המורה למתמטיקה- פרק 6.

"בן כמה אתה?"
"זאת כבר השאלה העשירית שלך בחמש דקות האחרונות"
"אתה סופר?"
"ברור"
"בן כמה אתה"
"21 יסמין"
"אוקיי", אני חוזרת לפתור את התרגיל ודור נותר דומם.
"אתה לא מתנהג כמו מישהו בן 21" אני לא מצליחה להתאפק ואומרת תוך כדי שאני מעתיקה משוואה חדשה.
"הוו באמת?" דור צוחק. ללא ספק שם לב שניסיתי להיאבק במילים
"כן" אני מביטה בו לרגע והדבר הראשון שאני רואה זה את הגומה הימנית שלו.
"אז כמו מי אני מתנהג?" הוא שואל.
"כמו ממורמר בתול בן 40" אני אומרת ורואה את עיניו של דור נפערות מהפתעה.
"אני צוחקת" אני אומרת וצוחקת "אתה פשוט יותר מידי רציני"
"אני המורה שלך יסמין, אני חייב להיות רציני"
"בולשיט"
"יסמין!"
"סליחה, אבל זה פשוט שטויות"
"כשתלמידים רואים מורה צעיר, הם אוטומטית הופכים אותו לחבר ולא למורה. אלא אם כן הוא רציני איתם." הוא אומר.
"אתה מבלבץ"
"מה?"
"מבלבל בביצים"
"יסמין!" הוא נוזף בי שוב ואני צוחקת.
"אז בינך ובין התלמידים אין קשר?" אני שואלת.
"כמובן שיש יוצאי מן הכלל?"
"מה זאת אומרת?" אני שואלת ומתפללת שיפסיק לדבר כמו זקן. הוא בן פאקינג 21! אפילו סבא שלי לא אומר "כמובן".
"מכירה את עומר וקנין?" הוא שואל ועיניי נפערות, אני מהנהנת בנחרצות והוא מפנה אליי את מבטו וצוחק.
"נו בטח שאת מכירה" הוא אומר. הוא חייב להפסיק עם זה, הטון הזה שלו.. הוא כלכך מתנשא, אני מתעצבנת.
"מזה אמור להביע?"
"זאת אומרת, אני רואה איך את מסתכלת עליו יסמין" הוא מחייך חיוך מלא בזלזול, הוא תמיד זלזל בי, מה הבעיה שלו? הוא רצה לעשות לי שיעורים פרטיים כדי לצחוק עלי? הוא כלכך חוצפן. אבל המילים שלו גורמות לפרצוף שלי לגמרי להאדים. אפילו המורה שלי למתמטיקה שלי שם לב שאני דלוקה על עומר. רק עומר לא שם לב..
"מה.. אני לא מסתכלת עליו" אני משלבת את ידיי ונשענת על הספה.
"זה בסדר, לא אמרתי שזה רע" הוא צוחק והנימה שלו משתנה.
יש לו מזל, כי אם הוא היה אומר לי עוד משפט אחד עם הטון המתנשא הזה שלו. הייתי יורקת לו בפרצוף והולכת.
"לא אכפת לי מה אתה חושב" אני אומרת ומתרוממת כדי להמשיך לפתור את התרגיל למרות שאני מאוד רוצה לשמוע על הקשר שלו עם עומר. עומר אמר שדור הוא "אחלה בנאדם", מה שאומר שהקשר שלהם הוא ממש טוב.
דור במקום לענות קם. "את רעבה?" הוא שואל ולוקח את הפלאפון שלו.
"לא" אני עונה.
"את אוהבת פיצה?" הוא מתעלם ממני ומחייג.
"אמרתי שאני לא רעבה" אני מרימה אליו את מבטי בעצבנות.
"איזה תוספות את אוהבת?" הוא ממשיך.
"מה הבעיות שלך??"
"טוב.. אנחנו ניקח חצי זיתים, חצי רגיל" הוא מדבר לפלאפון שלו.
מה-לעזאזל-לא-בסדר-איתו.
"אני הולכת" אני קמה בכעס בדיוק כשדור מנתק את הפלאפון.
"לא את לא, הזמנתי פיצה" הוא אומר בתמימות.
"אני לא רעבה. אתה בכלל לא מקשיב לי!" אני צועקת. והוא, כמו תמיד, אדיש לגמרי לצעקות שלי.
"הקשבתי, הקשבתי טוב מאוד לבטן שלך מקרקרת" הוא אומר ושורק לטוטו שרץ אליו מאחד החדרים. הוא מרים אותו ואני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהוא מתייחס לכלבלב המסכן באמת.
אני מגלגלת את עיניי ומנסה לא להאדים שוב, פדיחה…
אני מתיישבת והפיצה מגיעה אחרי כמה דקות.
אני מתכוונת להוציא את הארנק שלי מתיק הלימודים שלי, אבל דור כבר חוזר עם המגש.
אני מגישה לו 20 שקל והוא פשוט מגלגל עיניים, מתיישב ופותח את המגש.
אני מניחה את הכסף על השולחן, אני לא מתכוונת לתת למורה שלי למתמטיקה לשלם עליי.
אני אוכלת 2 משולשים ומתפוצצת בעוד דור אוכל את ה6 האחרים. אנחנו צוחקים על דברים שלא קשורים למתמטיקה ואני מצליחה להוציא ממנו את חוסר אהבתו ללירון.
"זה לא שאני שונא אותה" הוא צוחק, "היא פשוט.."
"זונה" אני משלימה אותו והוא מנסה להחניק את צחוקו אבל פשוט לא מצליח מה שגורם לי לצחוק מהצחוק המדבק שלו, אף פעם לא שמעתי אותו ממש צוחק. הוא פתאום באמת נראה צעיר יותר. וחתיך יותר..
אוי שיט. אסור לי לחשוב עד כמה דור חתיך. הוא המורה שלי.
'והוא צעיר, והוא חתיך, והוא עשיר, והוא מוכשר, והוא התנדב ללמד אותך בחינם, והוא פנוי…' התת מודע שלי אומר לי. רגע? דור פנוי? אני קולטת שעד עכשיו אין לי באמת מושג אם הוא פנוי. הוא כלכך מסתורי, הוא לא מספר שום דבר. מה הקטע שלו?
אני מנסה לרוקן את ראשי ממחשבות כשאני יוצאת מביתו של דור ונפרדת ממנו.
"מחר באותה שעה" הוא אומר בחיוך. אין ספק שהיה איתו.. נחמד.. אולי קצת יותר נחמד.
אני מהנהנת וברגע שהוא סוגר את הדלת הפלאפון שלי רוטט ואני קופצת, הוא נופל ואני ממהרת להרים אותו ולצאת אל הרחוב.
אני עונה לאימי שאני אגיע הביתה עוד כמה דקות כשאני אני מרגישה משהו במגן הפלאפון שלי.
אני ממהרת לנתק ומוריד את המגן כש20 שקל נופלים ממנו.
"תחמן" אני מגלגלת את עיניי אבל מחייכת.