המורה למתמטיקה- פרק 30. *פרק אחרון*

ה27 ליוני, יום הבגרות במתמטיקה.
אני מתהפכת מצד לצד ומנסה לשכנע את עצמי לקום, מנסה לפתוח את עיניי מבלי לבכות שוב.
דור לא חזר אליי, הוא לא ניסה להתקשר גם אחריי שניתקתי לו באמצע המשפט.
את הימים האחדים שלפני הבגרות בזבזתי בבכי במקום בלמידה, לא הסתרתי מאף אחד את הכאב שלי. לא התכחשתי כבר לשום דבר.
אני אוהבת את דור, אבל דור כבר לא.
אני פוקחת את עיניי באטיות מאוסה ומביטה בתקרה הלבנה. אני רוצה לקום אבל אין לי כוח.
אני לא יודעת איך אני אגש לבגרות הזאת, לשתי הבגרויות האלה.
אני מרגישה עייפה למרות שמאז השיחה עם דור אני רק שוכבת במיטה. אלו היו הימים הכי קשים שעברו עליי בכל החיים.
יותר מכל תקופה אחרת. יותר מכל ריב של ההורים שלי, יותר מכל ניסיון התאבדות שלי, יותר מכל התאהבות שלי באידיוט כמו עומר.
זה היה יותר גרוע מכל דבר אחר שקרה לי איי פעם.
אני שונה היום. אני יודעת שאני לא אלך ואנסה לחתוך וורידים כמו פעם. לא משנה עד כמה יהיה לי קשה. אני יודעת שאני לא אעשה את זה.. לא בשבילי.. אלא בשביל דור. אפילו למות בשקט אני לא אוכל רק מהמחשבה על התגובה של דור.
אז להתאבד זאת כבר לא אופציה, לעומת זאת לבכות. זאת אופציה מצוינת…
אני מתרוממת סוף סוף ממיטתי. עוברת ליד המראה ונעצרת.
העיניים החומות והקטנות שלי אדומות, הריסים שלי נפולים. אני שוב נזכרת בדור.
אני מגחכת לעצמי בתסכול ונזכרת במילים שאמר לי באותו היום שהתעקש להוכיח לי עד כמה אני יפה.
'הריסים הארוכים שלך מושלמים ומוסיפים כל כך הרבה ליופי שלך, כשאת עצובה אני ממש יכול לראות אותם נופלות..'
הוא שם לב להכל. לכל מה שקשור אליי.
אני מחייכת לעצמי לאט לאט, מוחה בשרוולי את הדמעות וצוחקת לעצמי.
דור צודק, אני יפה.
אני לא צריכה אותו יותר. אני יכולה לעבור הלאה גם בלעדיו, אני יכולה לעשות כל מה שאני רק אבחר לעשות, ויותר מזה, אני יכולה לעבור את הבגרות במתמטיקה.
אני מתקלחת בזריזות, הבגרות מתחילה באחת.
אני מרימה את ראשי אל השעון שבחדרי, עטופה במגבת בלבד.
השעה 11 וחצי. מה שאומר שיש לי שעה וחצי להתארגן, להגיע לבית הספר, להיות בתוך הכיתה ולהתחיל את הבגרות. וזאת רק הבגרות הראשונה.
אני אוזרת כוחות ומתלבשת, מתארגנת ובוחנת את עצמי במראה.
בפעם השנייה בחיים שלי אני מרגישה הכי יפה בעולם.
הפעם הראשונה הייתה בביתו של דור. הוא צדק. טוב, דור תמיד צודק…
השיער שלי מושלם, העיניים שלי מדהימות, הרגליים שלי בסדר, לא גבוהות מידי ולא נמוכות מידי…החזה שלי.. הוא בסך הכל מבליט את הנשיות שלי, והבטן שלי לא צריכה להידבק לגב כדי שאני אהיה יפה.
אני מחייכת לעצמי, יוצאת מהבית כבר ב12, מפחדת לאחר.
"למה את כבר על האוטובוס?" רוני צוחקת מבעד פלאפון.
"כי יש בגרות עוד שעה" אני מגלגלת את עיניי.
"בדיוק, רק עוד שעה." היא אומרת.
אני מושכת בכתפיי, "עדיף להיות לפני מאשר לאחר" אני ממלמלת.
"צודקת. לחוצה?" היא שואלת.
אני נושמת עמוק, בחיים לא הייתי לחוצה כמו שאני לחוצה עכשיו.
אני חייבת לעבור את הבגרויות האלה, אחרת מה השנה הזאת הייתה שווה?
