המחנה-פרק 5

זו היתה עינבל, לא האמתי למראה עיני.
הקול שלה היה מושלם, רך אך מחוספס, והנגינה העדינה שלה.
"perfect it's OK" היא שרה את השורה האחרונה של השיר.
מחאתי כפיים והיא היסתובבה אלי.
"רוי? כמה זמן אתה עומד פה?" היא שאלה מסמיקה אולי מבושה ואולי מהקור ששרר בחוץ.
"לא הרבה אבל מספיק כדי להבין שאת שרה ומנגנת לא רע" אמרתי והיתקרבתי לעץ שהיא נישענה עליו.
"לא רע?" היא שאלה והייתי מספיק קרוב כדי שהיא תיתן לי אגרוף בחזה, משום מה הפעם המגע שלה העביר בי צמרמורת.
"אני מנגן קצת זמן אני יודע לנגן קצת" אמרתי בציניות
"כן כמה זמן?" היא שאלה מחייכת חיוך מתוק
"בסביבות ה-9 שנים" אמרתי
"ניצחת" היא אמרה מצחקקת ומסדרת את שיערה.
"רוצה לשבת?" היא שאלה
"תני לי לחשוב על זה" אמרתי ותוך כדי היתישבתי
"דיביל" היא אמרה מצחקקת
"מודה באשמה" אמרתי
"אף פעם לא ראיתי צד כזה אצלך" עינבל אמרה
"הפרופיל?" שאלתי
"לא, שאתה מנסה להצחיק ומצליח" היא אמרה מחייכת ופניה היו עוד יותר סמוקות מהקור
"אפשר שניה?" שאלתי והצבעתי על הגיטרה
"לא" היא אמרה והעבירה את הגיטרה לזרועותי, היא בטעות נגעה בידי ושוב המגע שלה העביר בי את אותה צמרמורת.
"רק שניה" היתרגלתי לגיטרה
ניגנתי מנגינה שכתבתי לא מזמן ולא הייתי בטוח בה.
"לא שמעתי את זה, של מי זה?" עינבל שאלה
"של האומן המדהים רוי" אמרתי
"אתה כתבת את זה! וואו!" הרגשתי שאני מסמיק
"רוי?אתה מסמיק?" היא שאלה
"לא, פשות קר פה" אמרתי בקלילות
"אז איך אצלך במישפוחה?" שאלתי רק כדי לפתח שיחה
"אני לא אוהבת לדבר על המישפחה שלי" היא אמרה משחקת בשיערה .
"אני לא אצחק עליך"אמרתי
"טוב…" ,היא מלמלה חוששת
"יש לי אמא מעצבת אופנה, היא לא סובלת את זה שאני מתלבשת כמו בן מתי שהיא כן שמה לב אלי.
אני לרב לבד בבית, אמא שלי כל הזמן בעבודה, אני לפעמים מרגישה כמו יתומה.
היה לי גם כלב, שחור , פודל, אמא שלי זרקה אותו לרחובות בטענה שהוא מקלקל אותי בזמן שהיא קילקלה אותו בעיצובים שלה" עינבל אמרה עם ראשה מוכאן למטה וכמעט נישבעתי שהיא בכתה.
"אני מצטער" מלמלתי
"זו לא אשמתך, תאמת הייתי חייבת לספר למישהו אז, תודה." היא אמרה מסתובבת לכיווני ובאור הירח היא ניראתה עמו שלא ראיתי אותה, היא ניראתה עדינה ושברירית, היא ניראתה כמו מלאך שבא לביקור.
"נידמה לי שאני אבוא לפה יותר" עינבל אמרה וליטפה את העץ
"המקום הזה כלכך מרגיע בלילות" אמרתי
"הוצאתה לי את המילים מהפה", עינבל אמרה "אבל ממש קר פה נידמה לי שכדאי שניכנס"
הוצאתי את הסוודר שלי ונתתי אותו לעינבל "פה יש כוכבים, אני ראיתי פעם אחת ממש כוכבים וניראה לי שכדאי גם לך" אמרתי לא רק בגלל שאיפה שאנחנו גרים בקושי רואים את הכוכבים ופה כן אלה בגלל שרציתי שהיא תישאר עוד זמן איתי.