המחנה-פרק 1

נ . ב ניקול
"ניקול אנז'לוב בואי הנה!" צעק אבא שלי ואני רק גילגלתי את עיני בזילזול ולקחתי את המזוודות שלי
"האוטובוס כאן?" שאלתי בשקט
"כן ואת מאחרת!" אבי צעק עלי, כמה שאני שונאת את זה, זו לא אשמתי שעזרתי לו לקבל אוכל!
לקחתי את המזוודות שלי באי רצון ושמתי אותן בתא המטען ונכנסתי לאוטובוס, רציתי ליראות את הילדים באור טוב אבל כול הילדים והילדות ניראו כמו פאקצות וכמו סנובים, רק אחת ניראתה לי קצת נורמלית.
"אפשר לשבת פה?" שאלתי את הנערה בשקט אבל אחר כך ראיתי את האוזניות הטמונות באוזניה.
תפחתי על כתפה בחשש והיא הוציאה את האוזניות והיסתובבה לעברי
"אפשר לשבת פה?" שאלתי
"כן בשימחה" היא אמרה אלי בחיוך גדול
"קוראים לי ניקול" מלמלתי בשקט מקווה שהיא לא תישמע
"ולי עינבל" היא אמרה בחיוך ידידותי
"מה את שומעת?" שאלתי הפעם יותר בביטחון
"רוק" היא אמרה בשקט מצפה למישעו שילעג לה
"אני אוהבת רוק" אמרתי לה בחיוך ידידותי וכך התחילה ידידות מופלאה.
נ. ב דין
ניכנסתי לאוטובוס, כולם כשראו את מבני השרירים שלי הם או התחילו לשקשק או שהבנות התחילו לרכל.
היתישבתי ליד נער עם שיער שטני, את עיניו לא ראיתי.
לא שאלתי אותו אם אפשר לשבת לידו, אני לא רציתי לשבת ליד בנות ולא רציתי לשבת לבד שיוריד ממידתי.
"כן אתה יכול לשבת פה" הנער אמר בציניות ואז ראיתי שיש לו עינים כחולות-אפורות
"תודה" מלמלתי בציניות
הוא לגם מבקבוק שבו כניראה היה קולה
"למה אתה פה?" שאלתי אותו
"אני?, אני פה כי אני בינוני, אני לא טוב ולא רע בלימודים" הנער אמר לי "למה אתה פה?" הוא שאל אותי
"אני פה כי אני לא עושה שיעורים בכלל, אני מרביץ לחנונים שיעשו בשבילי אותם" אמרתי
"נחמד, ושכחתי להציג את עצמי, רוי" הוא אמר בנימה בטוחה
"דין" אמרתי
ומאז היתפתחה שיחה ממש לא מרתקת על העולם המעצבן של היום
נ.ב. לוסי
ישבתי לבד, מעיינת בספר הפיזיקה הגדול שמונח על ברכי.
כולם צחקו עלי, אני יודעת שאני חנונית ואני יודעת שאני אוהבת לילמוד אז מה רע בזה?!?!?!
סימנתי חלקים מתוך הספר בהיתלהבות, ואז היתקרבה אלי דמות מוכרת
"קובי?" שאלתי
זה אכן היה הוא, בן דודי היקר והצנום
"מה אתה עושה פה?" שאלתי
"א..אא…אימא… ש..שש…שלי שלחה אות…תי" הוא אמר מגמגם
"בוא שב לידי, אתה לא צריך להילחץ" קובי כל הזמן נילחץ מבנות, חוץ מאימא שלו כמובן, תאמת אני לא בטוחה
דיברנו ארוכות על המישפוחה והדודות עד שהגענו, לפנימית אילות