מה כל החוויות שצברתי עם דור שוות?
חייבת להיות סיבה לכל זה, ואם דור הוא לא הסיבה. לפחות שהבגרות תהיה הסיבה.
"כמו החיים" אני עונה לה וצוחקת.
"תרגעי יס, את יודעת הכל. דור דאג שתדעי הכל." היא אומרת.
"כן, וברגע שסיים הוא ברח" אני מזכירה לה.
"הכל לטובה יס" היא ממלמלת.
"אולי" אני אומרת וכמעט מפספסת את התחנה.
בשנייה שאני יורדת מהאוטובוס אני מתחילה להילחץ באמת.
הבגרות בפאקינג מתמטיקה. מי חשב איי פעם שזה כל כך ילחיץ אותי?!
טוב, מי חשב שאיי פעם אתאהב במורה שלי למתמטיקה..?

"המנהלת" אני נגשת אליה ואומרת בעדינות. גברת אסתר אברמוביץ' מרימה אליי את מבטה ומסיימת את שיחתה עם המורה להיסטוריה.
"כן גברת פרח?" היא משלבת את ידיה ומביטה בי, אך מחייכת.
"הבנתי שיש אצלך את ציוני המגנים, רציתי לדעת מה מהגן שלי" אני מנסה להיות מנומסת.. בכל זאת. לפחות שנסיים את הקשר שלנו יפה.
היא מהנהנת, מתקדמת לעבר משרדה ואני אחריה.
"אוקיי," היא מביטה בדף הציונים ואני מביטה בה בלחץ. פנייה אטומות מכל רגש. מכשפה…
ואז היא מרימה אליי את מבטה בחדות, ואני מפחדת שאמרתי את זה בקול.
"את בטוחה שאת רוצה לשמוע מה הציון שלך?" היא שואלת.
אני בולעת את רוקי. "כן", אני אומרת בהחלטיות. לא משנה מה הציון יהיה, אני אעשה את הכי טוב שלי בבגרות.
"אוקיי" היא שוב אומרת ומביטה בדף. "100" היא מחייכת אליי בפתאומיות ונראית לפתע צעירה יותר מבדרך כלל.
"מה?" אני לא מצליחה להתאפק ושואלת. זאת חייבת להיות טעות.
"מהגן שלך בשתי הבגרויות שאליהן את ניגשת הם 100, אני מקווה שהתכוננת טוב טוב לבגרות האחרונה שלך…" היא צוחקת ועוקפת את שולחנה ונעמדת מולי.
אני לא מצליחה לשלוט בעצמי, אני קופצת עלייה בחיבוק וממלמלת לה כמה מילות תודה.
"אל תודי לי" היא מחייכת אליי כשאנחנו מתנתקות. "תודי לדור" היא מושכת בכתפייה.
אני בהחלט צריכה להודות לו. אבל אני יודעת שלא אעשה זאת.
אני מהנהנת אליה נמרצות וההתרגשות עדיין גואה בי. אני פשוט לא מאמינה.
"כדאי שתלכי עכשיו לכיתה, הבגרות מתחילה בעוד פחות מרבע שעה.." היא אומרת לי בנעימות ולא משאירה זכר למכשפה שבה. היא הולכת אל מאחוריי שולחנה ומתעסקת בכמה דפים שהיו מונחים שם.
כשאני מתכוונת לצאת אני שומעת שוב את קולה קורא בשמי. "יס.." היא קוראת לי.
לא יסמין. יס.
אני מסתובבת אליה בשאלה.
"את ודור הייתם קרובים מה?" היא שואלת ברוגע. אני מתאפקת שלא לגחך, כולם ידעו. כולם.
אני מהנהנת אליה בשקט.
חיוכה מתרחב. "אז אני מניחה שרק נותר לי לאחל לכם בהצלחה" היא קורצת לי, מה שגורם לי לצחוק מעט לחייך אליה חיוך קטן. אני יוצאת בשקט ממשרדה, אם היא רק הייתה יודעת על המצב. אני מנסה לנחם את עצמי שנייה לפני שאני נכנסת לכיתתי. אולי גברת מנהלת היא לא כזאת מכשפה כמו שתמיד חשבתי…

את 7 השעות הבאות אני לא מרגישה. אני שקועה במספרים ומגחכת מכל שאלה ושאלה. אני מחשבת. ממהרת. חושבת. כותבת.
מתמטיקה זה מדהים.

