המכושף. פרק 2

נשקי אותי
☸

"שר לי עם הרדיו שיר אהבה," שרתי עם הרדיו בשעה שנסעתי לבית הספר עם המרצדס השחורה והחדשה שאבי קנה בדיוק לפני שנעצר.
"נשקי אותי חזק, נשקי עד שיכאב, והשמש לא תשקע." שרתי וראיתי שאני כבר קרובה לבית- הספר.
"את אחת ויחידה, אהובתי המופלאה. ואני אוהב אותך." שרתי וכשהגעתי מספיק קרוב לשער הפסקתי מיד ושמרתי על ארשת פנים חתומה.
ראין עבר מול המכונית שלי ואני הייתי צריכה לעצור בחריקה כדי לא לדרוס אותו. אני יכולה להישבע שהבנאדם הזה מטורף!
"מה קורה לך?" צעקתי כשיצאתי מהרכב נסערת. עוד קצת… עוד קצת וראין היה הופך לחביתה מעוכה על הכביש.
"כלום, ולך?" אמר בקולו המושך וזה שיגע אותי- אוך! חבל שלא דרסתי אותו וזהו. הייתי חוסכת לעצמי הרבה עצבים.
"לי כלום, לך היה יכול לקרות משהו," אמרתי מנסה להסדיר את הנשימה שלי והוא רק פיסק את שפתיו קמעה והביט בי בשעשוע.
"אה. באמת?" שאל משועשע.
"מה מצחיק פה? ראין, בפעם הבאה אני לא אעצור אני נשבעת לך!" התעצבנתי ונכנסתי למכונית כי עשיתי פקק וכול הרכבים שאחרי התחילו לצפור בעצבנות.
אחרי שהחניתי את הרכב הלכתי לכיתה מהורהרת- מה הצחיק אותו פה? זה משעשע שמישהו יכול לדרוס אותך? המשכתי ללכת מהורהרת עם ראש מורכן ועיניים שהביטו ברגליי- פתאום נתקלתי במשהו או במישהו והרגשתי רטוב.
"אני לא מאמינה!" צעקתי כשהשוקו של אחת מהחבורה שהסתובבה עם ראין תמיד נשפך עלי.
"מה קורה לך? תראי מה עשית!" אמרתי בעצבים כשהיא לכלה את החולצה הלבנה שלי.
"מצטערת." אמרה בשעשוע בחורה עם שיער שחור וצחקה.
"זה מצחיק אותך?" שאלתי המומה מחוצפתה. היא גם שופכת עלי שוקו וגם צוחקת. אני שונאת אותה, את ראין ואת כולם! אוך, איזה יום מגעיל. אם ככה הוא התחיל אני בטוחה שהוא ימשיך רק להידרדר
"כן, קצת." אמרה וראין שראה את חוסר האונים שלי התקרב למקום שבו ישבו כל החבורה שלו- אחים שלו, אני לא יודעת מהם בשבילו.
"מה קרה?" שאל ומצחו התקדר כשהביט בבחורה עם השיער השחור ארוך והפוני לצד.
"לי, כלום. נראה לי שאתם שתיתם משהו מקולקל היום- או שאולי שתיתם את הכדורים הלא נכונים!." אמרתי וכמעט בכיתי מכעס.
החבורה כולה צחקה ואני הסתכלתי על ראין במבט חתום והלכתי לכיוון היציאה- אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה שהם רוצים להרע לי. בעודי הולכת כועסת לעבר הרכב שלי ניסיתי להסתיר את חולצתי המלוכלכת כמה שיכולתי, מעיניים צוחקות.
"אוך!" צעקתי, נכנסתי לרכב והתחלתי לבכות מעצבים. מישהו נקש על החלון וראיתי שזה דן.
מיהרתי לנקות את הדמעות ופתחתי לו את החלון- מסתכלת גם עליו במבט חתום.
"אז אלמה… למה את לא בכיתה?" שאל במבט חם שהפחיד אותי.
