המורה למתמטיקה- פרק 29.

אני נותרת מאובנת מספר שניות ואז נעמדת לאט לאט, עייני נוצצות ואני עומדת לפרוץ בבכי.
אני מרגישה כלכך נמוכה לידה…כלכך קטנה.
שנייה לפני שאני מסתובבת אני קולטת את חיוכה נמחק.
"רגע", היא מנסה לעצור אותי כשאני מתחילה להתרחק ממנה, אני מתעלמת ממנה. ממשיכה ללכת כשהדמעות נפרצות מעיניי.
"רגע!" היא מגבירה את קולה ואומרת שוב, היא לא יכולה לצאת אחריי בשל לבושה הדל. מגיע לה, זונה.
"חכי!!" היא צועקת אליי ואני מתחילה כבר לרוץ. רק זה מה שחסר לי, שדור יצא בגלל הצעקות שלה ויראה אותי.
דור… הלב שלי קופא אך גופי רועד כשבכיי מתחזק.
"יסמין תעצרי!" היא צורחת ואני רק מתחילה לרוץ מהר יותר, "דור לא פה יסמין" היא אומרת,
אני נעצרת למשמע מילותיה בבת אחת. מגלה ששוב הגעתי רק לקצה שביל ביתו של דור, אני ממש חייבת להתחיל להתאמן..
אני מסתובבת אליה לאט לאט, הדמעות עדיין בעיניי.
היא מביטה בי במבט שלא חשבתי בחיים שאראה מפנייה. מבט עצוב כזה.. היא מכווצת את עיניה ומהנהנת לשלילה.
"הוא לא פה" היא פולטת, "אני מצטערת." היא ממשיכה. "בגלל זה אמרתי שלא כדאי לך להשחיל את המכתב הזה מתחת לדלת.." היא מצביעה על הדלת.
"איפה הוא?" אני פולטת, "ולמה לעזאזל את נמצאת בבית שלו?" אני מתעצבנת.
מה שבאמת רציתי לשאול אותה היה 'למה לעזאזל את נמצאת בבית שלו לבושה בבגדים האלו??'
"אני.. דור ביקש ממני להשגיח על הבית… זאת אומרת, להשגיח על טוטו.." היא מתחילה להגיד ואחריי כמה שניות של הבנה מוסיפה "טוב, עכשיו אני מבינה שהוא יותר ביקש את זה למקרה שתבואי…"
"מה זאת אומרת?" אני מכווצת את גבותיי, "את מתכוונת שהוא רצה שאני אקנא?" אני שוב שואלת בכעס.
תרגעי כבר יסמין. היא לא עשתה לך כלום.
"לא" היא צוחקת, "הוא רצה שיהיה מישהו שיגיד לך שהוא לא בבית, שלא תגיעי סתם ככה לבית ריק. שלא תחשבי שהוא עזב.. ו.. בבקשה. את יכולה לבוא לכאן? כי.. אני קצת לא לבושה ואנשים עוברים כאן" היא מבקשת בשקט את המשפט האחרון ומצביעה בעדינות על הזקן שעובר במדרכה, נועץ בה מבטים עד שאני תוקעת בו מבט מאיים.
אני מחזירה אליה את מבטי והיא מביטה בי במבט של 'בבקשה'.
אני מגחכת ומתקדמת לעברה, לעבר הבית הכי אהוב עליי בעולם.
אנחנו מתיישבות בסלון, טוטו מגיח מאחד החדרים. ברגע שהוא רואה אותי הוא מתחיל לקשקש בזנבו, רץ אליי וקופץ עליי.
"הוא ממש אוהב אותך" נטלי מחייכת.
אני מחייכת אליה חיוך קטן, אולי היא לא כזאת גרועה..
אני מלטפת את טוטו בעדינות והוא מתענג על מגעי "אני מקווה שאת מטפלת בו טוב" אני אומרת לה.
היא צוחקת. "הכי טוב שאני יכולה, אני תמיד עושה את הכי טוב שאני יכולה כשזה נוגע לדור" היא אומרת, נראה כאילו המשפט האחרון נפלט לה מבלי שהתכוונה להגיד אותו. בגלל שהיא מרכינה את ראשה לידיה ומתחילה לשחק באצבעותיה במבוכה.
