המכופתרות שלו ! ….

אני אשב על הבר עם שלוש החברות שאני הכי אוהבת לצאת איתן- הקלילות, המצחיקות והכיפיות, אלה שזורמות איתי על עוד צ'ייסר וגם על לקום ולרקוד אם מתחשק. אני אלבש שמלה שחורה, צמודה וקצרה, עם קצת מחשוף ועם שרוולים ארוכים, כי יש גבול עד כמה עור אפשר לחשוף בלי לפגוע בגבול הטעם הטוב. אני אלגום טובורג בכיף שלי, ואצחק באמת מכל הלב למשמע הסיפורים של החברות, צחוק אמיתי ומתגלגל, כזה שהרבה פעמים אומרים לי ששומעים גם מהקצה השני של הפאב. אבל לא כל כך אכפת לי עכשיו כשאני קצת שיכורה, לא יותר מדי- בדיוק במידה. אני אסתובב לשנייה הצידה כדי לנסות ללכוד את תשומת לבו של הברמן כדי להזמין טובי, ואז אני אקלוט את המבט שלו- לא אכחיש, העיניים שלי יישארו עליו קצת יותר מהזמן הנורמלי שאמורים להקדיש לאדם זר שרואים בפעם הראשונה, והוא יחייך חיוך נבוך, אך לא יסיט את המבט. אני אהיה זו שתסובב את הראש בחזרה ותמשיך לחפש את מבטו של הברמן, כאילו לא ראיתי ולא קלטתי אותו. אין לי מושג למה הלב שלי יתחיל לפעום בחוזקה, כנראה זה רק בגלל הצחוק והאלכוהול, ואת האמת שגם קצת חם פה, מה, אי אפשר להדליק מאוורר נוסף באזור של הבר? זה ממש גובל בחוסר אחריות, אני חייבת ללכת לשירותים רגע לספוג קצת מיזוג אוויר ולנשום. אני ארד בזהירות מהבר, בכל זאת, אני לובשת שמלה ולא בא לי תאונה מסוג בריטני ספירס, ואלך לכיוון השירותים.
אכנס לתא סתם ככה, לראות אולי אנצל את ההתאווררות להוציא קצת נוזלים ולפנות קצת מקום לבירה הבאה, אצא כעבור כמה דקות, וכשאפתח את הברז לשטוף ידיים, אני אראה אותו עומד לידי, מחכה בתור לשירותים. הפעם אני אחייך אליו, הוא יחזיר חיוך, אך לא יגיד מילה. כשאעבור לידו הוא יגיד לי "איזה חם פה, הא? " ואני ארים את המבט שלי אליו- אלוהים, הוא כזה גבוה. לא גבוה במובן של שאקיל אוניל ואפילו לא עומרי כספי, אלא יותר במובן של מייקל לואיס בימיו הטובים- ואקלוט את העיניים החומות, העמוקות, החמות והמזמינות שלו, ואת השיניים הלבנות הבולטות על רקע עורו השחום. אני כבר קצת שיכורה, אז אני אענה לו " עכשיו כשאתה פה עוד יותר חם". אני אבין מה אמרתי רק אחרי שהוא יצחק בקול רם, אמאל'ה איך היה לי האומץ להגיד בדיוק את מה שחשבתי? הוא ישאל אותי איך קוראים לי, אני אענה, הוא יציג את עצמו בתור "עידן", ויושיט יד ללחיצה. ואיזה כף יד- גדולה, רכה, עם ורידים בולטים וציפורניים גזורות בדיוק במידה, לא כסוסות חס וחלילה ולא ארוכות (עוד יותר חס וחלילה ונתקלתי כבר בזוועות כאלה), ידיים של בחור שבטוח בעצמו, אך ממש לא סיסי מטופח סטייל רונאלדו שמורח על עצמו קרם גוף אחרי כל מקלחת. כפות ידיים מושלמות. שכחתי לציין שכפות הידיים המושלמות היו מחוברות לזרועות מרשימות, שריריות וגדולות, אך לא יותר מדי כמובן, מוסתרות בחולצה מכופתרת משובצת מפלנל בצבע אדום. מושלם. באמת פשוט מושלם. וכמובן שהשרוולים היו מופשלים מספיק כך שאוכל להעיף מבט חטוף בורידים שעולים מכפות הידיים מעלה מעלה, כדי להספיק להסתתר מתחת לחולצה, משאירים לי מקום לדמיין לאן הם ממשיכים ומה קורה שם מתחת לחולצת הפלנל האדומה הזאת, שאני אומרת לכם- הומצאה על ידי אלוהים, או השטן, או שניהם יחדיו, כי שום בחורה לא יכולה לעמוד בפני חולצה כזאת. הדבר היחידי שבראש