"מה זה מעניין אותך?" זרקתי אליו את המילים וסגרתי את החלון- הוא לא התייאש ופתח את הדלת ומשך אותי מכיסא הנהג, אוך. שכחתי לנעול גם את הדלתות.
"מה אתה עושה?" שאלתי המומה.
"בואי… אל תתייחסי למי שלכלך אותך או עלייך, טוב?" שאל במבט חם שלא נראה אמיתי ואני הדפתי אותו ממני המומה.
"אל תשכח שאתמול אתה היית אחד מהם." אמרתי בקשיחות- לא רוצה להראות לו עד כמה שהוא מפתיע אותי ועד כמה אני בהלם.
"הייתי." אמר ואז חיבק אותי- אני לא תרמתי לחיבוק הרבה מלבד הדיפה ומבט חודר.
"היית, ועכשיו תעזוב אותי ואל תיגע בי! מספיק." אמרתי והתנשפתי בעלבון.
עיניו הסתכלו עלי עכשיו ואז גופו נשען על הרכב שלי ופיו נאנח, עיניו התגלגלו לשמיים והגרוגרת זזה למטה ולמעלה. כול זה בכמה שניות, הצלחתי לקלוט את הכול.
"אני לא רציתי, אוקי?" אמר בעצבים.
"לא רצית מה?" שאלתי בבלבול.
"אבא שלי, חבר מאוד טוב של אבא שלך," אמר ולא ידעתי לאן הוא חותר. "פעם אבי ואביך עשו הסכם שנתחתן כשנגיע לגיל 18. היומולדת שלי חלפה לפני שבוע, אני כבר בן שמונה עשרה, את אם אני לא טועה, עוד מעט. הוריי לא רוצים לחכות. הם רוצים שנתחתן." אמר ואני הבטתי בו בהלם מוחלט. לא מחליטה מה לעשות קודם, לצחוק, או לצחוק?
"לא! לא! מ-מה? מה פתאום להתחתן? איתך?" אמרתי את המילה האחרונה בזלזול.
"כן, טוב גם אני לא ממש מרוצה מזה אבל אין מה לעשות." אמר ולא ממש נראה לי שהוא הרוס מזה. כמוני…
"יש. אני לא מתחתנת, ובטח שלא איתך." אמרתי בסלידה והתרחקתי צעד לאחור, עדיין מנסה לעכל את זה.
"אני אגיד את האמת? זה לא יהיה כל-כך רע בשבילך. אני עשיר- אחד העשירים בקיסריה. לא יחסר לך כלום. וזה לא כזה נורא- את יפה, אני יכול לעשות אותך יותר נשית ו-"
"מה? אתה שומע מה אתה אומר בכלל? אתה רוצה לקנות אותי? מה אני רכוש? אני בחיים לא יתחתן איתך. בחיים לא!" אמרתי, נכנסתי לרכב ודן הוציא אותי משם בכוח. שוב, לא נעלתי מספיק מהר את הדלתות הארורות!
"את תתחתני. אין לך שום ברירה אחרת!" צעק.
"הא! ומי אמר את השטות הזו שאין לי עוד ברירה?" קראתי בשעשוע, המומה ממה שהוא אומר לי. מה? להתחתן איתו? אין מצב, אין שום דבר בעולם שיכריח אותי להתחתן עם המפלצת הזאת!
"אני. ואת לא תתנגדי- את שומעת? אני גם לא רוצה אותך. אבל אין מה לעשות את זו שתהיי אשתי, שתהיי אם ילדיי." קרא ואני התחלתי לצחוק.
"המממ… גם אשתך וגם אם ילדך? יש עוד משהו- בעלי היקר?" שאלתי ואת שתי המילים האחרונות אמרתי בזלזול.
"אני לא צוחק איתך. את תתחתני איתי יהיה מה שיהיה. את לא הולכת לדחות אותי ולעשות לי בושות, מובן לך?" אמר ברוגז.
