המחשבות ~ פרק 1

״ביאטריס?״
לבן. הכל לבן פה.
״ביאטריס! תסתכלי עליי!״
תמות. אני מלחששת לעצמי. תשרף באש, תחלה בשחפת, תחנק, תיפול, תשבור איזה שהיא עצם.
״ביאטריס! עוד התעלמות אחת כזאת אין אוכל בימים הקרובים״ העיניים המימיות של הפסיכיאטר התבוננו בי בחמדה, סבל היה ההנאה שלו, כמו סמים או אלכוהול.
אובססיה.
אצלו זה היה סבל.
הוא לא יהנה ממני.
הראש שלי מזדקף על הכסא, אני לא מדברת, המבט שלי חודר עמוק לתוך עיניו, אני מרגישה את המחשבות הסוטות שלו , וכמעט נהדפת אחורה, הכוח שבהם מכה בי.
״זונה.״ אני שומעת את המחשבות ״נשים הן מטומטמות כל כך, חסרות ערך, שיקפצו מצוק כולן״ השנאה שלו מלאה אותי לרגע מחליא, כמעט נחנקתי.
הוא ראה אותי מתכווצת בכיסא והמבט שלו התחדד, מתענג על כל רגע ורגע.
ראיתי איך הוא כמעט מגיע לרגע השיא שלו, לזה שחיכה בכל הפגישה ״ביאטריס אני והרופאים החלטנו להגדיל לך את מינון התרופות״
רק לא תרופות. בבקשה לא. אני שונאת אותם. הן גורמות לי להרגיש כל כך חסרת ערך. כמו נמלה בעולם ענק.
אני מהנהנת בנוקשות לעברו, לא מפגינה שם סימן לזעם שמשתולל אצלי בפנים. קמתי מהכסא והתחלתי לפסוע אל הדלת הלבנה, כאלו שאני חושבת שהשיחה הסתיימה, למרות שאני יודעת בדיוק מה הוא רוצה להגיד.
״ יש לי עסקה מותק״ קולו נעשה חלקלק כמו נחש ״רוצה להפחית במינון? בואי לדירה שלי, הערב, בשמונה. נראה אם יתחשק אחר כך להוריד לך כדור או שניים.״
מטומטם. חזיר. מגעיל.
כשאני יוצאת אני טורקת את הדלת.
זו הייתה השיטה שלו, בשעות הערב היו המטופלות דופקות על הדלת של החדר שלו ברעד, ונכנסות מוכות אימה.
הוא היה מבטיח להן הרים וגבעות, לזו שיחה עם הילד , לזו תוספת לקינוח, לכל אחת את אשר משוועת נפשה.
לא תמיד הוא היה מביא להן את מבוקשתן, הרבה פעמים היו חוזרות הבנות ללא כלום, נשארות באותו מצב שנכנסו. אך בשביל התקווה הזאת, בשביל ההרגשה הזאת בפנים, שאולי ישתנה משהו, הן עשו הכל.
אך איך הן יצאו מאותה הדלת, אותן הנשים, העיניים במבט מושפל,נואש, מדדות כל הדרך אל החדר, קוברות את הראש בכרי