אני שותקת, אני רוצה לשאול כל כך הרבה.
איפה דור?
הוא בסדר?
הוא יחזור?
הוא לא יחזור?
למה דווקא את שומרת על הבית שלו?
למה. הוא שוב. ברח.
אבל אני שותקת, אני לא רוצה להביך אותה.. בכל זאת..
"טוב, את.. רוצה לשתות משהו אולי?" היא מציעה אחריי שתיקה ממושכת.
מצחיקה. זה הבית שלי. אני גרתי פה שנה, לא את.
"אני רוצה לדעת איפה דור" אני עונה בשקט. אני מתחילה לכעוס עלייה מבלי שעשתה לי כלום, השאלה התמימה הזאת שלה 'את רוצה לשתות משהו אולי?'
כאילו שזה הבית שלה!
זה הבית של דור. זה הבית שאני ודור בילינו בו שנה שלמה. בלעדייך.
נטלי נאנחת.
"הוא לא אמר לי ממש לאן הוא הולך" היא אומרת, "הוא פשוט התקשר אליי…" היא ממשיכה ואני קוטעת אותה.
"מתי?" אני שואלת.
"אתמול"
בדיוק ביום של מסיבת הסיום שלי.
הוא ברח בדיוק באותו היום שיכולנו להיות ביחד. בדיוק ביום שסיימתי תיכון. בדיוק ביום שהפסקתי להיות תלמידה שלו!
הלב שלי גואה ודמעות מאיימות לפרוץ מעיניי.
"את בסדר?" היא שואלת בדאגה.
אני בולעת את רוקי.
"מה הוא אמר לך?" אני מתעלמת משאלתה ושואלת.
"הוא אמר שהוא נוסע לכמה ימים, ושאל אם אני יכולה להשגיח על טוטו ולהיות בבית למקרה שמישהו יבוא.." היא אומרת.
"אז הוא לא עזב?" אני שואלת שוב.
"לא."
"את יודעת מתי הוא יחזור?" אני מציפה אותה בשאלות.
"יום שישי הבא"
בדיוק יום אחרי הבגרות במתמטיקה.
אידיוט. אידיוט. אידיוט. אידיוט.
הוא לא מתכוון להגיע לבגרות במתמטיקה.
אני צריכה אותו!! אני צריכה אותו!!
למה הוא בורח כל הזמן? למה? למה הוא בורח כשאני הכי צריכה אותו?
אני מתחילה לבכות.
"יסמין.." היא ממלמלת ורוכנת לכיווני, טוטו מלקק את ידי כמעיין מנחם ואני חייבת להודות.. זה באמת עוזר.
אני תוהה לעצמי איך היא יודעת את השם שלי, היא ראתה אותי רק פעם אחת וגם אז התייחסה רק לדור ובקושי שמה לב אליי.
"אני שונאת אותו" אני ממלמלת. "אני שונאת אותו כל כך" אני צועקת.
טוטו יורד ממני אל הספה ומיילל.
אני מביטה בנטלי והיא בי ואנחנו צוחקות. הכלב הזה.. הוא משהו מיוחד.
אני אוספת אליי את טוטו כמו ילד קטן ומרגיעה אותו בליטופיי. אני כל כך אוהבת את הכלב הזה, כמעט כמו שאני אוהבת את בעליו.
"הוא אוהב אותך" נטלי מחייכת אליי חיוך קטן. מתכוונת לדור.
"גם את אוהבת אותו" אני אומרת לה. חיוכה עצוב.
"אני אף פעם לא הכחשתי את זה, תמיד רציתי את דור.." היא אומרת. "אבל הוא לא רוצה אותי." היא ממלמלת. "אני ראיתי איך הוא מסתכל עלייך באותו היום שראיתי את שניכם בשכונה, אתם.. אתם נראיתם.. כל כך מתאימים.." היא אומרת.
"את חושבת?" היא מעלה חיוך על פניי.
היא מחייכת כאשר מבחינה בחיוכי, צוחקת קצת ולא משאירה סימן לחיוך העצוב שנח על פנייה לפני מספר שניות.
"אני בטוחה" היא אומרת. "הוא לגמרי מטורף עלייך, הוא יחזור ביום שישי והכל יהיה בסדר.." היא נראית גם כל כך בטוחה בעצמה, מתעקשת שהכל יהיה בסדר. בדיוק כמו עומר.