"מי אתה שתחליט בשבילי? אתה כלום! כלום, אפס, אבק! אתה כלום בחיים שלי!" קראתי והוא משך אותי אליו וניסה לנשק אותי אך אני התנגדתי.
"זה שתביני שאני תמיד מקבל את מה שאני רוצה! את מבינה? אני מקבל מה שאני רוצה!" צעק ותפס את ראשי.
"לא! תעזוב אותי!" התחלתי לצרוח ואחרי כמה דקות דן התנתק ממני בכוח והודף לקרקע.
"צריכה עזרה?" שאל ראין ואני התחלתי לבכות ולהכות בחזהו.
"בגללך. היום נהרס לי בגללך! הבאת איתך את כל הבעיות!" בכיתי והוא אחד בידיי וריסן אותי. הרחיק אותי ממנו. כאילו הייתי אשפה…
"בגללי לא נישקו אותך."
"הא! אז אתה חושב שלא הייתי מסתדרת בלעדייך?" אמרתי מרוגזת.
"אני יודע שלא היית מסתדרת." אמר ופניו שלוות- דבריו חדרו לתוכי כי הוא צדק, באמת לא הייתי מסתדרת.
הסתכלתי על עיניו והרהרתי בנוגע לבחור הזה- הוא בא לקיסריה ומעיף את כולם מהדרך שלו עם הרוח שהוא עושה, מדבר איתי, מגן עלי, צוחק עלי- מה הוא רוצה? מי הוא ולמה הוא בא? למה הוא צריך להפריע לרצף הימים של שקט ובדידות ופתאום לשבור את כל הקירות שחוסמים לי את הרעש? את כל מה שבניתי סביבי הוא ערער. הוא סיקרן אותי.
ראיתי שדן קם על רגליו והלך לכיוון הכיתה. הלוואי שייפול… חשבתי בתוכי והסתכלתי עליו בתיעוב בעודו מדלג בקלילות ממדרגה למדרגה ולאחר נכנס לבניין.
"מה הסיפור עם דן?" שאל ראין פתאום- מפר את השתיקה שחצצה בינינו, את השתיקה שקיוויתי שתמשך יותר.
"לא יודעת." שיקרתי והוא הרים גבה תוהה והסתכל עלי בשעשוע.
"המממ… זה קצת סותר את העובדה הזו שהוא ניסה לנשק אותך." אמר בקול מהורהר ואני נשברתי והחלטתי להגיד לו את האמת.
"אבא שלו ואבא שלי היו חברים טובים ופעם הם- האבות שלנו עשו הסכם שאני ודן נתחתן בגיל- 18." אמרתי וראין נראה המום ונראה שזה עצבן אותו- הוא הסתכל על רגליו וחייך.
"זו לא המאה ה-19 שצריך לבקש רשות מאבא." אמר ואז הסתכל עלי.
"את רוצה להתחתן איתו?" שאל ועיניו הכריחו אותי לספר את האמת. הייתה להן מן השפעה מוזרה עליי שפשוט פלטתי את האמת.
"אני לא. אבל-"
"אז מה הבעיה? אם לא, אז לא." אמר וגלגל את עיניו.
"אין לנו כסף! אתה יודע מה הוא מציע לי? זה לא שהוא קונה אותי אבל… אין לנו כסף בבית וזה פשוט נראה לי הדבר הכי נכון לעשות כדי לעזור לאימא שלי. אני לא רוצה, אבל אין לי עוד אפשרות." אמרתי והוא הסתכל עלי המום.
"ההורים שלך פשוט הולכים למכור אותך." אמר בארסיות ואני רתחתי מזעם עד שכמעט סטרתי לו.
"לא. לא מוכרים אותי, אני מוכרת את עצמי- טוב לך עכשיו? הצלחת להוציא ממני את מה שאף- אחד לא הצליח." אמרתי ובכיתי- לידו.