"חיכית לי?" אני צוחקת לרוני שעמדה בכניסה לכיתה אחריי שיצאתי מהבגרות האחרונה של שנה שעברה, אותה הייתי צריכה להשלים.
כל התלמידים כבר הלכו וגם הבוחנת הזקנה שנרדמה בכיתה ממהרת לצאת מבית הספר.
"ברור" היא מחייכת אליי, "איך היה?" שואלת.
עכשיו תורי היה לחייך. "מושלם" אני עונה וברגע שאנחנו פונות אל המסדרון אני מתקדמת כשפניי אליה, אני הולכת לאחור בעוד היא הולכת רגיל.
"את רואה.. סתם דאגת." היא מחייכת אליי. "את מתכוונת להגיד לדור?" היא שואלת.
חיוכי נמחק. "הוא עוזב מחר.." אני ממלמלת.
"אה" היא אומרת, "נכון".
"אבל עזבי את זה, אני גוועת בואי נלך לאכו…"
רוני נעצרת.
"מה?" אני שואלת אותה לא מבינה.
"יס.." היא מתחילה להגיד ובוהה בנקודה מאחוריי כתפיי.
"מה יש לך רונ…" אני מסתובבת ונעצרת, חיוכי נמחק כשאני מביטה בדמותו בסוף המסדרון. נשענת על אחד הלוקרים.
הוא עומד שם, לבוש בחולצה קצרה וצמודה שלא משאירה מקום לדמיון ומבליטה את כל שריריו, מכנסי הג'ינס שלו יושבים עליו בשלמות, וכמו תמיד… ההילה הזאת שמסביבו זוהרת.
דור עומד שם. מביט בנו במבטו הכובש ומחייך את החיוך המפורסם שלו. החיוך הזה שגרם לי להתאהב בו. החיוך עם הגומה.
הוא מתקרב אלינו לאט לאט, עם כל צעד שלו הלב שלי יורד יותר ויותר לתחתונים.
"חשבת שאני אעזוב אותך כל כך בקלות" הוא שואל בחיוך זחוח, גומתו גודלת.
"מה אתה עושה פה דור?" אני כמעט לוחשת, הלב שלי כמעט יוצא ממקומו אליו.
רוני מספיקה להיעלם, ודור מספיק להתקרב מספיק קרוב אליי כדי לשמוע אותי.
"הוא סיפר לי" הוא שותק לכמה שניות ואז אומר לי. "אבא שלי", הוא מסביר.
"הוא סיפר לי מה הוא אמר לך באותו היום, התנצל בפניי…אני כמעט הרגתי אותו" קולו מפלח את דממת המסדרון ומילותיו האחרונות נשמעו כמעין הד.
אני משפילה את מבטי אל הקרקע, עדיין מתקשה להאמין שהוא מולי. המסדרון החשוך גורם לכל תחושותיי להתערפל, אני רק מקווה שזה לא חלום. מליון פרפרים מציפים את בטני כשאני מביטה בו.
דור לוי עומד מולי. ממש עכשיו. במקום להתכונן לטיסה לאל איי.
אני בולעת את רוקי ורק עכשיו קולטת עד כמה גופי רועד.
"הוא לא אשם, הוא צדק." אני אומרת לו בקושי.
"לא הוא לא!" דור צועק. הוא מניף את ידיו באוויר מתסכול ושוב מביט בי, "אני לא מאמין שכמעט פספסתי אותך ככה!" קולו נחלש.
"אתה עזבת לבד. ואין לזה שום קשר לאבא שלך." אני יורה בו. אני רוצה שיכאב לו כמו שכאב לי בימים האחרונים! אני רוצה שידע כמה בכיתי בגללו ועד כמה הוא חשוב לי. עד כמה אני אוהבת אותו.
דור מביט בי בכאב, עיניו הירוקות נוצצות ומביטות במבטי הקשוח, אני כל כך רוצה להתעמת איתו אבל כל כך רוצה אותו שזה כבר לא משנה. לא משנה עד כמה אוכיח את נקודתי ועד כמה אהיה צודקת. אני עדיין אוהבת את דור ועדיין רוצה אותו כאן איתי.
"תני לי להסביר.. רק.. בבקשה, אני מתחנן. רק תני לי להסביר…" המבט היפיפה הזה שלו, התגעגעתי אליו כל כך. הכאב הנפלט מעיניו הירוקות כמעט ושובר אותי. וכשדמעה קטנטנה חומקת מעינו הימנית ומאיימת לנזול לכיוון הגומה ההיא שלו. אני לא מתאפקת ומוחה אותה.
