרחתי ובכיתי כשהשוטרים אזקו אותו.
"מה קרה ילדה, פתאום כואב לך על אבא שלך? האם לא ידעת שאנחנו שחררנו אותו בערבות? לא ידעת שאנחנו יכולים לתבוע אתכם על המעשה שלך? יש לי חברים… אני יכול לסדר לו מקום נוח. ואני גם יכול להחליט אם אני רוצה להכניס אותו, או להוציא…" אמר אביו של דן ואני בכיתי בהיסטריה. דן קרב אלי וחיבק את כתפי- העפתי אותו ממני והסתכלתי על יגאל, אביו.
"אני מתחננת. אני אעשה כל מה שתרצה. אני מתחננת תשחרר אותו." צרחתי בהיסטריה ונפלתי על בירכיי.
"כל מה שארצה?" שאל יגאל בערמומיות ואני הבטתי בו מעבר למסך הדמעות, באיש הקר והמוזר הזה- שנאתי אותו.
"כן." אמרתי בקול מת ויגאל חייך.
"קודם כל, אני רוצה התנצלות אישית ואחר-כך, פומבית." אמר ואני נהמתי משהו ונאנחתי- לא, אני לא יכולה להתנצל בפני האיש הזה.
"לא." סיננתי והוא אמר לשוטרים לקחת את אבי- זה שבר אותי ואני צרחתי ואמרתי שאני מסכימה.
"מעולה. את כבר על הברכיים אז תתנצלי!" פקד ואני יריתי עליו בעיניי מבטי שנאה וגועל.
"סליחה…" מלמלתי
באותו הרגע רציתי להתנהג כברברית ולקלל אותו. שנאתי אותו מהרגע שהוא נכנס דרך דלת ביתי ואני שונאת אותו יותר כי הוא מאיים עלי.
"אני לא שומע אותך!" אמר יגאל ואני נאנחתי.
"סליחה." אמרתי והוא צחק ואמר שזה לא מספיק ושאני אתאמץ קצת יותר. משהו שהוא בקושי אפשרי…
אני כבר לא יכולה יותר להתחנן מול האיש המתועב הזה. אם רק הייתי יכולה להרוג אותו הייתי עושה את זה- אם רק לא היה לי מצפון שדופק חזק בכול פעם שאני עושה טעות.
"סליחה! אני מצטערת! אני מתנצלת! סליחה!" קראתי ואז הוא חייך ואמר שזה מצוין ושהוא אוהב לראות אותי מושפלת- רק אבי סינן לעברו כמה מילים מאיימות.
"עכשיו ישחררו את אביך אבל אם לא תעמדי בהבטחתך אביך ייאסר. כך שמחר, את תבקשי בטלוויזיה סליחה וזה ישודר בכול הארץ כי כולם צפו בך רצה ומבטלת את החתונה. האם לא ידעת שאנחנו אנשים חשובים? התנהגת כמו בחורה ללא חינוך. תתביישי לך!" אמר, קם ואמר לשוטרים לשחרר את אבי- הם שחררו ואז כולם יצאו מביתי ואני בכיתי וחיבקתי את אבי ממלמלת לו שאני מצטערת.
לא ידעתי מה זה להצטער עד מחר- זה היה יום שחור מכול הבחינות, עמדתי לברוח לטירוף.
לא הכנתי את עצמי לטירוף.