"אלמה אני לא-"
"מי אתה חושב שאתה? אתה בא לקיסריה כמו רוח סערה- משיג לך מוניטין של ילד מתנשא, עשיר, יפה תואר וחכם וגם יהיר- מי אתה חושב שאתה שתוכל להתקרב אלי? אתה יודע מי אני? אני הבת של אחד האנשים העשירים בקיסריה שעצור על ניסיון הברחה של 90 קילו חשיש! הבת שאבא שלה החביא מפתח לכספת שיש בה מיליונים עד שהוא יחזור! ילדה שהיא ואימא שלה נלחמות בשיניים לשרוד עד שהוא יחזור, ילדה שאימא שלה מהמרת כפייתית ובגלל זה אין לנו כסף, למרות שאימא שלה עובדת כעורכת דין. מי אתה?" צעקתי והחלתי לבכות.
הוא הביט בי המום, קירב את ידו אל פני ואז משך אותה בחזרה במהירות.
"אני לא ידעתי…"
"יופי. אז אל תחשוב שאני רוצה- לא מוכרים אותי. אם לא שמת לב אני לא חפץ וגם אני נושמת- ואם אני לא נשברת ליד אנשים זה לא אומר שאיני מרגישה." אמרתי בעייפות ובחולשה.
"את צודקת. תתרחקי ממני. אל תתקרבי אלי יותר, אל תדברי איתי ואל תפני אלי, אני כבר לא אפנה אלייך." אמר בפנים נקיות ששיגעו אותי.
"נכון… אתה צודק, אני לא אפנה אליך יותר." לחשתי בקול שדעך ממילה למילה. כמו שעווה של נר שהלהבה מביסה אותה, ואז נגמרת.
"זה עדיף בשבילי לא להתקרב לילדה כמוך." אמר את המשפט הזה שכל כך פגע בי וגרם לי לרצות לברוח מקרבתו של ראין, שגרמה לי תחושה כל כך לא נוחה, של משיכה ודחייה.
"ילדה כמוני… מה זאת אומרת?" שאלתי בעלבון.
"זאת אומרת ילדה שמוותרת, ילדה שמוכרת את עצמה לדברים שהיא לא רוצה, ילדה שמשחקת הצגה בכול יום שמגיעה לבית-הספר, ילדה שלא מצליחה לשחק אותה קשוחה אפילו אם היא מנסה, ילדה שלא רואה עד כמה הבנים חושקים בה ועד כמה הבנות מקנאות בה, ילדה שלא נותנת לאף בן-אדם להתקרב אליה, לילדה הזו אני מתכוון… לילדה הקטנה שנלכדה בגוף של נערה." אמר ועיניו חמות פתאום.
"אני לא יכולה לעשות כלום." אמרתי והוא חייך כלא מאמין.
"את יכולה… תשתני למי שאת- תפסיקי להיות מי שיצרת, זו לא את."
"איך אתה יודע מי אני אם אינך מכיר אותי? אתה לא מכיר אותי. אתה גם לא רוצה
להכיר אבל זה לא משנה כי אני לא הולכת לתת לך." אמרתי והוא חייך וניגב את הדמעות מפניי.
"אני מנתק איתך עכשיו כל קשר. לא בגללך, בגללי." אמר ואני חייכתי בעייפות ונכנסתי לרכב שלי.
"שיהיה לך חיים טובים ואני לא שונאת אותך אבל בוא נגיד שאם היית גוסס ורק לי הייתה התרופה להציל אותך- הייתי שורפת אותה, ובהצלחה בכיתה החדשה…" בירכתי את הילד שעד לפני שנייה זלזל בי. ברכתי אותו כי לא היה לי טעם להרע לו, זו לא אני ואני גם לא אכזרית, אני אנתק איתו את הקשר, אני אלך עכשיו בידיעה שאני בטוחה שהוא זה שיתחרט. וזה לא לקח לו הרבה זמן…