אנשים כל כך בטוחים לגביי ולגביי דור בזמן ששנינו עדיין לא בטוחים אחד לגביי השני.
ההורים שלי עלו עליי תוך שניות לאחר שראו את ההתנהגות של שנינו אחד ליד השני, שניהם משום מה תומכים בקשר שיגיע.. כמובן.. אחריי סיום הלימודים, שכבר הגיע, רק דור עדיין לא הגיע.
רוני טענת שהכל יהיה בסדר, היא אמרה שדור יופיע בטקס הסיום ויגיד לי שאחריי שסיימתי להיות תלמידה שלו, הוא לא מוכן לוותר עליי. מה שלא קרה. כי דור אפילו לא טרח להופיע בטקס. במקום זה הוא העדיף לנסוע. לאן? אלוהים יודע.
כל בית הספר הפנה אליי את מבטו אחריי שדור עזב, הרבה שאלו מה איתי ואיך אני מרגישה. דור היה האדם החשוב לי ביותר. וכולם ידעו את זה.
אני מהנהנת לנטלי חיוך קטן, אבל יש דבר אחד שאני בטוחה בו. דור וויתר עליי. ואני לא בטוחה כמה אני יכולה להמשיך להילחם עליו.
'תזכרי מה יקרה כשכולם יגלו, זה יהרוס לשניכם את החיים."
המשפט של אביו עדיין מהדהד באוזני.
אבל האם הוא תקף גם עכשיו? גם כשאני כבר לא תלמידה שלו?
דור עזב אותי רק בגלל שאני התעקשתי לסיים את הכל, רק בגלל המשפט המטומטם ההוא של אבא שלו. עזבתי אותו לתמיד בגלל משפט שהיה תקף לשבועיים בלבד.
אני כלכך מטומטמת.
עכשיו דור וויתר עליי. הוא נסע ואין לי שמץ של מושג לאן, הוא נסע והוא כבר לא צריך אותי יותר, הוא נסע בלי להגיד לי שלום. העדיף להיפרד ממני דרך מנהלת בית הספר.
ועכשיו.. כשאני שוב רוצה אותו, זאת אומרת.. שוב יכולה להיות איתו. עכשיו הוא לא ירצה אותי, כי הוא עבר הלאה.

אני שוקעת במספרים בזמן שאני חושבת על דור. כל נושא ונושא מזכיר לי את אותו היום שלימד אותי אותו. את הדברים המצחיקים שקרו באותו היום. את הקשיים שהיו באותו יום. מה אכלנו באותו היום. במה שיחקנו עם טוטו באותו היום.
מצחיק איך הכל התגלגל ככה..
אני מתחילה מההתחלה, מאותו היום שבו דור החליט שאני אעשה את שתי הבגרויות, באותו היום שהתעצבנתי עליו כל כך.
שהייתי בטוחה שאני לא מסוגלת.
אני מגיעה לאמצע, זאת תקופה אחרת לגמרי, זאת התקופה הזאת שהקשר ביני לבין דור נהיה קרוב יותר, פתוח יותר, פגיע יותר. התקופה הזאת שהתחלתי להתאהב בו.
ואז הסוף, התקופה האחרונה. התקופה הכי מדהימה שהייתה לי בכל החיים.
התקופה שלי ושל דור ביחד, הנשיקות האלו שלנו, החיבוקים, הליטופים, הצחוק השונה הזה של האהבה. המבטים שלו, אני בחיים לא אוכל למחוק את מבטי האהבה שהוא שלח לי כשהיינו ביחד. הוא יכל לבהות בי דקות שלמות בהן הייתי פותרת תרגילים עד שהייתי תופסת אותו ומתעצבנת עליו.
היום אני אדם שונה, דור אומנם הוריד לי בהתחלה את הביטחון כשהייתי בטוחה שאחד כמוהו לא יאהב אותי אך הרים לי אותו הרבה יותר ממה שהיה בהתחלה כשהוכיח לי כמה הוא אוהב אותי.
או יותר נכון אהב אותי. יכול להיות שהוא כבר התגבר עליי?