שלי יכול להראות יותר טוב ממנו בחולצה הזאת, זאת אני בחולצה הזאת למחרת. טוב, לא באמת למחרת אלא בעוד חודש, כי אני ממש לא כזאת שתלבש חולצה של בחור ישר ביום למחרת. לא עצם הלבישה מפריע לי, אלא כמו שאתם יודעים, הסיבה שבחורה תצטרך ללבוש בגד של מישהו אחר, של גבר, היא שלא יהיה עליה בגד משלה. ולמה לא יהיה עליה בגד משלה? כי אותו היא הורידה מסיבה אחרת מאשר כדי לזרוק לכביסה. אולי אפילו הוא עזר לה קצת. אז לאחר לחיצת היד הכי נעימה שהייתה לי בחיים אני אגיד "נעים מאוד" (כן, המילה נעים היא מוטיב חוזר פה), והוא ישאל -"אז איזה שיר זימזמת לך כששטפת ידיים? "
– אני אצחק ואגיד "וואו, איזו שמיעה מוזיקלית, בכל הרעש הזה שמעת שאני מזמזמת? "
– "יש לי שמיעה סלקטיבית, אני שומע דברים שמסקרנים אותי"
-"אה, זה runaway של yeah yeah yeahs… אני מזמזמת את השיר הזה כל היום, מאז שהקשבתי לו באוזניות בדרך לעבודה… לא יוצא לי מהראש! "
-"הייתה לי הרגשה שזה השיר הזה, אבל לא הייתי בטוח שבחורה שנראית כמוך תזמזם שיר כזה, יש פה איזה דיסוננס קוגניטיבי"
-"וואו, איזה טרמינולוגיה! אתה לומד פסיכולוגיה? ונראית איך בדיוק? איך בחורה שתאהב את השיר הזה אמורה להיראות? "
-הוא יצחק קלות "לא, אני דווקא לומד הנדסת חשמל, זה חבר שלי שחופר כל היום על מושגים מתחום הפסיכולוגיה. הוא עושה עכשיו איזה קורס קיץ ויש להם עבודה ענקית להגיש אז הוא מתמרמר לנו בלי סוף. ו… אמממ.. לא יודע איך היא אמורה להיראות, אולי פחות עדינה? "
-"עדינה? " אפתח קצת עיניים, כמו שאני תמיד עושה כשאני רוצה להעביר למישהו תחושה מוגזמת של פליאה, "אני ממש לא עדינה" אוסיף בטון קצת נעלב, "אני אפילו די חזקה".
– "היי, היי, לא בקטע מעליב חס וחלילה", הוא יוסיף ויושיט יד ויגע קלות בזרועי "ההפך, ההפך הכי גמור שיכול להיות למעליב, נשבע לך".
-"טוב בסדר, נסלח לך" ובראש כבר מסתובבים לי עשרות אימוג'ים של פרצוף קורץ, פרצוף קורץ עם נשיקה, פרצוף מוציא לשון, לב סגול, לב אדום, לב ורוד, לב, לב, לב ועוד לב. אם זאת הייתה שיחה בווצאפ הייתי נשארת שעה על "מקליד\ה… " כדי להכניס את כל הלבבות שבא לי.
-"מה את לומדת? "
-אה, ונחזור לזה שהוא הרגע אמר שהוא לומד הנדסת חשמל, שזה הדבר הכי סקסי שבחור יכול ללמוד בעיניי, לא יודעת למה, זה נתפס בעיניי גברי וריאלי וחכם, וחוכמה תמיד היה סקסי בעיניי.
-"הנדסה ביו-רפואית. בעברית".
-"אה, אני בטכניון" ויוסיף חיוך שפיזית לא יכול לצאת מבנאדם שלומד בטכניון. פשוט לא. שם הרי לא מחייכים בכלל.
-"חננות"
-"אבל חננות שיוצאות לפאבים" הוא יגיד ויקרוץ. קריצה שאני יכולה להישבע שבכוחה לבד יכולה לחצות את ים סוף ולחבר אותו בחזרה.
-"טוב, אני אחזור לחברות שלי לפני שהן יחשבו שטבעתי באסלה", אני אוסיף בקלילות כי אחרי קריצה שכזו בחורה לא יכולה להמשיך לדבר כרגיל בלי לשאוף כמות מכובדת של חמצן ולהחזיר את הדופק שלה למצב סדיר.
-"יאללה תחזרי, נדבר"
– ואני אחשוב- יואו אלוהים בבקשה, אני מוכנה להמשיך איתו את השיחה הזאת עד בוא המשיח, רק תעשה שהוא ייגש אליי שוב במהלך הערב, בבקשה, אני אניח תפילין גם אם זה רק לבנים, אני אפסיק לקלל את המתרגלת המעצבנת של חדו"א, אני אוכל פחות שוקולד, בבקשה" אבל כמובן שמה שייצא ממני זה "נדבר", ואני אחייך.

