המחלה המדלגת- פרק ראשון

המכונית השחורה חנתה מול הפנימיה המפוארת, מתוכה יצא נהג, הוא פתח את תא המטען והוציא מזוודה אחת.
הנהג הביט אל הדלת של המושב האחורי ונאנח. הוא מיהר ופתח את הדלת, נערה עצבנית ישבה שם, עם מוזיקה באוזניה בווליום גבוה כך , שהנהג השתעשע שהוא יכול לערוך מסיבה, שהאורחים בה ירקדו לצלילים הבוקעים מין האוזניות הארורות.
״מיס  את צריכה לצאת״ הוא אמר בנימוס. 
הנערה העמידה פנים שהיא לא מקשיבה לו, ותופפה על ירכיה את קצב המנגינה.
״מיס. אני לא רוצה להתקשר אל אבא שלך, אני מבקש שתצאי מהאוטו.״
הנערה הביטה בו במבט כל כך פגוע מהמילים שאמר, עד שהנהג רצה להתחרט על המילים, להגיד שרק צחק.
אך הנערה כבר לבשה מעטה של כעס, ויצאה מין המכונית.
הוא הושיט לה את המזוודה, ובבושה חזר אל המכונית השחורה, ״בהצלחה״ הוא אמר לה, והיא הפנתה אליו את גבה, מתבוננת אל הפנימיה המפלצתית.
                                 *.      *.      *. 

כעבור חמש דקות, הנערה הייתה בתוך הפנימיה, היא הלכה בכיוון שלט צעקני שעליו הכיתוב ״ ילדים חדשים-אחרי!״, הנערה שנאה להיות במקום הזה.
היא כל כך רצתה להיות כרגע עם אחותה, שבבית חולים.
היא התנשמה.
אסור לה לחשוב על זה.
בפעם הקודמת היה לה התקף. 
היא מחקה את המחשבות ממוחה במיומנות ונכנסה לחדר המזכירות, מזכירה חייכנית ישבה על כיסא מסתובב, היא דיברה בטלפון, ותוך כדי זה דיברה בצ׳אט במחשב, פיה היה עסוק בלאכול כריך עם נקניק, שערה הארון כמו רפונזל, נאסף ברישול ובסופו היה תקוע עט.
הנערה עמדה שם, מול אותה המזכירה, כעבור כמה דקות המזכירה הבחינה בה, השפורפרת של הטלפון צנחה מידיה, ופיה היה עצור בתנועת לעיסה.
״כדי לך לבלוע את זה״ העירה הנערה.
המזכירה בלעה את האוכל וטרקה את הטלפון מבלי להסביר, היא שלפה את העט משערה, ושאלה את הנערה לשמה.
״ביאטריס בל״
המזכירה הביטה בה המומה, חששותיה התממשו, זו אכן התלמידה החדשה. היא הוציאה דף ומפתח בודד, ״ברוך הבא. זה המפתח לחדר שלך, אבא שלך ביקש שלא יהיו לך שותפות, אז את לבד בחדר של ארבע״ קולה של המזכירה נעשה עוקצני, כאלו חושבת שאביה של ביאטריס חסר כל משמעת. ״זה המערכת שעות שלך,מאחוריה יש מפה של הבית ספר.
 אם את מאחרת לארוחות, את צריכה לנקות את השולחנות בסוף. אם את מאחרת לשיעור, זה נרשם, יותר משני איחורים בשבוע גורמים לעבודות שירות, כמו קילוף תפוחי אדמה וניקוי חלונות. שאלות?״
ביאטריס לא ענתה על השאלה הזו, אלא הסתובבה והלכה בכיוון החדרים.
״חדר 262״ היה כתוב על דלת חדרה, ביאטריס נכנסה ושמטה את המזוודה על אחת המיטות, היא פתחה אותה והוציאה אייפוד קטן, ורמקולים.
 היא חיברה את האייפוד אל הרמקולים בידיים רועדות, וכשהשיר של אחותה החל להתנגן, דמעות בצבצו בעיניה.
היא פתחה את התיק, ושם הוא ישב לו. אותו המשאף הארור,  הדמעות כבר כיסו כל הגיון, ראשה של הנערה התערבב בחלקי משפטים, וכאשר ראתה את המשאף, התרכז כל כוחה בכעס, היא שנאה את ההגבלה הזאת.
ידיה אחזו במשאף בגועל והיא הניחה אותו על הריצפה, ודרכה עליו שוב ושוב עם הנעליים הצבאיות הכבדות שלה.
קול התבקעות בקע מין המשאף, והשיר שברמקולים צרח באוזניה, זיכרונות צפו בדמעותיה.
—
״היא בסדר? מה אתם מסתכלים עליי ככה?! תענו לי! היא בסדר?״ ביאטריס צרחה על הרופאה שעמדה מולה בפרצוף קשוח, מחזיקה לוח קטן עם דפים מוצמדים אליו.
״מצבה של אחותך מדרדר, הטיפולים כבר לא עובדים, אני מבקשת ממך לגשת איתי אל הפסיכולוגית של בית החולים, אנחנו צריכים לדבר.״
לנשום. הזכירה לעצמה ביאטריס, את צריכה לנשום.
״מה קרה לה הפעם?״ קולה של ביאטריס היה מקוטע, ונישימותיה החלו נעשו קולניות ומאומצות יותר, אך הדוקטור לא שמה לב, ונראה כי רק שמחה על השאלה של הנערה האבודה.
״זה בכבד, אולי גם בריאות, הנגיף כבר במחזור הדם שלה, זה עניין של שנה ולא יותר״ 
לנשום, הזכירה לעצמה ביאטריס.
מאוחר מידי.
אזעקות צלצלו במוחה, ראשה החל ליפול, צל שחור החל לנגוס בשדה הראיה שלה, היא ניסתה לנשום, אך הריאות מחו על החלטתה והיא החלה להחנק.
—
המוזיקה נפסקה כבר מזמן, ראשה של ביאטריס היה מסוחרר, היא נסתה לנשום עמוק, להרפות מהזיכרון, אך המילים של הרופאה קדחו במוחה, והלחץ על ריאותיה גבר. 
עיניה חיפשו את המשאף, והיא אתרה אותו מטר ממנה, מעוך לגמרי.
היה לה גם מזרק, אבל הוא היה קבור עמוק בתיק, והיא בחיים לא תוכל להגיע אליו.
אז זהו זה, חשבה.
דפיקות נשמעו על הדלת, הנשימה הקולנית של ביאטריס הייתה הקול היחיד שהיה בחדר חוץ מדפיקות.
״אני יכול להכנס?״ קול של נער בקע מהדלת, משלא נשמעה תשובה הוא פתח את הדלת והביט בביאטריס, עיניה כבר לא היו ממוקדות בנעשה, והיא ידעה שזה עניין של שניות עד שתאבד את ההכרה.
הנער רץ אליה,
״משאף?״ היא נדה בראשה לשלילה.
״מזרק?״ היא הנהנה, והוא הסתכל על המזוודה, היא הנהנה שוב, והוא רץ אליה, העיף את הבגדים עד שמצא את המזרק הקטן.
שלוש, שתיים, אחת. ספרה ביאטריס, עיניה התגלגלו לאחור, וראשה נחבט ברצפה.
היא אבדה את הכרה.