אני מביטה בספר המתמטיקה שלי וקולטת את כולו מלא בדמעות. אני בוכה. ברור..
אני לא מצליחה להתאפק ומרימה את פלאפוני.
מחייגת למספר שאותו אני כבר יודעת בעל פה.
הצלצולים הארוכים צורמים לי באוזניים ונדמה לי כאילו הם ארוכים יותר, נמשכים יותר.
אחרי מספר ארוך של צלצולים אני מתכוונת לנתק, אבל בדיוק אז הוא עונה.
ואז. כשאני בולעת את רוקי ומתכוננת לשמוע את קולו. נשמע קול נשי.
"היי יס" אני שומעת את קולה הנעים של נעמה. טוב, לפחות עכשיו אני יודעת שהוא בבית שלו..
"היי נעמה, מה קורה?" אני נושמת לרווחה ושואלת את נעמה תוך כדי חיוך לעצמי. היא כזאת ילדה מקסימה.
"הכל מעולה…" היא מתחילה להגיד אך מישהו קוטע אותה.
"תשאלי אותה מה היא רוצה" אני שומעת את קולו לוחש. לא. הוא צוחק עליי.
"רצית משהו?" היא שואלת אותי.
"אממ.. כן… דור נמצא?" אני שואלת, עושה כאילו לא שמעתי את לחישתו מלידיה.
"תגידי לה שאני במקלחת" הוא לוחש. אני מתאפקת שלא לצחוק, אידיוט ילדותי.
"הוא במקלחת" היא אומרת לי.
"אוקי, את יכולה להגיד לו שהתקשרתי?" אני שואלת בחיוך.
"תגידי לה שאני אחזור אליה" הוא שוב לוחש מהצד.
"הוא אמר שהוא יחזור אלייך" היא אומרת ואני מתפרצת בצחוק. שומעת את דור מתעצבן עליה מהצד השני.
"דור לא במקלחת?" אני מתחכמת ושומעת את דור חוטף מידה את הפלאפון.
"בדיוק יצאתי" הוא אומר ואני סוף סוף שומעת את קולו בבהירות. הקול הזה שלו. אלוהים כמה שהתגעגעתי לקול הזה שלו.
"אהא" אני מנסה למתן את קצב פעימות ליבי ועדיין צוחקת.
"אל תצחקי עליי!" הוא נוזף בי.
"אתה כבר לא המורה שלי"
הוא שותק.
"אני עדיין לא מוכן לשיחה הזאת יס.." הוא ממלמל אחר דקות ארוכות.
"בגלל זה ברחת?"
"לא ברחתי!"
"ברחת דור! ברחת כמו הפעם ההיא בטיול השנתי!" אני מגבירה את קולי, דמעה אחדה נושרת מעיני אבל אני לא נותנת לה להשפיע על טון דיבורי.
"אני בסך הכל נסעתי להורים שלי.."
"עד יום שישי הבא, עד אחרי הבגרות במתמטיקה. כן, אני יודעת, הייתי אצלך בבית" אני הפעם זאת שנוזפת בו.
"זה לא ככה.."
"אז איך זה? תסביר לי כי אולי אני לא מבינה מה הולך פה, אולי משהו בי לא בסדר??"
"את זאת שעזבת אותי יסמין! איך את יכולה להאשים אותי בזה?" הוא מחזיר לי באותו הטון.
"אני צריכה אותך דור" אני מתחילה לבכות מבלי לשלוט בזה, קולי רועד ואני בולעת את רוקי בפעם האולי 20. "אני צריכה אותך איתי ביום חמישי".
"אני טס יסמין" הוא פולט, קולו נשבר.
"מה?" אני לוחשת.
"אני חוזר ביום שישי הביתה כדי לארוז וחוזר לאל איי מיד ביום ראשון. אני חוזר לחיים הישנים שלי בדוגמנות." גם קולו רועד. אני לא יכולה אפילו לדמיין אותו בוכה, בבקשה שהוא לא בוכה.
אני מושכת באפי ומרגישה איך הלב שלי מתפורר.
"בהצלחה" אני ממלמלת בשקט.
"גם לך" הוא מחזיר, "אני מאמין ב.."
אני מנתקת. לא מסוגלת לשמוע אפילו מילה אחת שנפלטת מפיו.