המחנה-פרק 2

נ.ב. עינבל
"אז זה בית הספר?" שאלתי
"זה יותר ניראה כמו כמה גושי אבן צבועים באפור מתקלף" ניקול אמרה
"בואי ניקח את התיקים שלנו" אמרתי
ניגשנו לתא המיטען והוצאתי את המיזוודות שלי, אחת לבגדים ואחת לגיטרה.
בדרך ניתקלתי במישהו, "אוי סליחה" אמרתי ואז ראיתי שגם לו יש נרתיק של גיטרה
"זה בסדר" הוא אמר והרים אלי את מבטו , שתי עינים כחולות- אפורות היסתכלו לעברי בחטף וחזר למיזוודה שלו.
"חתיך אה?" ניקול אמרה ואני היסתכלתי עליה במבט שקורא : ניקול!
"את ניראת כאילו את צריכה לשירותים" ניקול המשיכה
"אוי תיסתמי" אמרתי לה בחיוך קטן.
כבר התיקים היו בידינו והיינו בדרכינו לדלת ואז עצרנו בעודינו שומעות מכונית, זו היתה לימוזינה גדולה ושחורה, מתא הנהג יצא איש לבוש בחליפה והוא פתח את הדלת האחורית, משם יצאו שני ילדין, אחד בבגדים שחורים למדי ועם שיער חום ועינים בצבע ירוק והשנייה הייתה עם שיער גלי חום על סוף גבה והיא היתה לבושה בבגדי מעצבים ציבעוניים וצעקניים.
"טובי! תיראה! זה ניראה כל כ כיף!"אמרה נערה
"את בטוחה במה שאת אומרת ליז?" אמר הנער שהיתברר כטובי
"כן! בטח נכיר מלא חברים!" ליז אמרה וטובי גילגל עינים
"כל התלמידים נא להקשיב, עכשיו נחלק לקבוצות מגורים " שמענו את המנהל בקריזה
אחרי שמות רבים של תלמידים "עינבל,ניקול, לוסי ואליזבת!"שמענו
"אוי, אנחנו עם גברת עשירה" ניקול אמרה
"בטח היא לא כלכך נוראה" אמרתי וציחקקנו

#בחדר#

מה זה החדר הזה?!" אליזבת אמרה בכמעט צעקה
"למרבה ההפתעה אני מסכימה איתך אליזבת" ניקול אמרה
"תאמת אני מעדיפה שקוראים לי ליז " היא אמרה עם חיוך ענקי שכמעט תפס לה את כל הפרצוף
"בראבו" מלמלתי
"ומזל שהבעתי כמה דברים לחדר המשעמם הזה!" אמרה ליז עם חיוך על פניה
היא הוציאה מאחת מתוך אלף המזוודות שלה פוסטרים, כדורי זכוכית, אורות, קישוטים והיא התחילה לקשט את החדר המשעמם.
"עוד 50 דקות פגישת הכירות בכיתה של כל אחד"שמענו בכריזה
"50 דקות!" ליז אמרה "זה לא מספיק לי כדי להחליף בגדים!"
"פשוט תשימי משהו מהמזוודה" לוסי אמרה שקוע בספר שלה
"טוב, אני לא רוצה להיראות משתדלת" ליז מלמלה
"טןב אני אקח את אלה" היא הצביע על חולצה נופלת ורודה עם קצוות נוצצים וגינס עם שרשרת נוצצת וקצוות נוצצים
"לא ניראה מישתדל" לוסי בציניות מוסטרת
"אני לא מחליפה בגדים" אמרתי "וגם אני לא" ניקול אמרה
"אני כן" לוסי אמרה והיסתכלנו עליה כולנו "נישפך עלי קטשופ מהכריך של דוד שלי האוטובוס" ואז כולנו נאנחנו.

נ.ב רוי:

"דין,קובי,רוי וטובי" קראו בכריזה
"סחתין על המנהל הזה" אמרתי.
"יאלה בוא ניקח את המפתחות של החדר" אמר דין
"בטח השניים האחרים כבר במזכירות" דין המשיך
הלכנו למזכירות ושם ראינו אותם: אחד חנון ואחד גותי או חצי גותי
"מי מכם זה קובי? ומי מכם זה טובי? " הילדת הגותי אמר"אני טובי" והילד הצנום והחיוור אמר "א..אני ק..קקובי" אמר מגמגם
זה הולך להיות חופש קשה אמרתי לעצמי