דור עדיין מביט בי. הוא קופא במקומו כשידי נוגעת בלחיו. הוא לא מתחיל לדבר, הוא רק ממשיך לבהות בי ולמלמל עד כמה הוא מצטער.
הוא באמת כאן. זה לא חלום..
"בשנייה שנפרדנו.." הוא מתחיל לומר. "בשנייה ההיא שהחלטת שזהו. שאנחנו לא נהיה יותר ביחד לא משנה מה..אני…אני לא ידעתי אם אני אהיה מסוגל לעמוד בזה יס, אני לא ידעתי עד כמה אוכל להיות קרוב אלייך מבלי לרצות לגעת בך, לנשק אותך, אפילו סתם לצחוק איתך ולדבר איתך. אני ידעתי שכל עוד אני אהיה קרוב.." הוא נעצר ונושם עמוק כשעוד דמעה בוגדנית חומקת ממנו, "אני ידעתי שאני לא אהיה מסוגל לשחרר…"
אני שותקת ובולעת את רוקי.
"רציתי להתרחק ממך עד אחריי הבגרות במתמטיקה, ואז, לטוס בחזרה לאל איי כדי להיות בטוח שאני לא אמשיך להציק לך.. זאת אומרת… את לא רצית אותי ו…"
"אני כן!"
"אני לא ידעתי!"
עכשיו אני זאת שמתחילה לבכות.
"אני הייתי בטוח שאני לא מספיק טוב בשבילך יס, את כל כך יפה, וחכמה ומצחיקה ו.."
אני מנשקת אותו.
"תפסיק לדבר שטויות" אני מתנתקת ממנו ואומרת אל תוך שפתיו, הוא תופס בפניי בשתי ידיו הגדולות ומצמיד את שפתיי לשפתיו בחזרה. הדמעות ביחד עם הנשיקה משתלבות מעולה בשביל שנינו. הפריקה הזאת אחריי כל כך הרבה זמן… שנינו בוכים, לא יודעים אם מאושר או מכאב על זה שכמעט נפרדנו לתמיד.
"אז.." אני מתנתק ממנו לשנייה כשהדמעות עדיין צרובות בעיניי ודור ממהר לשלוח את ידו החמה ולמחות אותן, "אתה לא טס לאל איי מחר נכון?" אני שואלת בחשש.
דור צוחק ומנשק אותי.
הוא משתהה כמה שניות כמעין חושב, "מממ לא נראה לי, אני לא אהיה מסוגל להיות רחוק יותר מדי מהשפתיים האלה" הוא אומר ואני צוחקת. הוא רוכן שוב בכדי לנשק אותי.
"את כזאת מדהימה" הוא פולט מבין שפתיי ואני מחבקת אותו ומנשקת אותו הכי חזק שאני יכולה. דור מחזק בי את אחיזתו ומחבק אותי בחזרה בחוזקה.
לשנינו זה כואב, אבל שנינו מפחדים להרפות אחד מהשני, שנינו מפחדים שהצד השני ייעלם פתאום, שנינו צריכים אחד את השני, שנינו יודעים שאנחנו לא היינו ואף פעם לא נהייה עוד סתם מורה למתמטיקה ותלמידה.
"אני אוהב אותך" קולו המבטא את המילים האלה גורם לצמרמורת לעבור בכל גופי.
הוא מביט בי עמוק עמוק בעיניו הירוקות כשהוא אומר את זה שוב. חזק וברור.
"אני אוהב אותך יסמין פרח".
אני מחייכת אליו והלב שלי פשוט עומד להתפוצץ, כנראה שאצטרך ללמוד לשלוט בו כל עוד דור נמצא בסביבה. ולפי מה שנראה לי. הוא הולך להיות הרבה מאוד בסביבה בה אני נמצאת..
"אני אוהבת אותך דור לוי." אני מנשקת אותו בחוזקה.
אני ידעתי. אני ידעתי שהסיפור ביני לבין המורה למתמטיקה לא יסתיים סתם ככה.. נכון שהיו רגעים שפקפקתי בזה. אבל.. דור ואני זה משהו מיוחד. דור ואני זה משהו שאף אחד לא יוכל להפריד בכזאת קלות.
"אז, מה אמרת על זה שאת גוועת?" הוא שואל בחיוך הגומה שלו ואני צוחקת, מכניסה את אצבעי לגומה הימנית והמפורסמת שלו וגורמת לו לגלגל את עיניו הירוקות.
עכשיו זה רק שנינו.
זה רק אני, והמורה שלי לשעבר במתמטיקה