אני אלך לכיוון החברות שלי ושני תצעק "אוווו מי זאת שהחליטה לחזור מהשירותים? מה חילקו שם? יהלומים? זהב? פקטור למבחן בפיזיקה? " וכולנו נצחק. "לא, סתם, היה תור ארוך" ואני אקפוץ לי באלגנטיות על כיסא הבר הגבוה. מיותר להגיד שכל הערב אני ארגיש בעננים, ברור שלא קרה עדיין שום דבר, אבל באמת שמזמן לא היה מישהו שהרגשתי אליו משיכה מיידית שכזו. מאז האידיוט הקודם שיצאתי איתו, יימח שמו, כן אני מעמידה פנים שכבר שכחתי ממנו, אבל אני עדיין כועסת- עליו, שהיה דביל ופגע בי ככה, ועל עצמי- שנתתי לדביל שפגע בי ככה להשפיע עליי לאורך זמן. אבל היום זה ממש לא הערב להיזכר באפס הזה, הרי פגשתי את האל היווני שלי במקום הכי רומנטי שיש, בשירותים. האל היווני שלי כנראה רומני או מרוקאי לפי צבע העור, שרירי, גבוה, והוא לובש חולצת פלנל אדומה במקום טוגה וזר עלים. מעולם אלים יווניים לא נראו כל כך טוב, הם גם מעולם לא למדו באוניברסיטה, אבל האל היווני הפרטי שלי לומד הנדסת חשמל. כשחושבים על זה אולי זה שימושי שיהיו לאלים יווניים יכולות ריאליות שכאלה. אז שני ממשיכה לגרום לכולנו לצחוק, ואני ממשיכה לקוות בליבי שהוא יאזור אומץ וייגש שוב, שיבקש ממני את הטלפון שלי, אפילו בפקס אני מוכנה לתקשר איתו, אפילו במורס. רק שיבוא. בבקשה אלוהים. תפרגן לי קצת, אני באמת לומדת קשה, משלמת לבד על הלימודים ועל הדירה, מרצון, אני ילדה די טובה, לא עושה רע ולא מקללת אף אחד (חוץ מהמתרגלת של חדו"א והאידיוט המעופש האפס הבן זונה הזה יימח שמו), משתדלת לנקות את הדירה מתי שצריך, מוציאה את הזבל, מפרגנת תמיד לחברות על איך שהן נראות, משתדלת להיות כמה שיותר סבלנית עם המשפחה. פליז אלוהים, בבקשה, פורבבור ממך, פז'לוסטה. תהיה אח ותפרגן.
וכמה שאלוהים יפרגן.
האל היווני שלי יקום מהכיסא, ייגש אל הבר, ויגיד "שלום למהנדסת". אני אצחק קצת, ואענה
-"שלום למהנדס"
-"מה את שותה? "
-"טובורג"
-"אז גם אני אשתה טובורג ". ויתיישב לידי ויזמין את מה שאני שותה. אני אסתובב אליו, ומיותר לציין שהחברות המקסימות שלי יבינו את הרמז וימשיכו לדבר בינן לבין עצמן ויתנו לי קצת מרווח תמרון בינו לבינן. ועל השיחה הזאת שניהלנו שם עוד יסופר בדברי הימים, עוד יכתבו עליה במילון תחת ההגדרה של "השיחה המושלמת לפגישה הראשונה" או "שיחה בין אל יווני לבת אדם בשמלה שחורה קצרה" או "כשאלוהים נענה לתחינותיה של בחורה נחמדה שעד עכשיו יצאה רק עם אפסים". מיותר לציין שבסוף הערב הוא יבקש את המספר שלי, יגיד "היה נעים להכיר".
-"גם אותך"
-"לילה טוב", הוא יגיד תוך כדי מבט ממושך לעיניים שלי, עיניים שמזמן כבר רואות את העתיד שלנו ביחד.
אני אחזור לבית של ההורים, אליו אני מגיעה בסופי שבוע, כולי מחוייכת, אשכב על המיטה עם חיוך מטופש, ואודה לאלוהים ולכוכבים ולירח. למחרת הוא ישלח הודעה "טובורג? " אני אענה "טובורג! " עם סמיילי קורץ.
ומשם הכל כבר היסטוריה. יעברו 22 ימים מהיום שפגשתי אותו עד היום שבו אני אקום עם החולצה שלו, אותה חולצת פלנל אדומה, נעימה, עם הריח הממכר שלו. אני לא אלבש אותה כי לא יהיה לי מה ללבוש, או כי הבגדים שלי בכביסה. אני אלבש אותה כי הבגדים שלי יורדו מעליי על ידו בלילה הקודם, באיטיות אך בתשוקה, ואחרי שאני ארגיש כל מילימטר בגוף שלו, כל פעימת לב וכל נשימה, ואחרי שהוא ילחש לי מילות אהבה באוזן לצלילי השיר שזימזמתי אז בשירותים, ואחרי שנשכב מחובקים בלי לדבר איזה חצי שעה, ואחרי שכבר יהיה לי קצת קר, אז-אז אני אלבש את החולצה שלו, אותה אני עזרתי להוריד לפני כמה שעות. יעברו 22 חודשים מהלילה הקסום הזה עד שנעבור לגור ביחד בנס ציונה. ולא תהיה מאושרת ממני, אלוהים, כמה אושר הוא יגרום לי. עידן שלי. עידן עבר עד שמצאתי אותך. עד שמצאת אותי. אבל בסוף נמצאנו. ואף פעם לא נלך יותר לאיבוד.